הודעהעל ידי מעיין » ג' פברואר 20, 2024 7:39 pm
והואיל המקור בגמ' הוא להלכה זו באב מדלי ליה כסא לבן
התבוננתי בהנוהג שהמקדש הוא המוזג להמסובין לכל אחד לתוך כוסו, וכן הבוצע חותך ובוצע נותן לכל אחד מהלחם משנה.
וכן נראה הי' מאז זמן הגמ' ולכאורה ע"פ רוב האב הוא הבוצע והמקדש ולמה לא נחשב כמשמש את בניו כשנותן לכל אחד כוסו, וראיתי דנים אם האב כשמכבד את בנו לברך ואומר לו הב לן ונברך והאב מגביה הכוס, ותירצו כיון שזה הוא צורת המצוה של כוס ברכת המזון שאחד יגביה את הכוס מותר עכ"פ ביושב סמוך לו ואפשר גם בלא זה כיון שזה הוא עסק של מצוה.
אבל לכאורה מה עם חלוקה מכוס הקידוש ובציעה מהפת
והנה כהיום נהוג בהרבה מקומות וכבר הזכירו זאת האחרונים שכל המסובין חוזרין ומברכין בפה"ג והמוציא.
ובזמן הגמ' והשו"ע היה המקדש והבוצע מוציא לכל אחד ואחד ואז נראה כדי שלא יהי' הפסק מרובה הי' המקדש והבוצע המחלק.
אבל כהיום אם כל המסובין חוזרין ומברכין בפה"ג והמוציא והאב בן תורה למה לא יחלק אחד מן המסובין ולא האב.
ואפשר דענין חלוקת הכוס ונתינה מהבציעה מלחמו וכוסו לאיזה בן יתן מנה מרובה ומועטת לפי גדלו וקטנו זאת הוא כבוד של האב, וכן נהגו האדמורי"ם בחלוקת שיריים וזה הכבוד שנוטל מידו ושיריים ממאכלו.
משא"כ בעובדא דהגמ' דלא הי' זמן סעודה ולא הי' נותן מכוסו, רק דהי' דלא ליה כסא ואף שאפשר שיין היה דבר יקר ולא הי' הבן יכול ליקח מעצמו, מ"מ הי' יכול לכבדו ולומר לך קח לך מקנקן היין כוס, והוא שרתו בדליית הכוס אפשר לחלישות הדעת אם הוא בן תורה.