כינוי 'דאורייתא' בגמרא על אסמכתא מנ"ך

[אריסמנדי]

ידוע שהרבה דרשות חז"ל מפסוקי המקרא הן אסמכתא. כמו כן, במקומות רבים בתלמוד השתמשו בלשון 'מן התורה' על לימוד או אסמכתא מפסוקי נ"ך (כגון: סמוכים מן התורה מנין שנאמר סמוכים לעד לעולם וגו'. לא אליכם עוברי דרך, מכאן לקובלנא מן התורה. וכיו"ב רבים מאוד).

שאלתי היא האם ידוע על שימוש של הגמרא בכינוי דאורייתא דווקא, על לימוד או אסמכתא מפסוקי נ"ך (ולא מפסוקי התורה).

התעוררתי לזה מעיון בסוגיא דנדרים לז ע"ב גבי מחלוקת רב ור' יוחנן על שכר לימוד מקרא, רב אמר שנוטלין שכר שימור, ולר' יוחנן שכר פיסוק טעמים. הגמ' מעמידה דמ"ד שכר שימור לא אמר שכר פיסוק טעמים, כי ס"ל דפיסוק טעמים הוא דאורייתא (וא"כ גם הוא מן "חוקים ומשפטים אשר צִוַּנִי" שצריך ללמדם בחינם), ע"פ דרשת רב* מפסוק בעזרא "ויקראו בספר וגו' מפורש ושום שכל ויבינו במקרא" שנתלו בפסוק זה התרגום, הפסוקים, פיסוק טעמים ואמרי לה המסורות.

לכאורה יוצא שהגמ' מבינה שכל מה שדרש רב מפסוק זה הוא לפי דעתו 'דאורייתא'. ולכאורה זה מוקשה מכמה צדדים. ראשית, מצד ההבנה הפשוטה, שהרי איך לומדים דאורייתא מפסוק האמור בספר עזרא ובימי עזרא. ועוד, שהרי לא מצינו מי שסובר שחובת התרגום וכו' היא מדאורייתא.
אבל אם נבאר ש'דאורייתא' כאן הכוונה כעין דאורייתא, דהיינו דברי קבלה או דרבנן ואסמכוה אקראי, יובן בקל. כי הפיסוק טעמים שתיקנו אנשי כנה"ג או הסופרים הוא פירוש התורה, ואפשר להחשיבו כ"חוקים ומשפטים" ממש. השאלה היא האם מצינו לזה חבר בתלמוד שנוכל לפרש כך גם כאן.

אשמח מאוד על כל ידיעה בענין או הפניה לספר שמדבר בזה, ובכלל על כל תוספת הבנה וידיעה בביאור הסוגיא.

*אגב אורחא, מדוע לא אמרה הגמ' "ואזדא דרב לטעמיה".

[מה שנכון נכון]

ברית יעקב.PDF

(373.22 KiB) הורד 290 פעמים

[אריסמנדי]

יישר כחך.

[כהן]

כתובות נ"ב ע"ב הא נמי דאו' היא דכתיב ואת בנותיכם וכו' ועיי"ש לשון הריטב"א

[אריסמנדי]

יפה. וכ"כ שם היעב"ץ: קרי לדברי קבלה דאורייתא וכו'.

[מה שנכון נכון]

דרך היעב"ץ להעיר ע"ז בעוד מקומות עיין בברית יעקב.
עוד ציין שם לברכת אהרן לר' אהרן לוין הי"ד [רב דרישא וציר בסיים הפולני].
הנה דבריו.

ברכת אהרן.GIF (40.35 KiB) נצפה 3112 פעמים

[אריסמנדי]

כתובות נ"ב ע"ב הא נמי דאו' היא דכתיב ואת בנותיכם וכו' ועיי"ש לשון הריטב"א

הריטב"א שם כותב שהיא "מצוה דאורייתא מדברי קבלה" וכו' עי"ש. אבל הרמב"ם (פ"כ מאישות ה"א) הביא את הענין בלשון "ציוו חכמים", והלח"מ כותב שלדעת הרמב"ם הפסוק הוא אסמכתא, והיא תקנה דרבנן כמוכח בהמשך הסוגיא. בפירוש יד פשוטה על הרמב"ם (פט"ו מאישות) מעיר שהלשון "ציוו חכמים" ברמב"ם הוא פחות מ"דברי סופרים", ואינו חיוב גמור מדרבנן.

[מה שנכון נכון]

למה השמיט כבודו את המשך לשון הריטב"א שממנו משמע כמ"ש היד פשוטה.
וז"ל הריטב"א הא נמי דאורייתא היא. פירוש מצוה דאורייתא היא מדברי קבלה אבל לא חובה, והיינו דלא עבדוה תנאי ב"ד כתנאי מזונות, ואם אמר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו כדאיתא לקמן במכילתין (ס"ח ב'). עכ"ל.

[אריסמנדי]

כתבתי רק מה שהיה חשוב לי לענין הגדרת מהות הלימוד מהפסוק. לענין דינא אין נפק"מ כנראה.
ובאמת לענין ביאור מהות הדרשה, נראה שהגדרת "דברי קבלה" שונה מ"מצות חכמים" (ביחוד לפי מה שהגדירה שם בעל יד פשוטה). אלא משמע מהריטב"א שהיא מצוה (מדברי קבלה) של רשות. ולכאורה לדעת הריטב"א אין זו אסמכתא.

[ישבב הסופר]

קשור קצת, כל הדיון על 'והגית' כמצוה, אי סגי בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית או כדברים ככתבן, הוא לכאורה יחס של דאורייתא למצוה שנאמרה ליהושע בין נון.

ועוד נקודה הנוגעת לענין האשכול, אך לאידך גיסא, בע"ז ל"ז: קרי לתקנת ב"ד של שם "דאורייתא", והעירו הראשונים על כך.

[בריה נמוכה]

בסוגיא של תוקף השטר האם מה"ת או מדרבנן בדעת הרמב"ם
מצינו שנחלקו בזה שבמגילת אסתר (ספר המצוות השורש השני) כתב

ומה שמקשה שם בפ' השולח על מתניתין שאמרה עדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים, לאו דוקא שיהא דאורייתא אלא כלפי שאמר במתניתין שהיא תקנת ר"ג או שאר חכמים אחרים מקודם ר"ג לפי גירסת התוספות לכן אמר והא מימי יחזקאל שקדם לכלם הוא. ואל יקשה בעיניך כי לשון זה מדאורייתא לא יהיה פירושו תורה ממש שהרבה יש כדומה אליו בגמרא וכמו שהביא הרמב"ן ממש בהשגתו הראשונה בשורש הראשון.

והש"ך (סימן כח סי"ב ס"ק יד) חלק עליו וכתב

וזה אינו מכמה טעמים חדא דלשון דאורייתא הוא משמע שהוא ממש דאורייתא ומ"ש הרמב"ן בהשגתו הראשונים לא אמר אלא מה שאמרו בש"ס פ"ק דר"ה אמרה תורה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות כו' שרגיל הש"ס לקרות למצוה דרבנן תורה מפני שגם היא תורה ואגב ריהטא אין הש"ס מדקדק בכך אבל שיקשה הש"ס בפשיטות בלשון קושיא דאורייתא הוא דמשמע דמתמה טובא והא דאוריותא הוא ואם איתא דאינו אלא מדברי סופרים מירמיה לא ה"ל לאקשויי דאורייתא הוא אלא הכי הל"ל והא רבן גמליאל תיקן הא ירמיה תיקן וכדאיתא בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר דפריך התם אטבול יום דאורייתא הוא ואידים פריך הא שלמה גזור

ובמאירי מוע"ק ב. כתב

וממה שאמרו בפרק שני י"א ב' חולו של מועד דאוריתא ולדעתנו לאו דוקא דאוריתא אלא שיש לה סמך מן התורה והרבה שנינו כיוצא בה ואחד מהם שאמרו במסכת תענית כ"ח ב' הלל דאוריתא וממה שאמרו בפסחים קי"ז א' משה וישראל אמרוהו וכן ממה שאמרו י"ח יום בשנה ואחר שתקנה גמורה היתה קראוהו דאוריתא

ובתשב"ץ ח"ב כתב

ומה שנראה בפ' החובל (בבא קמא פ"ט ע"ב) דכתובה עשרים וחמשה היא מדאורייתא לאו דוקא אלא שעיקר תקנה שתקנו מאתים לבתולה שהם חמשה ועשרים מכסף דומה למה שאמרו (תענית כ"ח ע"ב) הלל דראש חדש לאו דאורייתא ומשמע דשאר ימים ואפי' דחנוכה דאורייתא ואינן דאורייתא שאפי' חנוכה עצמה דרבנן היא וכ"ש הלל דידה. אלא דאורייתא לאו דוקא אלא דעיקר תקנה קרי דאוריי' אפי' דרבנן:

ובבית יוסף קפד כתב על לשון הראשונים דאורייתא

אבל בספר התרומה כתב דמדאורייתא אסור וכן כתבו התוספות בס״פ הבא על יבמתו וגם הרא״ש כתב שם כן ואפשר דמדאורייתא שכתבו לאו דוקא אלא לומר שיש לה סמך מדאורייתא: