הכתוב מסרם לחכמים כרוב דינין של תורה

[עושה חדשות]

כבר זמן רב אני מתלבט בביאור דברי הריטב"א בר"ה די"ב: המובאים להלן. חשבתי כעת אולי מי מהחברים כאן יעזרני.

ועוד היה הוא נ"ר אומר כי הטעם שקבעו חכמים שבט ר"ה לאילן וקבעו תשרי לתבואה, מפני שהאילן שתה רוב גשמי שנה עד שבט כדמפרש ואזיל תלמודא לקמן, אבל התבואה צריכה כל גשמי שנה עד שתתבשל היטב לפיכך קבעו לה תשרי, וכל הדברים האלו הכתוב מסרם לחכמים כרוב דינין של תורה.

והנה אכן ידוע לנו בכמה דברים שנאמר בהם מסרן הכתוב לחכמים, כמו שביתה בחול המועד, עינויי יוהכ"פ, ועוד. אבל "רוב דינים של תורה"? מה כוונתו?

[סעדיה]

עי' בספר 'הרחבת גבול יעבץ' עמ' ס"ז-צ"ב

[ביליצר]

י"ג מדות,דבר שיש בו מחלוקת לדעת הרמב"ם והלכה למשה מסיני תלוי פרשנות,

[עושה חדשות]

הראני אחד החברים, שהרב יונה עמנואל הדפיס על כך כמה מאמרים ב'המעין'. (טבת, ניסן - תשל"ה, ניסן תשל"ז, תמוז תשנ"ז. באחד המאמרים הוא מזכיר שבעקבות דבריו הורה הרב יהושע הוטנר להוסיף ערך באנצ"ת "מסר הכתוב לחכמים". לכאו' אמור להיות בקרוב, או שאולי כבר יצא). עכ"פ בודאי יש להבדיל בין המקרים השונים בהם השתמשו בכלל הזה.

[עדיאל ברויאר]

הראני אחד החברים, שהרב יונה עמנואל הדפיס על כך כמה מאמרים ב'המעין'. (טבת, ניסן - תשל"ה, ניסן תשל"ז, תמוז תשנ"ז. באחד המאמרים הוא מזכיר שבעקבות דבריו הורה הרב יהושע הוטנר להוסיף ערך באנצ"ת "מסר הכתוב לחכמים". לכאו' אמור להיות בקרוב, או שאולי כבר יצא). עכ"פ בודאי יש להבדיל בין המקרים השונים בהם השתמשו בכלל הזה.

לפני כמה שנים מסר הגאון ר' אשר וייס שיעור על מסרן הכתוב לחכמים. איני יודע אם נדפס באיזה מקום (חוץ מבחוברות המכילות את השיעור השבועי) אבל אולי אפשר לבקש במייל שבו שולחים את החוברות השבועיות: [email protected].
איני זוכר אם הוא התייחס למקור הזה.

[עושה חדשות]

ואחרים אומרים שאני הכא שכל העיר עשויה כן ברצפה של אבנים, וזה אינו כלום, ואני אומר אין אומרין באיסורי שבת זו דומה לזו שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים והם גזרו בזו מפני שהיא מלאכה מצויה ובשאינה מצויה לא גזרו

מה פשר הדברים? וכי גזירות דרבנן שייכות להא דמסר הכתוב לחכמים?

[בברכה המשולשת]

ואחרים אומרים שאני הכא שכל העיר עשויה כן ברצפה של אבנים, וזה אינו כלום, ואני אומר אין אומרין באיסורי שבת זו דומה לזו שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים והם גזרו בזו מפני שהיא מלאכה מצויה ובשאינה מצויה לא גזרו

מה פשר הדברים? וכי גזירות דרבנן שייכות להא דמסר הכתוב לחכמים?

אולי כהריטב"א באסמכתא
(ויעויין עוד בדברי הגר"צ שכטר בארץ הצבי בעניין כל דתקון)

[מיכאל1]

בש"ס מצינו ב' פעמים נמסר הדבר לחכמים מלאכת חול המועד, וכמה אדם צריך להתעסק עם הבכור
בראשונים מצינו עוד הרבה מקומות : לדוג' הראשונים בר"פ לולב הגזול גבי דין הדר
הריטב"א בשבת כותב של"ט מלאכות שבת נלמדו ממשכן אך נמסר הכתוב לחכמים מהי אב מלאכה ומהי אב מלאכה

[שערי חכמה]

כבר זמן רב אני מתלבט בביאור דברי הריטב"א בר"ה די"ב: המובאים להלן. חשבתי כעת אולי מי מהחברים כאן יעזרני.

ועוד היה הוא נ"ר אומר כי הטעם שקבעו חכמים שבט ר"ה לאילן וקבעו תשרי לתבואה, מפני שהאילן שתה רוב גשמי שנה עד שבט כדמפרש ואזיל תלמודא לקמן, אבל התבואה צריכה כל גשמי שנה עד שתתבשל היטב לפיכך קבעו לה תשרי, וכל הדברים האלו הכתוב מסרם לחכמים כרוב דינין של תורה.

והנה אכן ידוע לנו בכמה דברים שנאמר בהם מסרן הכתוב לחכמים, כמו שביתה בחול המועד, עינויי יוהכ"פ, ועוד. אבל "רוב דינים של תורה"? מה כוונתו?

כשצריך לקבוע שיעור נמסר השיעור לחכמים, כגון כותבת הגסה ביוה"כ ליתובי דעתיה, ארבעים סאה שכל גופו עולה בהם במקוה, בור עשרה למיתה, וכל כיוצ"ב. וה"ה כאן שתלוי ברוב גשמים וחכמים קבעו את הזמן.
וז"ל הרמב"ן (ב"מ סג:) בענין אונאה: והדבר ניתן לשיעורין, ונמסר לחכמים.

[מיכאל1]

נראה לי שכמה פעמים בריטב"א מצינו את הרעיון שכל דבר שמן התורה לא נאמר בו גדרים ברורים נכלל בנמסר הדבר לחכמים

[אפרים זלמן]

איני בקי בחזון איש, אבל האם זה לא הרושם העולה מחזו''א בכ"מ שבכל התורה אומרים 'הכתוב מסרם לחכמים'?

[פלוריש]

מסרן הכתוב לחכמים ומסרך הכתוב לחכמים - הרב ישראל שציפנסקי.PDF

(802.99 KiB) הורד 307 פעמים

[יבנה]

הראני אחד החברים, שהרב יונה עמנואל הדפיס על כך כמה מאמרים ב'המעין'. (טבת, ניסן - תשל"ה, ניסן תשל"ז, תמוז תשנ"ז. באחד המאמרים הוא מזכיר שבעקבות דבריו הורה הרב יהושע הוטנר להוסיף ערך באנצ"ת "מסר הכתוב לחכמים". לכאו' אמור להיות בקרוב, או שאולי כבר יצא). עכ"פ בודאי יש להבדיל בין המקרים השונים בהם השתמשו בכלל הזה.

לפני כמה שנים מסר הגאון ר' אשר וייס שיעור על מסרן הכתוב לחכמים. איני יודע אם נדפס באיזה מקום (חוץ מבחוברות המכילות את השיעור השבועי) אבל אולי אפשר לבקש במייל שבו שולחים את החוברות השבועיות: [email protected]..
איני זוכר אם הוא התייחס למקור הזה.

http://www.torahbase.org/%D7%A0%D7%9E%D ... %99%D7%9D/

[פלוריש]

הראני אחד החברים, שהרב יונה עמנואל הדפיס על כך כמה מאמרים ב'המעין'. (טבת, ניסן - תשל"ה, ניסן תשל"ז, תמוז תשנ"ז. באחד המאמרים הוא מזכיר שבעקבות דבריו הורה הרב יהושע הוטנר להוסיף ערך באנצ"ת "מסר הכתוב לחכמים". לכאו' אמור להיות בקרוב, או שאולי כבר יצא). עכ"פ בודאי יש להבדיל בין המקרים השונים בהם השתמשו בכלל הזה.

לפני כמה שנים מסר הגאון ר' אשר וייס שיעור על מסרן הכתוב לחכמים. איני יודע אם נדפס באיזה מקום (חוץ מבחוברות המכילות את השיעור השבועי) אבל אולי אפשר לבקש במייל שבו שולחים את החוברות השבועיות: [email protected]...
איני זוכר אם הוא התייחס למקור הזה.

http://www.torahbase.org/%D7%A0%D7%9E%D ... %99%D7%9D/

אני אני זוכר נכון, נדפס על זה במנחת אשר בראשית ומועדים (על ראש השנה)

[עושה חדשות]

החינוך מ' שכג - ואי זו מלאכה אסורה או מותרת מסרן הכתוב לחכמים, ואחר שהדבר מסור בידם שלא אסרה התורה אלא במה שיאמרו הם, חילקו המלאכות כפי רצונם ודעתם, ונמצא שכל מלאכה שאסרו הם זכרונם לברכה אסורה לנו מדאורייתא, ואשר התירו גם כן מותר מן התורה, כי בידם נמסר איסור זה לפי משמעות הנדרש בכתוב... וכלל זה יהיה בידך, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין לך לדמות ולהוציא בהן דבר מדבר, כי פעמים תמצא לרבותינו זכרונם לברכה מתירין מלאכה כבדה בענין אחד ופעמים יחמירו על הקלה בענין אחר. ואל תתמה על הדבר עם ההקדמה שהקדמתי, כי התורה לא אסרה ולא התירה בחולו של מועד אלא במה שיסכימו הם.

קצת משמע שהחכמים הם סיבת הדין ולא רק מבררים כביכול מה הגיוני שהתורה תתכוין לאסור. ויל"ע.

[מקדש מלך]

כבר זמן רב אני מתלבט בביאור דברי הריטב"א בר"ה די"ב: המובאים להלן. חשבתי כעת אולי מי מהחברים כאן יעזרני.

ועוד היה הוא נ"ר אומר כי הטעם שקבעו חכמים שבט ר"ה לאילן וקבעו תשרי לתבואה, מפני שהאילן שתה רוב גשמי שנה עד שבט כדמפרש ואזיל תלמודא לקמן, אבל התבואה צריכה כל גשמי שנה עד שתתבשל היטב לפיכך קבעו לה תשרי, וכל הדברים האלו הכתוב מסרם לחכמים כרוב דינין של תורה.

והנה אכן ידוע לנו בכמה דברים שנאמר בהם מסרן הכתוב לחכמים, כמו שביתה בחול המועד, עינויי יוהכ"פ, ועוד. אבל "רוב דינים של תורה"? מה כוונתו?

כשלמדנו את הריטב"א ביארתי שיש תרי גווני במסרן הכתוב לחכמים.
דהנה בחלק מדיני התורה חז"ל מפרשים המקרא בדיוק כפי רצון התורה, או בהלכה למשה מסיני, או בי"ג מידות, או בסברות מוחלטות.

אבל יש הרבה דברים שלא יתכן שיש וודאות שלזה נתכוונה התורה, כי הכתוב סתם וחז"ל פירשו, והוא נראה ממש כעין נבואה לטעון שבדיוק לזה התכוונה התורה.
והביאור בזה שעצם הסתימה של התורה מוכיחה שהכתוב מסר לחכמים לקבוע גדרים ושיעורים בזה כפי דעתם, כי לא יתכן לקיים את הדינים אחרת.
ואם כן נמצא שלא מסר הכתוב את הדבר ביד חכמים להדיא, אלא מכיון שסתם, על כרחך שהרשות ביד חכמים לקבוע גדרים כפי הבנתם.
ונמצא שהרשות בידם לקבוע גדרים אחידים ומסודרים, שיהיו ברי קיום עבור כל העם, גם עבור אנשים פשוטים שאינם בקיאים וכו'. וגדר זה נאמר ברוב דינים של תורה.
אך פשוט שהוא אינו בגדר נתינת רשות לחז"ל לקבוע דברים כפי רצונם ושיקול דעתם, אלא רשות לפרש ולהפוך את הדין לבעל גדרים ברורים ופשוט לקיום עבור כל העם.

ובחוה"מ ודומיהם נוסף חידוש גדול יותר, שנתן הכתוב רשות ביד חכמים לקבוע מהי מלאכה ומה לא, שהרי אסר מקצת והתיר מקצת ולא קבע מה יהיה האסור ומה יהיה המותר.
ובמקרה כזה, חז"ל לא באים רק מכח הטענה של לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ואין דרך לכל העם לקיים את המצוה מבלי שנתון בה גדרים ברורים כפי הבנתנו, אלא הרשות בידם לקבוע גם גדרים שלא יתכן שהכתוב כיון להם, כמו להתיר לכלה לרחוץ פנים וכדומה, שאין זה בגדר פירוש הכתוב, או פישוט כללים באופן שגם אנשים פשוטים יוכלו לקיים את הכתוב, אלא סמכות בידם להתיר במקרים מסוימים, כפי שיקול דעתם.
וגדר זה אכן מצינו רק במקומות מסוימים.

[עושה חדשות]

מעל"ע, ז"ל החזו"א [או"ח עד,יב] - ואף בהלכה נאמרה עיקרא גדרי רה"י, דהיינו יחוד המקום מוגדר ומוקף, ואחרי שהוא ענין שכלי להגדירו, קבל כל שכל את חלקו בשעת נתינת התורה, והן הן דיני התורה, ואף שנאמרה למשה מסיני הכרעה ונשכח, ונעשה הדין ע"פ השופט שבדור, אין קפידא בזה, שגם דעתו קבל בשעת נתינת התורה.

מה פירוש הדבר שהשכל והדעת קשורים למתן תורה, לא נראה שהוא מתכוין ל'סמכות' שניתנה לחכמים לפרש וכו', אלא לענין עמוק יותר.