הח"ח בכלל ב מאריך להוכיח שלא יתכן שמותר לספר לה"ר באפי תלתא ושכל הראשונים הגבילו היתר זה לאופנים מסויימים מאד
בהגהה הוא דוחה את דברי המהר"ל בנתיב הלשון פרק ז שאומר שבפני הנדון או כשיתגלה לו אין זה לשון הרע
והנה מצאתי שכתב בספר יראים סימן קצא [דפוס ישן - מא]
קיי"ל כר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי פי' לראות אם יבא [אותו] פלוני שאמרתי עליו שלא אמרתי דבר שלא הייתי אומר בפני בעלים דהכי קיי"ל דהא קם ליה רבא כוותיה. דאמר רבא פ' יש בערכין להקל כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא. אמר ליה אביי כ"ש חוצפא דלישנא בישא א"ל אנא כר' יוסי סבירא ליה דאמר ר"י וכו'. וטעמא דר' יוסי סבירא ליה מדכתיב הולכי רכיל נחשת וברזל פי' שאומר עצמו אוהבו והוא שונאו לומר עליו רעות שלא בפניו ומשמע בשני ענינים נחשת וברזל. ונלמוד נמי מרכילותו של ציבא דכתיב וירגל בעבדך אל אדני המלך [והתם] שלא בפני מפיבושת הוה ולא היה רוצה ציבא לומר בשעה שישמע מפיבושת וילמוד סתום מן המפורש.
כלומר איסור לה"ר הוא רק כאשר אין הדברים מגיעים לזה שמדברים עליו
מדוע הח"ח אינו מביא כלל שיטה זו?