אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסין משלות שועלים דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא.
הוויות דאביי ורבא בפשטות הוא מלשון והווינן בה, כלומר הקשינו והתעמקנו והתעכבנו. והיינו חקירות ועיונים של התלמוד והמסתעף. וראייתך: הרי משנה ותלמוד כבר נאמר, וגם הלכות ואגדות, דקדוקי תורה קלים וחמורים וגזירות שוות. מה עוד נשאר? רק חקירות ועיונים.
ואילו הרמב"ם משמע שהבין שהכוונה לפסקי הלכות, שכך כתב בסוף פ"ד יסוה"ת:
"ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות. ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא, אף על פי כן ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחילה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר.
עכ"ל, והוא הוא מה שעשה בחיבורו, שכתב בו מכאן ולהלן פסקי הלכות בלי מקורן ועיונן. וכמו שכתב בהקדמת הספר: "וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אֵלו החיבורין בענין האסור והמותר, והטמא והטהור, עם שאר דיני התורה, כולן בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק. עד שיהיו כל הדינים גלויים לקטן ולגדול". וכתב שם בפירוש שבזה חסך את הטורח והיגיעה בעיון התלמוד ופירושיו ושאר ספרי חז"ל ופירושיהם והכרעת ההלכה מתוכם "שהן צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך".
וצ"ע כיצד ניתן לפרש כן בגוף הברייתא, ש"הוויות דאביי ורבא" - שהן לא רק "תלמוד" אלא החלק העיוני והחקירתי בתלמוד, שהוא הקשה ביותר, וממנו מכריעים הלכות רבות ודינים מתחדשים וכו' - הכוונה לפסקי דינים חתוכים שגלויים לקטן ולגדול.
עוד יש לעיין במיקום של הוויות דאביי ורבא בברייתא, שהוא אחרי הכול. ועד כאן היה סדר שלכאורה הוא עולה, ועכ"פ אפשר להבינו: מקרא משנה ותלמוד, הלכות למשה מסיני ואגדות, ואז דקדוקי דרשות התורה להלכה, ומידות שהתורה נדרשת בהן, ושאר חכמת התורה פרפראות לחכמה של תקופות וגימטריאות. ואז חכמת הבריאה להבין מלאכים, שדים, ועולם דידן, ואז חכמת האדם במשלים וכו', ואז מעשה מרכבה שעולה על כולנה. אבל מדוע הוויות דאביי ורבא נמצא בסוף, מעל כולם, ואחרי כולם, כולל אחרי מעשה מרכבה. לכאורה היה לו להיות בחלק הראשון של הברייתא, בחלק של חלקי חכמת התורה, ולכל היותר בסוף חלק זה.
ובפרט מדוע נזכרו הוויות דאביי ורבא אחרי מעשה מרכבה? ותוך כדי שקורא להם דבר קטן ולמעשה מרכבה דבר גדול – כותב קודם את הדבר גדול. האם לא הול"ל "דבר קטן ודבר גדול" [לא זו אף זו]?
וצ"ע.