חלק עיקרי מהנדונים קשור לכפירה היוצאת דופן ביחס לעברות אחרות בכמה היבטים, בין השאר:
א. צווי על אמונה אינו פשוט כי במבט ראשוני מיד תשאל השאלה איך שייך שהשם יצווה להאמין בו הרי בלי אמונה אין מצווה ועם אמונה לכאורה לא צריך מצווה וכן על דרך זו בדרגות שונות של כפירה.
ב. בעיה זו מעמיקה ביחס לענישת הכופר, כי הרי נושא המזיד הוא תנאי יסודי בתורה לקבלת עונש העבירות וגם אם נמצא דרך לצווי באמונה, או איסור בכפירה, כיצד שייך בהם מזיד? הרי הכופר באמת אינו יודע שמצווה ע"י הבורא להאמין כי כופר בו וכן בעבירה מחמת כפירה אינו יודע שצווה ע"י סמכות מחייבת . ואם אינו כופר באמת הרי אינו כופר ולא בו אנו עסוקים.
ג. וכן גם אם ננסה לטעון שהמזיד הוא במהלך יצירת הכפירה, אין מציאות שאדם מאמין, יאמר לעצמו במודע לתכנן דרך כיצד לכפור. אלא מדובר בתהליך שאינו מודע לגמרי המונע מרצונו להגיע לכפירה ,האם תהליך כזה נכנס בגדרי מזיד ?
ד. בשביל להבין את מקומה החמור של הכפירה בתמונת חיובי התורה עלינו להבין את יסוד חיובי התורה והנגזר מכך לגבי כפירה. בנוסף ממהות זו נוכל להסיק מה היסוד של דרישת המזיד ואיך זה בה לידי ביטוי לעניין כפירה.
תקציר: עיקרי מסקנות הביניים בעניין המחייב של בני נח וישראל :
הבהרה: מדובר במסקנות דיון של כמאה עמודים שאינם מובאים במסגרת זו . הדיון הוא בינתיים רק במקורות התורה וחז"ל, כאשר בהמשך כמובן יתווספו הראשונים ועיקרי שיטות האחרונים ולכן הוא מוגדר כסיכום ביניים. מטרת התקציר היא כדי שהקורא ידע לאן הדברים מובילים ויוכל להחליט האם זה מעניין אותו, או יכול להיות לו כלי עזר בסוגיות בהן הוא עוסק, ללא צורך בקריאת מאה עמודים . אני חושב שהחדרת נוהל קבוע כזה בכתיבה תורנית תהיה מאוד יעילה ותאפשר שיח מפרה הרבה יותר.
א. המחייב את בני נח בשבע מצוותיהם הוא שמראש נתן השם זכויות שימוש מוגבלות ברכושו=הבריאה, ופעולות אסורות אלו הוגבלו מראש. וכן נראה שדין מיתה בהם נאמר על בסיס, שאי חריגה מזכויות השימוש מהווה תנאי להמשך הזכות להשתמש.
ב. בני נח נענשים בביה"ד כאשר הם שולחים ידם וחורגים מזכויות השימוש והשליחות יד על כל איכויותיה מתייחסת אליהם.
ג. בסיס החיוב של בני ישראל הוא קבלתם בברית את התורה, קבלה שיצרה מציאות שהשם הוא מלכם. עונשם הנקוב בתורה, ניתן על פגיעה במלכות זאת ואולי גם בכבוד השם .עצם הפגיעה במלכות [וכן בכבוד השם] מכוח הפרת ציווי קיימת בדרגה שנקבעה לעונש הנקוב , רק כאשר המפר יודע מהציווי ומכאן תנאי המזיד שלא קיים בבני נח
ד. התורה כוללת את הרע שבעצם המעשה כולל אם הוא פגיעה במלכות, בחומרת האיסור ובעונשו, על ידי הגדלת העונש באופן פרופורציוני אליו. אבל גדר העונש נשאר במסגרת הפרת הציווי, כלומר נדרש מזיד.
ה. בשלב זה נוכל כבר לענות חלקית על השאלה כיצד אפשר לצוות על אמונה ? מכיוון שקבלנו על עצמנו את מלכות השם אנו מחויבים להיות במצב של תחת עול מלכותו, לכן עלינו להכיר מיהו המלך עד כמה שבידינו ושההוראות אכן מגיעות ממנו בשלמות ועוד, אלו השורשים ההכרחיים למצב זה. וזאת אף אם לא צוו ישירות.
ו. בהמשך לתשובה זו ניתן כבר לתת תשובה נוספת אפשרית הכיצד לא נדרש מזיד בכפירה? אם אדם מישראל כופר ביסודות מלכות השם באופן שאינו יכול להיחשב כמקבל מלכותו, יחסרו לו לכאורה כל התוצאות החיוביות של קבלת המלכות וזאת אולי בלי לפגוע בציווי המלך במזיד. נסייג מיד שבנושא זה יתכנו הרבה מגבלות ואפשר שהוא קיים, רק כאשר נגרם כתוצאה מהאמור בסעיף הבא.
ז. אפשרות נוספת בגדר ענישה, שמה שראינו שנדרש מזיד בפגיעה במלכות דרך הפרת ציווי הוא, כאשר כוונת העובר היא להנאתו ועל הדרך מפר ציווי, במקרה זה הידיעה היא תנאי, כי רק מחמתה יש בכלל פגיעה במלכות. אבל כאשר רצונו למרוד במלכות, או לפרוק עולה על ידי כפירה בה, הרצון מכוון לפגיעה במלכות והוא יוצר פגיעה הרבה יותר חמורה וכוללת , הן בעצם הכפירה והן בעברות הנובעות ממנה. ממילא אפשר שלא חייבים מודעות מלאה שלו, שזה רצונו, בכדי להיענש.
ח. בנוסף יתכנו מקרים חריגים בהם מעשה או מצב מחמת חומרה מופלגת של הרע שבהם, גורמים כשלעצמם ללא קשר למלכות לתוצאות או עונשים ,שבסיסם קודם למתן תורה. ממילא אם ראינו שעקרון המזיד נובע מהפגיעה במלכות, כאשר התוצאה או העונש אינה נובעת ממנה, נראה שאין צורך במזיד. מקרה כזה יכול גם שיהיה מבוסס על איסור הנובע ממושכל ראשון ללא ציווי ואפשר שבאופן זה תהיה עוד אפשרות של איסור כפירה.