הכנה והתעוררות לקראת יום מתן תורה
ברשות רה"י והרבנים והתלמידים היקרים. נתכנסנו ביום א' דהגבלה להתחזק יחדיו לקראת יום מתן תורתינו, כשם שאבותינו הכינו עצמם בימים אלו כמבואר בתורה, מעשי אבות סימן לבנים.
יום קבלת התורה
ראשית, יש ליתן את הדעת על אופן ההנהגה הראויה ביום עצרת עצמו ולהתבונן במהותו ועניינו של יום. כי כידוע כל דבר שמגיעים אליו בלא להתכונן, קשה מאד לעבור אותו היטב, גם בעניינים גשמיים, וכל שכן ברוחניות.
ידוע מהספרים הקדושים כי בכל זמן שאירע בו בעבר דבר מסויים, חוזר אותו ענין וניעור בכל שנה בהגיע היום ההוא. ואם כן בחג השבועות בכל שנה מתעורר במידה מסויימת המצב של קבלת התורה. כביכול הקב"ה שוב משפיע את התורה ועלינו מוטל לקבלה.
וכבר נתבאר בקדמונים שכל ימי ספירת העומר בכל שנה ושנה הם ימי הכנה לקבלת התורה, ולכן מתחזקים בבין אדם לחבירו, כי בלי מידות טובות אין התורה שוכנת באדם. ויש שעובדים כל יום על קנין אחד ממ"ח קנייני התורה, וכן על דרך זו. עכ"פ נמצינו למדים שהקדמונים מתייחסים לחג השבועות של כל שנה כיום שבו מקבלים הארה מיוחדת משמיא בענין התורה.
ומפורסם מה שהיה מרן הרב שך חוזר כל שנה בשם דודו מרן ר' איסר זלמן שמצא כתוב בדרשות הר"ן שחג השבועות הוא בבחינת יום הדין לתורה. שביום זה נקבע ונגזר על כל אדם כמה יצליח בהבנת התורה וברכישת ידיעות, ובכל הדברים הנצרכים לזה, כמו חברותות ורב וכדומה.
ולכן נהגו להתפלל הרבה ביום זה על הצלחה בלימוד התורה, ויש מקומות שנהגו לומר ברכת אהבה רבה במשך שעה ארוכה. ויש אומרים קפיטל קי"ט בכוונה גדולה, ועוד מנהגים.
מעלת הלימוד בלילה
ומובא במ"ב בשם מג"א שנהגו הלומדים להיות ניעורים בליל חג השבועות ולעסוק בתורה כל הלילה. על פי פשוטו מבארים שזה תיקון למה שישראל שבאותו הדור לא השכימו ביום מתן תורה.
אמנם כידוע בזוה"ק שנדפס ב"תיקון ליל שבועות" כתוב סודות גדולים בענין זה, שהלימוד הזה הוא בבחינת קישוטים לכלה לקראת כניסתה לחופה למחרת. וכמו בת מלך ביום חופתה שחברותיה מקשטות אותה ובזכות זה הן זוכות להשתתף בשמחתה, כן הדבר הזה. ואין איתנו יודע ומבין בעומק הדבר, [מי הכלה וכו'] אבל מאמינים אנו בדברי רבותינו.
וידוע גם מהשל"ה הקדוש שמביא מכתיבת מוהר"ש אלקבץ מחבר ה"לכה דודי" מגורי האריז"ל, שמתאר איך למדו בשני הלילות (בחו"ל) יחד עם מרן הבית יוסף ובאמצע הלילה שמעו בת קול שאמרה להם דברים נוראים איך השכינה שמחה בלימוד הזה.
יש שנהגו לומר סדר התיקון, פסוקים מכל ספרי התנ"ך וקטעים מכל משנה וכדומה, וזה על פי הזוהר. אמנם במקום אחר בזוהר כתוב שעיקר הענין הוא ללמוד בדוקא תורה שבעל פה. וכך נהגו בישיבות.
ידוע שהגר"א היה אומר התיקון ושאל את המגיד מדובנא מדוע הוא לומד גמרא כל הלילה. והשיב לו במשל לסוחר גדול שמביא דוגמא מכל סוג, אבל הסוחר הקטן יש לו רק סוג אחד, ולכן מה שמתאים להגר"א, לא מתאים לו.
המשגיח הרב אונגר שליט"א רגיל להביא בשם הגאון רבי יהודה עדס שליט"א ששאל שאם בישיבות לא לומדים את התיקון, ובדרך כלל לא נהגו כלל לעשות עניינים שמקורם בתורת הסוד, אם כן מה הענין לפי פשוטו. ובפרט שאם היו ישינים בלילה, היה אפשר לעשות סדר כל היום כולו וללמוד הרבה יותר שעות.
והשיב תשובה מופלאה, שיכולה לתת משמעות והבנה גדולה לכל המאמץ הזה. בדרך כלל אדם נורמלי שחבל לו על החיים שלו ועל הזמן שלו, לא ער לילה שלם, כי זה יהרוס לו את המחר. המצב היחיד שבו הוא יהא ער, זה רק באירוע מרכזי בחייו, כמו יום חתונתו או חתונת קרוביו וכדומה.
כשאנחנו ערים בליל שבועות, אנחנו מבטאים בזאת מסר לעצמינו. התורה היא האירוע המרכזי בחיינו. בשבילה אנחנו מוכנים להיות ערים, כביכול לא איכפת לנו מה יקרה. המעשה הזה יוצר קשר נפשי חזק לתורה, וזה חלק חשוב מקבלת התורה שלנו.
לימוד ברציפות ללא שום בטלה
עכ"פ הדבר פשוט שכל התיקונים הגדולים הללו לא נעשים על ידי זה גופא שערים בלילה. כתוב במ"ב בהלכות ר"ה ש"הולך בטל כישן דמי". אלא על ידי ההתמדה בלילה. וכל זמן שמקודש מחבירו היצר מנסה לאבדו. ויש כאלו שלא מתאמצים מספיק ומאבדים זמן יקר על אכילת מזונות ושתיית קפה ושיחה בטילה, ובפרט אחרי כמה שעות כשכבר העייפות מתחילה להשפיע.
אמנם החכם עיניו בראשו, להתכונן לזה מראש ולקבל על עצמו החלטה חזקה לא לאבד רגע מהלילה הקדוש והנורא הזה. מי שמכין עצמו לזה מראש, תהיה לו יותר סייעתא דשמיא להצליח בזה. 'מותר' גם להתפלל על זה בימים שקודמים לשבועות, שהקב"ה יעזור לו ללמוד כל הלילה בלי שום הפרעות, לא חיצוניות ולא פנימיות.
כדאי לנוח כמובן בערב יום טוב. השנה בלאו הכי זה יוצא בש"ק ששינה בשבת תענוג ונחים ממילא. אדרבא אולי לא נכון לכוון מדי להדיא באופן שיהא בזה סרך של הכנה משבת ליו"ט.
וכדאי – כנהוג בישיבות - להתחיל כבר בסדר הכנה מבעוד יום כדי שבתחילת הלילה כבר יהא במצב של התמדה. להתפלל מעריב בכוונה יתירה. אם בבית הסעודה קצת מתעכבת, כדאי לנצל את הזמן בינתיים ללמוד. ואחר כך להשתדל גם בסעודת יו"ט לדבר כמה שאפשר בדברי תורה ולא בדברים בטלים. אחרי הסעודה לא להתעכב כלל, אלא תיכף ומיד להזדרז להתחיל את הלימוד הקדוש.
מי שלא מתכנן מראש מה ילמד ועם מי והיכן, עלול לאבד זמן יקר, ולפעמים יותר מכך. לכן כדאי מבעוד מועד לקבוע חברותות ושיהיה מתוכנן בדיוק מה ילמד. לרוב האנשים עצה טובה שחוץ מהלימוד העיקרי עם החברותא, יעשה לו קביעות בלימוד קל כל שהוא, כגון משניות או גמרא רש"י או מ"ב וכדומה, ובכל רגע פנוי מהלימוד העיקרי יתקדם בלימוד השני.
וכמובן וכאמור העיקר שמיד אחרי הסעודה ירוץ לבית המדרש בהחלטה חזקה לא לאבד אף רגע, וישתדל ללמוד בתענית דיבור כל הלילה ממש עד התפילה. ואז זוכים להתפלל תפילת ותיקין שהוא ענין גדול בעצמו, ועוד תפילת יו"ט עם הלל ומוסף, ואחרי התמדה עצומה, במקום תורה שם תהא תפילה, בציבור גדול, וביחד עם הרבנים, בוודאי יזכה כל אחד לפי ערכו לקבלת התורה ולהצלחה בדין על התורה שלו.
הלימוד ביום
עוד רגע קט אדבר. אחרי הלילה יש גם יום. גם יומא דשבועות הוא יום גדול מאד. אמנם צריך לישון כמה שעות ולאכול סעודת היום. אבל עדיין החכם עיניו בראשו לא להגזים בשינה, ומיד אחרי הסעודה להתאמץ ללמוד עד מנחה כמה שיותר.
ובפרט שאם ישינים הרבה מדי, אחר כך לא נרדמים בלילה ויש רפיון כמה ימים עד שזה מסתדר. עדיף להתאמץ ולקום אחרי כמה שעות ולהחזיק עצמו ערני בלימוד, ואז יוכל להירדם בלילה מוקדם וכבר למחרת הכל מסודר.
התחזקות לחזור על הלימוד
מלבד ההכנה לקראת היום עצמו, חלק מההכנה צריכה להיות שיקבל כל אחד על עצמו איזה חיזוק בענייני לימוד התורה. לב יודע מרת נפשו, וכל אחד צריך לקחת על עצמו משהו שאצלו צריך תיקון.
אך יש מקום לעורר ברבים על ענין שכמעט כולם צריכים בו חיזוק גדול. ענין שעד לא מזמן היה במצב הרבה יותר נעלה, וממש בדור האחרון זה נתהפך לא לטובה. והוא ענין החזרות על הלימוד.
חז"ל כבר אמרו על הנושא הזה ש"ידעי רבנן להא מילתא ועברי עלה", כלומר יודעים שהלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר, ובלי חזרות לא נשאר כלום מהלימוד, ואין לך שטות גדולה מזו, ובכל זאת קשה מאד לחזור ולא מקיימים זאת כראוי. היצר הרע לא בטלן. גם הוא יודע כמה זה חשוב והוא משקיע את כל כוחותיו לגרום לבני תורה שלא יחזרו על הלימוד.
מרן הגר"ח מבריסק אמר שכשם שמי שיודע לגנוב לא נקרא גנב, רק מי שחלילה גונב בפועל, כך מי שיודע ללמוד עדיין אינו זכאי לתואר למדן ות"ח. למדן זה מי שיודע את התורה. בוודאי רוצים שהידיעות יהיו עם כמה שיותר הבנה, אבל העיקר הוא לדעת. איזה ערך יש למי שיש לו הבנה ובאותו רגע שהוא לומד הוא מבין טוב, אבל למעשה אינו זוכר כמעט כלום.
כתב הגר"א בשנות אליהו ריש מס' פאה שיש שתי מצוות בלימוד התורה. מצות ודברת בם, שעניינה שקידת התורה, ומצות ושננתם שעניינה ידיעת התורה. יש מצוה וחובה לדעת את התורה. וצריך ללמוד באופן שיידע את אשר למד. צריך ללמוד עניינים שלימים בבהירות, בסוף כל ענין לסכם לעצמו ברור מה למד, ולחזור פעמים רבות. רק כך צומחים לת"ח בעל ידיעות בתורה. ראוי לציין ששתי המצוות קשורות מאד. מי שמתרגל לחזור הרבה, ממילא מתפתחת אצלו גם ההתמדה.
וכבר גילו לנו חז"ל שלמרות שבגשמיות כלי ריקן מחזיק, וכלי מלא אינו מחזיק עוד, הרי בתורה זה הפוך. אם שמוע בישן תשמע בחדש. כמה שאדם חוזר הרבה על מה שלמד כבר, כך זוכה ללמוד עוד ועוד מסכתות ועוד מקצועות בתורה.
ולכן ראוי שכל אחד ירגיל עצמו שאחרי כל קטע שסיים בגמרא או בתוס', יחזור מיד את השקלא וטריא. בסוף הסדר בדרך כלל נשאר זמן לחזור עוד פעם בזריזות. היה ראוי שבחזרה שבועית יחזור יותר מפעם אחת, וכן בחזרה החדשית. והחכם עיניו בראשו להקדיש עוד זמנים בבין הסדרים, ובפרט בבין הזמנים, לחזור כמה וכמה פעמים על מה שלמד, הן לאחרונה והן בזמנים קודמים, למען יהא כל הזמן מוסיף והולך בידיעת התורה.
החזרות של מרן שר התורה
היות שאנו קרובים להסתלקותו של מרן שר התורה זצ"ל, מסתבר שנכון ללמוד מדרכיו גם בענין זה. יש ששאלו שאלה נכבדה. הרי הגר"ח מן הסתם לא למד ביממה יותר מ18 שעות. והרי גם הבטלנים שבין בני התורה לומדים לא פחות מ-6 שעות. ואם כן לכאורה הרי אם הוא זצ"ל בגיל 35 כבר ידע את שני התלמודים והתוספתא והרמב"ם והשו"ע וכו'. לכאורה אם אנחנו לומדים שליש ממנו, מדוע לא רואים אברכים שיודעים שליש בבלי ושליש ירושלמי ועל זו הדרך.
חלק מהתשובה היא משום שהוא למד בלי היסח הדעת מהתורה, ולא נתן מקום בראשו לשום ענין חוץ מדברי תורה. ומי שנותן חצי יום לשטויות, גם החצי יום שהוא כן לומד אין בזה כל כך סייעתא דשמיא. הוא זצ"ל גם זכה למנה גדושה של קדושה ויר"ש ומידות טובות, מה שלאו כל אדם זוכה לכך, וגם אלו מסייעים לזכות לידיעת התורה.
אבל הסיבה העיקרית נעוצה בכך שהוא למד דברים שלימים והרבה לחזור עליהם. לא רק שכל שנה חזר הכל. גם תחילת לימודו בכל מסכתא היה באופן של עשרות חזרות.
ידוע שבבחרותו היו אמורים להתחיל בישיבת לומז'א מסכת יבמות. אביו, מרן הסטייפלר, קבע עמו ערב תחילת הזמן להכינו ביסודות של יבמות. ישב עמו בבית המדרש שבביתם המשותף עם מרן החזו"א וסידר לו את הידיעות על זיקה, אשת אח שלא במקום מצוה, אשת שני מתים וכו' וכו'. מרן החזו"א ישב גם הוא בביהמ"ד. כשסיימו ללמוד אמר לו מרן החזו"א, "חיימקה, ראה נא שלא תשוב הביתה בסוף הזמן בלי שחזרת על מסכת יבמות 80 פעם".
כבר סיפרו שהמשגיח הגה"צ ר' אליהו דושניצר ראהו פעם מסדר על הספסל לידו מטבעות של פרוטה. שאלו מדוע הוא משחק בפרוטות באמצע הלימוד. אמר לו הגר"ח שהוא מניח מטבע אחרי כל חזרה, ואח"כ סופר ורושם אצלו כמה חזר על כל פרק. והחזרות המרובות הללו הן אלו שהצמיחו לעם ישראל את שר התורה.
ריבוי החזרות עד הדור שלנו
כאמור לעיל, המצב הזה שלא חוזרים הוא תופעה חדשה. ממש עד לא מזמן כל הלומדים היו חוזרים בלי סוף. זה קלקול שנתחדש בדור האחרון, שמעדיפים רק את החלק של העיון בלימוד, או לנסוע בבקיאות, ולא משקיעים כמעט כלום בלאגור את הידיעות.
גם גדולי עולם שהיו מעיינים גדולים, מחברי שיעורים או כותבי תשובות, עדיין רוב זמנם עסקו בחזרת הלימוד. לא מיבעי בתחילת הלימוד שהחזרות הרבות הן עדיין חלק מתהליך הלימוד עצמו. אלא גם לאחר סיום הסוגיא והפרק והמסכת חזרו שוב ושוב כדי לזכור ולשמר את מה שלמדו שלא יילך לאיבוד.
מוכרים הסיפורים על בית המדרש של הגר"א ותלמידיו, על המהרש"ם, על החזון איש, על ר' חיים שמואלביץ, על ר' משה פיינשטיין, על מרן הרב שך ומרן הרב שטיינמן. גם בישיבות ליטא עד השואה, רוב היום עסקו בלימוד של הספק עם חזרות רבות. [אולי בס"ד נעלה בהזדמנות על הכתב נספח של "סיפורי חזרה" המעוררים את הלב].
יעזור השי"ת שננצל כראוי את ימי ההכנה, להתכונן ליום עצמו, ולהתחזק בקנייני התורה, ובפרט בהכנסת קביעויות לחזור לתוך סדרי הלימוד, ושנזכה בס"ד לקבלת התורה בשלימות.
(שע"ת, ג סיון תשפ"ב)