משנה שבת ק"כ אמצילין סל מלא ככרות אע"פ שיש בו מאה סעודות ועיגול של דבילה וחבית של יין ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ואם היו פיקחין עושין עמו חשבון אחר השבת
ובגמרא שם
חשבון מאי עבידתיה מהפקירא קזכו ...אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן ולא ניחא ליה דליתהני מאחרים
וברש"י
הכא בירא שמים עסקינן - המציל הזה ירא שמים ...דלא ניחא ליה דליתהני מאחריני בזכייה דהפקירא דידע דלא מרצונו הפקירו
אך ברש"ש מפרש קצת באופן אחר
ונ"ל לכוון זה להא דאמרינן (בב"מ כד ב) גבי מציאה דאפילו לאחר יאוש חייב להחזיר משום לפנים משו"ה
וגדולה מזו כתב בספר
הכתב והקבלה דברים (ט״ו ט) ע"פ מימרא זו
הזהיר בזה שלא נמנע מלהלוות קודם שמטה מפני הפחד שמא יתאחר חוב שלו ותשמטנו שביעית...שלא יאמר כיון שבשנת השמטה כל תבואות הארץ הפקר הם ויד כולם בהם שוה העני כעשיר, א"כ אין צורך ללוה בהלואה זו, מ"מ יש במלוה מדת רע עין במניעת ההלואה אליו, כי אולי הלוה מן האנשים המרחקים עצמם מליהנות ממה שאינו שלהם ואפילו מהפקירא לא ניחא להו דמתהני ומשתדל ליהנות מיגיע כפו (עיי' שבת ק"כ בירא שמים עסקי'), לכן הוא לוה מעות מאחרים כדי להרויח בהם ובזיעת אפו יאכל לחמו, ורצונו יותר בקב אחד משלו מבתשעה קבים שלא עמל בו, ומדת צרת עין הוא למלוה במנעו טובה נפשית זו מאחיו האביון