מאחי שליט"א
נשאל רבינו (הרד"ק) שליט"א מבחור יתום שמשתדל להגיע בכל יום לתפלת מנחה וערבית, דא עקא, שהוא לא מספיק בערבית לומר קדיש יתום, כיון שהם ממהרים מאד, והוא עדיין בתוך החצי הראשון של הלחש, ואמר רבינו שליט"א, דכיון שהקדיש הוא כיבוד אב דאורייתא שהרי מכבדו בחייו מכבדו במותו, [ואמר רבינו דהכיבוד במותו הוא מדאורייתא, ודלא כמ"ש כמה אחרו' דלאחר מיתה הוא מדרבנן, וע' תפא"י על פסחים ורעק"א וכו'], והתפלה לכו"ע היא מדרבנן, שהרי עיקר תפלת ערבית רשות, ולכן עדיף שימתין בכדי לומר הקדיש, ואח"כ יתפלל בנחת ביחיד.
ואמר רבינו דהגם דתפלה בציבור היא גדר מצוה דרבים (ע' ברכות מז ע"ב), מ"מ ברור הדבר דגם הקדיש הוא מצוה דרבים, אכן הקדיש הוא מצוה דאורייתא דרבים, [שהרי יש בו כיבוד אב כנ"ל, ויש להוסיף דמקיימין בזה מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל" כמבואר בדברי האריז"ל], משא"כ התפלה היא מצוה דרבנן דרבים. ואעיקרא, בקדיש הוא היום את המצוה דרבים ע"י שאומר קדיש, משא"כ בתפלה - שגם בלעדיו יש מנין המתפללים, ואינו אלא מצורף למצוה דרבים. [ומיירי בשאין לו בנקל מנין נוסף להצטרף אליו].