רציני כתב:מעט דבש כתב:רציני כתב:ההוכחה של האילת השחר מהתוספות שבשבת יש ביזיון משום חילול שבת, מוכח שזה לתמיד ולא רק בטומאת כהן. אבל אין הכי נמי מהראשונים שהבאת מוכח לא כן וצריך לומר שזה מחלוקת ראשונים.
לא רק טומאת כהן נחשבת 'אי אפשר' שלכן כותב ה'אילת השחר' שנראה שעושין ע"י עממין, אלא גם השהיית המת נחשבת 'אי אפשר' ולכן ביום טוב ראשון קוברים ע"י עממין (או"ח תקכו, א) כדי שלא להשהותו.
אבל במקום שאפשר ע"י ישראל ואפשר ע"י עממין לכאורה הוא ביזיון המת לעשות ע"י עממין, וכראשונים שהבאתי.
ז"ל המשך חכמה:
ובזה יתפרש דברי רבותינו בתוספות בבא קמא עט שכתבו דאע"ג דשבת לא אסרו לצורך מצוה ע"י אמירה לעכו"ם בכל זה לענין קבורת מת אסרו ע"י עכו"ם בשבת דגנאי ובזיון למת שנקבר בשבת יעויין שם וצריך מובן דאמאי ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין ולמה אינו גנאי זה למת שנקבר ביום טוב ולפי דברינו מובן דשבת יחוסו על חידוש העולם ומתחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית זה מתיחם גם אל בני נח שכולם נבראו בצלם אלקים לכן הוי גנאי לישראל שנקבר על ידי עכו"ם בשבת לא כן ביום טוב שמורה רק מעשי השי"ת לישראל בהשגחתו שנקראו בנים והוציא בנו בכורו ממצרים לכן בקבורתו על ידי עממין שאינו מתיחם כלל אליו אין שום בזיון וגנאי למת כלל והפשוט כיון שצרכי החי מותר ביום מוב אין גנאי למת אם עושים צרכיו על ידי עכו"ם מה שאין כן בשבת.
ש. ספראי כתב:במדרש שכל טוב (פרשת בא, פרק יב) כתב: "ומצה נמי בלילי פסחים כי אכיל לה צריך הסיבה, משום פרסומי ניסא". ואפ"ל לפרש דבריו בכך שעצם ההסיבה, המראה על דרך חירות, היא פרסום הנס, המראה על יציאתנו משיעבוד לחרות. או שהכוונה היא להראות ולפרסם את הנס שהקב"ה הושיבנו רבוצין כבני מלכים.
ויש מקום להעיר בזה, דהנה בזמן חז"ל ישבו כל בני החורין בהסיבה, (וכד' רש"י פסחים צט, ב) "כדרך בני חורין במטה ועל השולחן", ובברכות מו, ב כתב רש"י: "רגילין היו לאכול בהסיבה על צדו השמאלית ורגליו לארץ איש איש על מטה אחת". ובשבת מג, א כתב רש"י: "שכל הסבתן כך היתה, יושב קצת ונשען על שמאלו"). ואם כך היה רגיל אצלם, א"כ מאי פרסומי ניסא איכא בזה? בשלמא אם עניינו להראות דרך חירות, אפ"ל דאע"פ שבזמנם לא הראו בכך דרך חירות מיוחדת יותר מכל ימות השנה, משום שתמיד הסבו כך בדרך חירות, אך סו"ס אם לא היו מסובין, היה בכך היפך דרך חירות, וכד' הירושלמי הנ"ל ש'דרך עבדים להיות אוכלין מעומד'. אך מה שייך בזה פרסום הנס?
ובחוה"מ פסח התשע"ו, שאלתי זאת את מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל והשיב מרן זצ"ל שאף שבימיהם היו רגילים להסב, אך עדיין יש פרסומי ניסא בכך שמוכרחים להסב. והיינו שעצם ההכרח לעשות כך מצד הדין, יש בכך פרסום הנס.
ש. ספראי כתב:במדרש שכל טוב (פרשת בא, פרק יב) כתב: "ומצה נמי בלילי פסחים כי אכיל לה צריך הסיבה, משום פרסומי ניסא". ואפ"ל לפרש דבריו בכך שעצם ההסיבה, המראה על דרך חירות, היא פרסום הנס, המראה על יציאתנו משיעבוד לחרות. או שהכוונה היא להראות ולפרסם את הנס שהקב"ה הושיבנו רבוצין כבני מלכים...
ועל דבר חידושי תורה שכבדני ידידי שיחי', ליישב קושיתי שכתבתי לו אשתקד על המג"א סי' תפ"ג, שפסק באם אין לו רק שני כוסות יקח אחד לקידוש ואחד לברכת המזון - והרי מהראוי ליקח השני להגדה, דפרסומי ניסא עדיף מברכת המזון. ועל זה העיר כתר"ה נ"י דבר חריף ומחודד, כן: על פי המבואר בפסחים ק"ח א', דאיכא תרי לישני אם תרי כסי קמאי צריך הסיבה או דווקא בתראי, ומסקנא דתרוויהו בעו הסיבה. והקשה הר"ן מ"ט לא נקל משום דספיקא דרבנן לקולא, ותירץ דאי אפשר משום דא"כ לא יסבו כלל. ולפי זה כשלא יהיה לו רק כוס אחד, ודאי י"ל דאין צריך כלל הסיבה, דאז י"ל ספיקא דרבנן ולקולא. וא"כ י"ל לפי מה דקיי"ל דהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, אין לו להסב כשאינו מחוייב. ולפי זה אתי שפיר דברי המג"א, די"ל דהסיבה עצמה גם כן היא פרסומי ניסא זכר לחירות, וא"כ כשאין לו רק ב' כוסות, אם יקחם לקידוש ולהגדה דהוה לי' תרי קמאי, א"כ י"ל דספיקא דרבנן לקולא ואין צריך הסיבה, וא"כ אין לו להסב דהא נקרא הדיוט, ולא הוי פרסומי ניסא, משא"כ אם יקחנו לברכת המזון הוה לי' גם כן אחד מבתראי, וא"כ יצרך הסיבה בתרווייהו, וא"כ הוה לי' גם בהסבתו פרסומי ניסא, וא"כ מיושבת קושית מעלת כ"ת, והוא כפתור ופרח. עכ"ד מעלת כ"ת נ"י בקיצור, ושפתים ישק...
בספר דרך אמונה הל' תרומות פי"ג ה"ב, דן רבינו בגוונא דנפלה תרומה מין בשאינו מינו, דדינא הוא דבטילה בששים, אם יש דין "הרמה" לפי שיעור התרומה שנפלה משום גזל השבט, כמו במין במינו דשיעורו במאה ובעי הרמה. ובביאור ההלכה כ' רבינו, דמלש' הר"מ נראה שאין דין הרמה, ואילו בשם הר"ש סירליאו כ' דבעי הרמה.
וכמדומני שמצינו בזה פלוג' מפורשת בראשונים.
הנה שי' הראב"ד בע"ז דע"ג, דקי"ל קמא קמא בטיל, ורק בתרומה דאיכא דין הרמה, אם עדיין לא הרים ונפלה עוד תרומה אמרי' חוזר וניעור. והק' עליו הרמב"ן שם, מד' הירושלמי בערלה גבי גריסין תרומה שנתבשלו עם עדשים חולין, דאמרי' חוזר וניעור, והוסיף ע"ז הרמב"ן "שהרי גריסין בעדשים מין בשאינו מינו הוא ושיעורו בנותן טעם ובטלין בפחות מכאן לגמרי ואינן צריכין לעלות". וכ"ה לש' הריטב"א שם, שכתב "שהרי גריסין בעדשים מין בשאינו מינו הוא ותרומה בשאינו מינה בטלה היא בששים ואינה צריכה להרים, ואעפ"כ כשרבה עליה עד כדי נותן טעם חוזר האיסור ונעור".
אכן הראב"ד בתמים דעים סי' ז, כבר עמד בדברי הירושלמי הנ"ל, ועל זה גופא כ' "ולא ידעינן בשאר איסורי אי אמרינן הכי, ודילמא תרומה שאני מפני שצריכה להרים נמי חוזרת ומדמעת לפי חשבון תרומה שבה".
והעולה לדינא, דנידון זה הוא פלוג' בין הראב"ד לרמב"ן וריטב"א.
יוריני מרן שליט"א אם כיונתי לאמת בזה.
דורשי יחודך כתב:ומביא מספר 'מ"ע' (מי זה?)
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 133 אורחים