היכן נצטוינו לקבל עול מלכות שמים?
מצאנו במשנה בברכות שבפרשה ראשונה של ק"ש מקבל אדם עומ"ש,
ופשטות הכוונה במילים השם אלוקינו,
ולכאורה הכוונה ששם אנו מקיימים את המצווה באומרנו השם אלוקינו,
אבל השאלה היכן מצינו את הציווי על מצווה זו.
והנה ברמב"ם מנה מצווה ב:
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ב
והמצוה השניה היא הצווי שצונו באמונת היחוד והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד והוא אמרו יתעלה שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד. וברוב המדרשות תמצאם יאמרו על מנת ליחד את שמי על מנת ליחדני ורבים כאלה. רוצים בזה המאמר שהוא אמנם הוציאנו מן העבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסד והטוב על מנת שנאמין היחוד כי אנחנו חייבים בזה. והרבה שיאמרו מצות יחוד. ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות. כי הם יאמרו (ברכות יג א) כדי לקבל עליו עול מלכות שמים. רוצים לומר להודות ביחוד ולהאמינו:
ועולים מדבריו שני חידושים:
האחד, שבפסוק הראשון של ק"ש יש גם ציווי ולא רק קיום,
[אולי בגלל הפתיחה שמע ישראל]
ןהשני, שהציווי על ייחודו במילים השם אחד הוא הוא קבלת עומ"ש.
כך יוצא שאין שתי מצוות נפרדות לייחד שמו ולקבל עומ"ש,
אלא מצווה אחת היא.
אך לשיטת הרמב"ן נראה שבדבור אנכי השם אלוקיך יש את מצוות עומ"ש, וכפי שהוא מדייק זאת מלשון המכילתא:
השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה א
כתב הרב המצוה הראשונה שנצטוינו באמונת האלהות והוא שנאמין שיש עלה וסבה הפועל כל הנמצאות והוא אמרו יתעלה אנכי י"י אלהיך ובסוף גמר מכות אמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מאי קראה תורה צוה לנו משה והקשו "תורה" שש מאות ואחד עשר הוו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום הנה נתבאר לך שאנכי מכלל תרי"ג מצות והיא מצוה באמונה כמו שביארנו: אמר הכותב האמונה הזאת בדבור הזה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא וכן בדברי רבותינו ז"ל מפורש שהוא קבלת מלכותו יתע' והיא אמונת האלהות. אמרו במכלתא [והוב' ברמב"ן ל"ת ה] לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי י"י אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות שאם מלכותי אינן מקבלים גזרותי היאך מקיימין כך אמר המקום לישראל אנכי י"י אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי במצרים אמרו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזירותי לא יהיה לך.
וכ"כ שוב בהשגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה ה
וקבלת המלכות הזו שקבלו בסיני הוא באמת מדבור אנכי. וכן בארו עוד שם [והוב' ברמב"ן מ"ע א] אמרו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי י"י אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזרותי היאך מקיימין כך אמר המקום לישראל אנכי י"י אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים אמרו לו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרים על פני רשב"י אומר הוא שנאמר להלן אני י"י אלהיכם כמעשה ארץ מצרים אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי בסיני ואמרו הן והן קבלתם מלכותי קבלו גזרותי. הרי שבארו פעמים הרבה כי דבור אנכי הוא קבלת מלכותו כלומר האמונה באלהות. ואמרם שקבלתם עליכם במצרים הוא לומר שכבר האמינו באלהות במצרים מאמרו (שמות ד) ויאמן העם ונאמר עוד (בשלח) ויאמינו בי"י ובמשה. והאמונה ההיא הזכירם עתה וקבלו אותה עליהם ואמרו עליה הן והן והוא שהאמינו וקבלו עליהם להחזיק באמונה שיש אלוה נמצא והוא אל מוציאם ממצרים. כלומר החפץ המחדש היכול. אם כן הדבר ברור הוא שדבור ראשון ראוי למנותו מצוה ראשונה והיא המצוה להאמין בעיקר.
ומשמעות הדברים היא שאין מצוות האמונה ידיעה בעלמא שיש שם בורא וכו' אלא קבלת עול מלכות שמים, וכך מתורצת קושיית הראשונים כיצד ניתן לצוות על ידיעה וכו'.
ולכאורה העולה מן הדברים, שלפי הרמב"ן מקיימים בפסוק ראשון ג' מצוות נפרדות הנלמדות משלושה פסוקים שונים: ק"ש [ודברת בם ... בשכבך ובקומך], ייחוד השם [שמע ישראל ... השם אחד] ועומ"ש [אנכי השם], בעוד שלפי הרמב"ם ייחוד השם ועומ"ש היא אותה מצווה הנלמדת מהפסוק שמע ישראל ... השם אחד.
האמנם?