[יסורין] דרבי ע"י מעשה באו וע"י מעשה הלכו. ע"י מעשה באו מאי היא, דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי אמר ליה זיל לכך נוצרת אמרי הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין. וע"י מעשה הלכו יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו אמר לה שבקינהו כתיב (תהלים קמה, ט) ורחמיו על כל מעשיו אמרי הואיל ומרחם נרחם עליה.
ותמוה לי, אין ספק שרבי ידע בשל מה באו עליו היסורים, ובין אם ידע שמעשיו היו על פי דין ומשמים תובעים ממנו מידת חסידות, ובין אם ידע שטעה במשהו, כך או כך בודאי עשה ע"כ תשובה שלימה. א"כ למה לא סרו ממנו היסורין עד שבא מעשה לידו באותו הדבר?
ואם תבעו ממנו תשובת המשקל של 'באותו מקום ובאותו' וכו' הכי לא יכול רבי למצוא מעשה כה"ג לרחם על בע"ח או ללמד ברבים לרחם על בע"ח וכיו"ב, שייחשב מעשה השקול כנגד מה שעשה עם העגל?
כלומר: קודם כל, רואים כאן בגמרא דבר שבעצמו צ"ב: "יסורים תולים ותשובה [שלימה] ממרקת".
ובין אם ננקוט כך, ובין אם נאמר שמטרת היסורים כאן היתה לעוררו לתשובה - ובשני האופנים גם נאמר שהיה חסר לו רק מעשה - א"כ קשה כנ"ל, מדוע לא השלים את תשובתו במעשה עד שבא מעשה לידו בדרך ממילא?
ואם נאמר שעבור רבי [מאיזה טעם שיהיה] הוצרכה כפרה כזו שלא די לה בתשובה לחוד [אפילו עם מעשה] אלא היה צריך גם "יסורים ממרקים", א"כ היה איזה סך ליסורים שהיה נגמר מתי שנגמר, ומה שייך זה ל"על ידי מעשה הלכו"?
קיצורו של דבר: יש כאן איזה צירוף של יסורים דוקא - ומעשה דוקא, ואני מתקשה להבינו.
אם הענין היה היסורים - מדוע הלכו רק על ידי מעשה.
ואם הענין היה המעשה שיעיד על תשובה שלימה [והיסורים "תולין" וצ"ב, או לעוררו לתשובה] - הלוא בוודאי עשה כבר תשובה שלימה והיו לו הרבה הזדמנויות ואפשרויות לעשות מעשה, ולמה לא עשה.
והיה מקום לומר שאכן היה צריך דוקא מעשה להיפוך המעשה הראשון להשלמת התשובה, ורבי לא חיפש לעשות כזה כי רבי לא רצה שיסורו ממנו יסוריו [וצ"ל שלא היה בהם ביטול תורה ותפילה, אי נמי (היו אלה יסורי עונש אבל) סבר רבי שלתיקון נפשו הוא זקוק לאותם היסורים], וזאת כדי להיטיב לעולם, שהרי ממשיכה שם הגמרא:
כולהו שני יסורי דרבי לא איצטריך עלמא למיטרא, דאמר רבה בר רב שילא קשי יומא דמיטרא כיומא דדינא ואמר אמימר אי לאו צריך לעלמא בעו רבנן רחמי עליה ומבטלי ליה. אפילו הכי כי הוו עקרי פוגלא ממשרא הוה קיימא בירא מליא מיא.
ומשמע שבפסיקת היסורים חזר העולם לנהוג כמנהגו והוצרך למטר, כי יסורי רבי כבר לא הגנו על הדור.
ואם כנים הדברים יהיה כאן חידוש גדול.
לא רק יסורי גוף קיבל רבי ע"ע לטובת הדור, אלא גם אי-תיקון הנפש. שזו כבר מסירות נפש ממש.
שהרי להאמור רבי ידע שהוא מתייסר כי לא השלים את תשובתו וחסר לו מעשה, והוא לא עשה מעשה כדי שלא תישלם תשובתו וממילא יתייסר ותהיה מזה טובה לדור.
וצ"ע.
אמנם אם זה הביאור, א"כ יקשה מדוע כעת כן עשה רבי מעשה [מן הסתם מתוך ידיעה שכעת נשלמה תשובתו וממילא] שיפסיקו ממנו היסורים, הכי כדי לדאוג לכמה עכברים יינזקו כעת כל העולם? איזה חשבון יש בזה.
ומשמע מזה לכאורה כמו שהבננו מעיקרא, שרבי לא חפץ ביסוריו אלה, וההטבה לעולם לא היתה חשבון אצלו, אלא שכל עוד לא עשה מעשה - נמשכו היסורים, והיינו שהיו אלה יסורי עונש ולא יסורים של אהבה שרבי סבר וקיבל עליו בידיעה וברצון.
ובאמת גם מדרך זו למדנו חידוש, שגם יסורים שבאים כעונש על חטא/תביעה והעדר תשובה - הם אינם רק כפרה על הפגם, אלא עוד מקבלים עליהם שכר [אולי רק בקבלתם באהבה? כמדומה כתבו כן בספרים, שגם יסורי עונש - כשהאדם מקבלם בהכנעה ובאהבה - עוד מקבל על זה בעצמו שכר], וכאן אצל רבי הם הגנו על הדור.
אבל עכ"פ אי כדרך זו אזי לעניין שאילתא דשאילנא קדמיכון לא העלינו ארוכה.
מדוע לא השלים רבי את תשובתו על ידי מעשה לפני שבא מעשה לידו אחרי י"ג שנה.
ויש לומר תירוץ לפי כל מהלך:
א. למהלך שרבי רצה שימשיכו היסורים כדי להיטיב לעולם, יש לומר שרבי לא חיפש לעשות מעשה כדי שיפסיקו ממנו היסורים, כנ"ל עבור טובת העולם. לכן לא רדף אחרי היכי תמצי לעשות מעשה ולפטור עצמו.
אבל כשבא מעשה לידו, והתורה מצוה עליו לרחם, אין עצה ואין תבונה ואין שום חשבון, כעת זה מה שעליו לעשות והוא עושה את שלו, ובעל העולם יעשה בעולמו כרצונו.
כל עוד לא בא מעשה לידו - אזי מה שרבי יודע שטוב לעולם ביסוריו הוא חשבון של רבי ואחריות של רבי, שיכול להתפטר מיסוריו ולא עושה כן. אבל כשבא מעשה לידו - יש רק חשבון אחד ואחריות אחת, לעשות מה שצריך עכשיו. והתוצאות? ה' הטוב בעיניו יעשה.
ב. למהלך שהמעשה היה נצרך כדי להעיד על תשובה שלימה של רבי, יש לומר שלקום ולחפש ולעשות מעשה של הפסקת צער בע"ח - סבר רבי שאינו עדות גמורה על תשובתו [עכ"פ בדרגה שנתבעה ממנו, וכדחזינן מעצם מה שבאו עליו יסורים כאלה על דבר שכזה ולמרות שבוודאי כבר שב ורק מעשה חסר לו], כי הוא היוזם של הדבר כדי שיתכפר לו [ואולי גם כדי שייפסקו היסורים]. ורק מעשה "שבא לידו", כמו המעשה הראשון, בצורה ספונטנית [ובמעשה השני אף היה זה על חשבונו ובביתו] ותגובת רבי היתה ספונטנית "הניחי להם", רק אז היה במעשה זה כדי להעיד על תשובה גמורה לגמרי, וממילא רק אז פסקו היסורים.
ע"כ מה שעלה ביד כהה דידי לע"ע. אשמח לכל הארה.