דעת רבינו המחבר נבג''מ להלכה היא כדעת הראשונים דס''ל שבחולה שיש בו סכנה עושין דווקא בישראל גדול ולא בנכרי ולא ע''י קטן ולא ע''י נשים, ודלא כרבינו הרמ''א דס''ל דאם אין השעה דחוקה יעשה ע''י נכרי או קטן או ע''י שינוי. ובראשונים התבאר מדוע אף שאין השעה בהולה יעשה דווקא בישראל גדול, משום דלמא אתרמי פעם אחרת שלא יהיה להם נכרי או קטן ויבואו לידי התמהמהות (ולגבי נשים כתבו טעמים אחרים). ויש ראשונים דס''ל ששבת הותרה אצל פיקוח נפש וממילא אין צורך למעט באיסור.
והנה לפי''ז לכאו' צ''ב אמאי כתב המחבר לקמן דבאמדוהו לשתי גרוגרות ומצא שתי גרוגרות בשני עוקצין או שלוש גרוגרות בעוקץ אחד, יקוץ דווקא את העוקץ עם השלוש, ואם מצא שתיים בעוקץ או שלוש בעוקץ, יקוץ דווקא את העוקץ עם השתיים, והרמ''א הוסיף מיד דכ''ז דווקא כשאין הזמן בהול, משא''כ אם הזמן בהול, אין מדקדקין וכל הזריז נשכר. ולכאו' אמאי לא ס''ל להמחבר אף כאן שאין לדקדק בשיעור ולמעט באיסור, דלמא אתרמי פעם אחרת שלא יהיה לו כ''א שלוש בעוקץ אחד או דלמא אתרמי שיהיה לו רק שתיים בשני עוקצין ויבוא להתמהמה?
גם ניתן לשאול אמאי לא ניחוש דלמא אתרמי לפעם אחרת שהזמן יהיה בהול ויבואו להתמהמה.
ואי ס''ל להמחבר ששבת הותרה אצל פיקוח נפש אז בוודאי צ''ב מ''ש דינא קמא מדינא בתרא.
אני יודע שיש כמה כיוונים לחלק בסברא, אבל אשמח לשמוע מחבריי או ממקורות שדנו בזה בהגדרת דעת המחבר.