הודעהעל ידי איש טלז » ג' יולי 13, 2021 1:51 pm
לע"ע מצאתי ראיה קצת לזה מדברי הגר"א בשו"ע ריש הל' ת"ת (רמו,א) כתב דאפי' מי שטרוד ביותר חייב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה שנא' והגית בו יומם ולילה, וברמ"א הוסיף ע"ז דבשעת הדחק אפי' לא קרא רק קר"ש שחרית וערבית לא ימושו וכו' ובהגר"א בסק"ו וז"ל כר' יוחנן שם ובנדרים ח' א' ואין דעת הר"ן כן שם, ונ"ל דס"ל דסוגיין הוא כר' יוסי במתני' כמש"ש מדבריו כו' עכ"ל. ומבואר מדבריו דהר"ן פליג בהל' ת"ת וס"ל דלהלכה לא סגי בקר"ש שחרית וערבית, ומשו"ה הוכרח הר"ן לפרש את ד' הגמ' באופ"א דשבועה חלה על מצוה או איסור שאינו מפורש בתורה.
וצ"ע דברי הגר"א, דהא בפשטות הסוגיא במנחות איירי במי שטרוד לפרנסתו, וזה כו"ע מודו דאית ליה היתר להתעסק לפרנסתו וכל המח' היא אם בכה"ג נתקיים הדין "לא ימוש" ו"והגית" - ע"י פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה - או לא, ומעתה צ"ב מה ענין זה לסוגיין, דלכאו' בנידו"ד כו"ע מודו דל"ח מושבע ועומד דהא שרי ליה להתעסק לפרנסתו למדנו מזה דגם בכה"ג חשיב נשבע לבטל את המצווה דהדין ואספת הוא כדוגמת חומש למצווה