ליטוואק פון בודאפעסט כתב:ובכל זאת לא מצינו בד' הפוסקים לחלק בין פאה לפאה. דהיינו, הבאר שבע אסר מטעם מראית עין, והחולקים לא כתבו שהדבר ניכר וממילא מותר, אלא התירו אפילו אם אינו ניכר. ועד ר' יהושע לייב (שלמעשה למסקנא אסר כל פאות) לא חילקו בין פאה לפאה. המ"ב חילק בין מדינה למדינה, אבל במדינות שנהגו להתיר, אין בעיא של מראית עין ולא מפני שההבדל ניכר בעליל אלא משום שיודעים במדינה זו שהנשים רגילות בפא"נ
אכן, כך הוא בכל הפוסקים. רוב ככל המתירים כתבו במפורש להתיר פאה אע"פ שאין להכיר כלל שהיא פאה, ובזה חלקו על האוסרים, שגם הם דיברו על כך.
בשו"ת אז נדברו למרן הגאון רבי בנימין זילבר, כתב "ומדכתב במשנה ברורה דבמקומות שאין המנהג כן אסור משום מראית העין,
משמע דהמדובר באינו ניכר היטב דהוי פאה". כלומר, במקום שאין חשש של מראית העין, אע"פ שאינו ניכר, יש להתיר.
בספר "באר משה" להגאון העצום רבי משה כרייף מתוניס, כתב "ומיהו יש להבין כוונת הגליון [בעל השלטי גיבורים], מאיזה טעם הוה סלקא דעתך דאסור. ונראה דדרך הפאה נכרית שהיו עושים, היה מנהגם להניחו מגולה. והוה סלקא דעתך דאסור, מפני מראית העין, שיאמרו שערה ממש, ושיער באשה נשואה ערוה". כלומר, ההוה אמינא של האוסרים היתה לאסור משום מראית העין, והש"ג בא לאפוקי סברה זו, וזהו חידושו.
ובספר "דברי חיים" כתב: "ולענ"ד, קושיה מעיקרא ליתא, דהא כיוון דדרך הנשים כן, לעשות פאה נכרית על ראשן, כבר ידוע הוא לכל. וכמו בזמנינו
דידוע דנשים צדקניות נושאות על ראשן פאה נכרית... ככל זה אין שום מראית עין והוא פשוט". כלומר, מפני שידוע שנשים צדקניות לובשות פאה - אין בזה מראית העין, כי הרואה "מבין" שזאת פאה, ואין הסיבה משום שהפאה ניכרת והרואה "יודע" שזאת פאה.
ובספר "פאת שדך" להגרש"ד מונק, רב דק"ק חרדים חיפה, כתב: "וכן אם הדבר ידוע באותו מקום ובאותו זמן, כגון נדון דידן דהש"ך דחלב שקדים בבשר עוף, שהיה מפורסם מחמת המנהג, אבל בשר בהמה דמי ממש לגזירת דם דגים ואין להקל בו. ומהרש"ל (פרק כ"ה סי' נ"ב) ס"ל דאף חלב שקדים דמי ממש, דלא מסתברא ליה לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן בדבר זה. ולפ"ז וכו' הרווחנו טעם לזכות לנשים הלובשות פאה נכרית,
כיון שהדבר ידוע שרגילין בזה, ולא מצינו שגזרו רז"ל בכגון דא". כלומר, כל הסיבה שאין מראית העין - הוא משום שרגילים בכך. ולא משום שניכר.
ובספר "אמרי המזג" כתב: "והכי נמי הרי בוודאי לא שייך משום מראית העין אלא לגבי ישראלים אחרים המכירים אותה שהיא ישראלית (עיין במג"א ובמחצית השקל שם ס"ק ד'), והרי הם יתלו בהיתר שהיא פאה נכרית ולא שיער גופה,
וגם אם יחקרו הדבר יוודע להם שכן הוא האמת". כלומר - הרואה "יתלה" בהיתר, ורק אם "יחקור" וידרוש יתברר לו שזאת פאה. וטעם ההיתר הוא משום שיש לרואה במה לתלות, ולא משום שניכר.
ובספר "חידושי בתרא" להגאון רבי חיים דב אלטוסקי, חתן הגרח"פ שיינברג זצ"ל, כתב במפורש: "וגם אין לדחות דשאני פאה נכרית דמתני', דלא היו מומחים כבזמנינו והיה ניכר שאין השיער שלה, מה שאין כן כשאין להכיר שאין השיער שלה יש להחמיר בכל הדינים כאילו שיער שלה מגולה, דזה אינו דהא רש"י והשלטי גיבורים הנ"ל פירשו שעושה כן כדי "שתיראה בעלת שיער", ואם יש להכיר דאין השיער שלה איך תיראה על ידה כ"בעלת" שיער, אלא
על כרחך גם בזמנם היו מומחים ואע"פ כן מותר".
ובספר "מגן גיבורים" כתב: "וגם גוף דבריו לחוש בפאה נכרית משום מראית העין, לענ"ד
ברבים שנהגו כן לא שייך מראית העין, דלא חשידי, ועיין ביורה דעה סי' קמ"א סעיף ד' בהג"ה, וכל שכן בזה דכל הנשים נהגו כן, האיך אפשר דכולהו יעברו על דת משה ויהודית עכ"פ, ומכל שכן למאן דסובר דהוא דאורייתא, ועל כן ישפטו הכל שהוא פאה נכרית". כלומר, הרואה "שופט" ומבין שזאת פאה, למרות שאינו "יודע" זאת, כי רבות נשים נהגו כן, ואיך אפשר שכולן יעברו על דת משה?
ובשו"ת "סתרי ומגיני" כתב: "וגם לחוש אחשדא שיסברו הרואים שהיא שערות עצמה היא חומרא גדולה,
דכיון שיודעים העולם שיכולין עתה לעשות הפאה נכרית יפה כל כך שתיראה כשערות עצמה, אמאי נחשוד אותה". כלומר, אדרבה: משום שעתה (בשנת תרצ"ב) עושים את הפאה יפה כל כך, ונראית כשערות עצמה (דלא כטענות אותם האומרים שלפני תשעים שנה היתה הפאה קש ותבן), למה נחשוד אותה? ואם הפאה היתה נראית כמראה צמר מנופץ, לא היה כלל מקום לחשד...
ובשו"ת "ישכיל עבדי" כתב: "ואשר לטעם משום מראית העין, שהרואה יחשוב שהוא שיער שבגופה, הנה פשוט שבמקומות אשר אין רגילים בכך ללבוש פאה נכרית, ודאי יש מקום לחוש מפני מראית העין. ובודאי גם הש"ג לא כתב להתיר אלא במקומות שנהגו בכך, כמו שדייק ותני בזה הלשון "וסמך לנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן" וכו', הרי לך שכל דבריו אינם אלא למצוא סמוכות למנהג שנהגו נשים בכך,
דבזה אין ענין למראית העין, דכיון שנהגו בכך הרי כולם יודעים דהוא פאה נכרית, אך ודאי דבמקום שאין מנהג ודאי דגם הוא מודה במודים דרבנן דאין מקום להתיר להם לכתחילה, מפני מראית העין". כלומר, כאשר נהגו בכך, "כולם יודעים" שזאת פאה, ולא מחמת שניכרת הפאה - אלא מחמת שהמנהג נפוץ. ואין מקום כלל לחלק בין פאה ניכרת לפאה שאינה ניכרת, אלא בין מקום שנהגו למקום שלא נהגו.
ובשו"ת "אגרות משה" כתב: "ויש עוד טעם גדול במה שלא אסרו בפאה נכרית, דכיון דידוע לכל שיש ללבוש פאה נכרית שתהיה נדמית כשערות האשה עצמה, אין לאסור דמהאי טעמא יחשדוה הרואים מרחוק ואלו שאין מסתכלים כ"כ בנשים שהשיער הנראה הוא משערות האשה עצמה,
כיון שהיא מוחזקת לאשה כשרה, ויודעים שמקרוב ודאי מכירים שאינן שערותיה, והרואים אותה בקרוב ומסתכלים הרי ברוב הפעמים יכירו שהיא פאה נכרית". כלומר, מקרוב אפשר להבחין, ומרחוק? יתלו שזאת פאה, מחמת ש"ידוע לכל" שאפשר לעשות פאות שנראות כשיער ממש!
ולאחר מכן התיר במפורש פאה שאינה ניכרת: "וממילא
אין לאסור גם כשלא ניכר לפעמים, אף אם היה זה מאיסורי לאוין, וכ"ש שהוא רק מאיסורי עשה, שאפשר שליכא כלל איסור מראית עין בזה".
וכן כתב הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א בספר "אום אני חומה" עמ' צ"ד: "
רבים האוסרים הוא משום מראית העין, והוא לפני שנתפשט לבישת הפאות. וגם טעם האוסרים שיסבור שהוא שערות ויבוא לידי הרהור, ליכא כיום".
וכן כתבו בקובץ "תל תלפיות" (שע"י מכון הוראה ומשפט דק"ק חניכי הישיבות בראשות הגר"מ גרוס שליט"א, קובץ ס"ז): "בש"ך סי' רח"צ סק"ב בדינא דהרא"ש כתב דסגי במה שזה מצוי, אף שאין מכירין להבחין שזה של היתר, וע"ש בב"ח. וכמו כן מצינו בספר מגן גיבורים או"ח סי' ע"ה סק"ג (עיקר דבריו הובא במשנ"ב שם סקט"ז), גבי בפאה נכרית, דגם המתירין לצאת כך לרה"ר משום דמדינא שרי, מ"מ ת"ל דאסור משום איסורא דמראית עין, וכתב דכיון דהרבה הולכות כן, הרואים לא יתלו באיסור,
ומשמע נמי דאין צריך שידעו להבחין בין פאה נכרית לשיער, וסגי מה שהוא מצוי".
ולעיל הבאתי גם מספר אבני ישפה, ועמודי שש.
ובשו"ת "תבואות שמש" למרן הגר"ש משאש כתב: "גם משום מראית העין ליכא, כי מאות ואלפי נשים לובשות פאה... ו
איזה מראית עין יש בדבר שעושין כל הנשים?"
ובשו"ת "דת והלכה" למרן הגר"מ שטרנבוך כתב: "כעת שרבו הנשים בפאות נכריות,
הלא במראית העין לא יתלה כלל ששערותיה פרועות רק ידמה שיש לה פאה נכרית וכו', שרבו כ"כ הפאות נכריות היום שיש לתלות בהן". כלומר, לא מחמת שהפאה איננה ניכרת, אלא מחמת שהרואה "ידמה" שהיא לובשת פאה (ולמרות שכתב בתוך דבריו ש"ראוי להימנע" מפאות שאינן ניכרות כלל, אולם פשוט מדבריו שמותר מעיקר הדין).
ובשו"ת "אור יצחק" להגר"י עבאדי שליט"א כתב: "ומה שאנשים יחשדו לנשים שמכסות ראשן בפאה נכרית שהן הולכות בגילוי ראש, דבר זה אין נראה לחוש לו כלל מכמה טעמים, וכבר הזכיר מזה הגאון רבי משה פיינשטיין בתשובתו הנ"ל. א. שאין לנו לגזור מדעתנו ולחשוש למראית העין. ב. אם החשש שהנשים הרואות אותה יחשדוה, זה דבר שאינו נכון כלל, דבהסתכלות מועטת יכולים להבחין אם זה שערה ממש או פאה נכרית, גם בפאות היפות ביותר. ג. אם הנשים מכירות אותה לזאת שלובשת פאה נכרית, הרי הן גם יודעות אם היא לובשת פאה נכרית או לא, וזה פשוט. ד. אם החשש הוא שהאנשים יחשדוה, אותו טעם שייך אצלם אם הם מכירים אותה או לאו, ואם אינם מכירים אותה אולי היא באמת לא נשואה, ויש בנות בתולות וכו'. ה. ועוד שהיום שכל כך מצוי פאה נכרית, א"כ למה לחשוש למראית העין, ולמה שלא ילמד עליהם זכות".
הראת לדעת שטעמם של הפוסקים המתירים, הוא שאין מראית העין, למרות שהפאה איננה ניכרת, ולא כדברי אותם הטוענים שגם אליבא דהמתירים יש לאסור בפאה שאינה ניכרת.
מאידך גיסא, בדברי האוסרים מוכח שכל האיסור של מראית העין הוא מפני שאין הבדל כלל בין פאה לשיער טבעי, ואי אפשר להכיר. ולכן אסרו בדורות הקודמים ללבוש פאה! (והיום ממש מערבבים את טענות האוסרים בתוך דברי המתירים...)
מהר"י קצנלנבוגן, ראשון האוסרים, לפני חמש מאות שנה: "ושלא יתקשטו בפאה נכרית, כי שיער באשה ערוה
ולמראה עין יראה כאילו הוא שיער שלהם" (ספר י"ב דרשות).
תשובה מאהבה: "בזה נראין הן... כ
אילו יוצאות בשערות ראשן פריע פרעות בלי כיסוי כלל".
ישועות יעקב: "וכיון שאינו ניכר (!) אם הוא משיער גופה או משיער נכרית".
תפארת ישראל: "וקשה לי הרי אסור משום מראית עין, דמחזי כפרועת ראש".
תורת שבת: "וכן הוא אצל פאה נכרית דנשי דידן, שאין אדם יכול להבחין (!) אם בשיער עצמה או בפאה נכרית היא מתקשטת".
ר' שלמה קלוגר, לפני מאתיים שנה: "בזה הזמן הרבה פרוצות שהולכות בכוונה בשיער שלהן, א"כ אף ההולכות בפאה נכרית מה מהני זה, הרי הרואה לא יידע (!) ויסבור דשלה הוא".
ובספרו קנאת סופרים: "דהרי אי אפשר להכיר בלי הבחנה [=בלי להתבונן] אם הוא שיער שלה או של אחרת".
שו"ת חסד לאברהם, לפני מאות שנים: "שנראה כאילו הולכות בשערות עצמן מגולות...
שניהם דומין זה לזה ואין היכר כלל בין פאה נכרית לשערות עצמן".
בספר ברכה שלמה (עמ' ח', נדפס בתרפ"ח): "התחילו עתה ללכת בפאות העשויות משערות קצרות תלויות
באופן שאין ניכר כלל אם היא נשואה או פנויה, ונראית ממש כהולכת בגילוי שיער... גם הנשים שהולכות בפאות שהיא ניכר קצת שאינה פנויה, התחילו עתה ללכת בפאות העשויות משערות קצרות כנ"ל".