בשערי יצחק - טבת אדר תש"ע עמ' כ' כתב הרב רצאבי וז"ל:
האמהות שלנו בדורות שעברו לא התפללו בשום נוסח, הן התפללו ואמרו תפילות בנוסח שלהן מהלב כפי צחות לשונן בסגנון של בקשה, כל אחת מה שהיא אומרת..."
והשווה בספר שולחן ערוך המקוצר (או"ח עמ' פז) לרב רצאבי כותב:
"למעשה עד הדור האחרון שהנשים אצלינו לא למדו ולא ידעו לקרוא, בדרך כלל לא בירכו ברכה זו וכיוצא בה זולתי ברכות הנהנין וכיו"ב".
גם בספר תולדות עם ישראל בגלות תימן של ד"ר גברא (עמ' 563), כותב:
"כל הנשים היהודיות בתימן לא למדו לקרוא ולכתוב, לא התפללו מתוך סידור תפילה, לא בירכו ברכת המזון בנוסח הרגיל, אלא כל חכמתה והשכלתה הייתה בעל פה. הנשים התפללו ובירכו לפי דין תורה שאין נוסח קבוע, אלא על פי הניסוח שהיא יצרה, ובשפה הערבית המובנת לנשים".
ובספר מסורת התפילה ושורש המנהג (באוצר) עמ' 287:
"נשים בתימן היו מתפללות בצחות לשונן בערבית, וללא סידור, גם כל שיריהן בחתונות וסעודות מצוה היו מעין תפילה של שבח לה' ובקשה לחיים טובים והצלחה"
(והשווה כיו"ב עם הכתוב בספר ארחות תימן (באוצר) עמ' 192-192).
כך שרבו העדויות על מנהג נשות תימן בתפלה.
כעת שאלתי היא אם ישנן עדויות על עדות נוספות שבהן הנשים נהגו להתפלל "לפי דין תורה שאין נוסח קבוע אלא על פי הניסוח שהן יצרו"?
האם יש עדויות כיוצא בזה בראשונים (הן בפירוש והן מכללא אתמר)?