מצוות חדשות

[עושה חדשות]

סמ"ג עשה מז -
צוה הקב״ה לחשב התקופות והמזלות ומולדות הלבנה כדדרשינן במסכת שבת בפ׳ כלל גדול [דף ע״ה] מזה המקרא ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזוהי חכמה ובינה שהוא לעיני העמים זו היא חישוב תקופות ומזלות לפי שבישול התבואות והפירות אחר תקופות החמה הם הולכים ועוד כי על ידי חישוב התקופות ומולדות יודע מתי יצטרך לעבר החדש ולעבר השנה כמו שנ׳ שמור את חדש האביב שיהא הפסח בחדש האביב וכתיב וחג האסיף תקופת השנה שיהא החג בזמן האסיף ותקופת השנה היא לחשבון החמה כמו שנא׳ מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם ואין נסתר מחמתו...

[בברכה המשולשת]

סמ"ג עשה מז -
צוה הקב״ה לחשב התקופות והמזלות ומולדות הלבנה כדדרשינן במסכת שבת בפ׳ כלל גדול [דף ע״ה] מזה המקרא ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזוהי חכמה ובינה שהוא לעיני העמים זו היא חישוב תקופות ומזלות לפי שבישול התבואות והפירות אחר תקופות החמה הם הולכים ועוד כי על ידי חישוב התקופות ומולדות יודע מתי יצטרך לעבר החדש ולעבר השנה כמו שנ׳ שמור את חדש האביב שיהא הפסח בחדש האביב וכתיב וחג האסיף תקופת השנה שיהא החג בזמן האסיף ותקופת השנה היא לחשבון החמה כמו שנא׳ מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם ואין נסתר מחמתו...

כבר התייחס לשיטה זו (כמובן לא מהסמ""ג...) הרמב"ם, בשורש השני, ודחאה בתקיפות.

[עושה חדשות]

פני יהושע ברכות יב:
ולכאורה היה נראה לי בזה דבלא"ה היה צד חיוב להזכיר ענין בלק בכל יום כדקאמר מיכה לישראל עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב משמע שיש צד חיוב לזוכרו ואף על גב דפשטא דקרא איכא למימר דזכירה בלב קאמר מ"מ כיון דדרשינן בירושלמי בקרא דוהגית בו יומם ולילה שההגיות יומם ולילה שוין וכיון דפרשת ציצית לא שייך לומר בלילה כדפליגי תנאי במתני' דבסמוך מש"ה בקשו לקבוע יותר פרשת בלק כדי שתהא הגיות יום ולילה שוין וממילא יתקיים בזה מאמר הנביא דקאמר זכר נא הזכירו בפה ממש, וכן משמע קצת מלשון ירושלמי דאמר ר"א מפני שכתובה בתורה ובנביאים וכתובים ע"ש.

(אבל כהנה יש הרבה בדברי הנביאים, כמו "כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" ועוד, ולא שמענו כן, ושמא יש לחלק).

[עזריאל ברגר]

פני יהושע ברכות יב:
ולכאורה היה נראה לי בזה דבלא"ה היה צד חיוב להזכיר ענין בלק בכל יום כדקאמר מיכה לישראל עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב משמע שיש צד חיוב לזוכרו ואף על גב דפשטא דקרא איכא למימר דזכירה בלב קאמר מ"מ כיון דדרשינן בירושלמי בקרא דוהגית בו יומם ולילה שההגיות יומם ולילה שוין וכיון דפרשת ציצית לא שייך לומר בלילה כדפליגי תנאי במתני' דבסמוך מש"ה בקשו לקבוע יותר פרשת בלק כדי שתהא הגיות יום ולילה שוין וממילא יתקיים בזה מאמר הנביא דקאמר זכר נא הזכירו בפה ממש, וכן משמע קצת מלשון ירושלמי דאמר ר"א מפני שכתובה בתורה ובנביאים וכתובים ע"ש.

(אבל כהנה יש הרבה בדברי הנביאים, כמו "כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" ועוד, ולא שמענו כן, ושמא יש לחלק).

כן נוהגים הספרדים להזכיר "עשר זכירות" וזו אחת מהן!

[עושה חדשות]

ספר חרדים - וכן כתב רבינו יונה מעלות רבות נמסרו לנו במצות עשה מעלת הבחירה אחת, שנאמר ובחרת בחיים ובכל עת שמזדמן לפני האדם איסור או ספק איסור והוא פורש מקיים מצות עשה זו ובסוף פ"ק דקדושין כתב רבינו נסים דמאי דאמרינן בכוליה גמרא ספיקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא ולא מדברי סופרים וכתב שכן דעת רש"י ובתשובה כתב אפילו בעסקי העולם כל המשכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול ואפילו באפשר רחוק ועל אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות כן בדברי התורה והמצות עכ"ל, ממנין תרי"ג לרבינו יונה.

[עושה חדשות]

סמ"ג עשין יז (והביאו הערוה"ש באו"ח סימן א)
מצות עשה לצדק הדין על כל המאורע שנאמר (דברים ח, ה) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-להיך מיסרך, דרשתי העשה הזה לרבים אם אחר שעשה תשובה לא יבא עניינו בטוב כאשר בתחילה מצות עשה לחשב בלבו כי לטובתו נשתנו ענייניו כי קודם שעשה תשובה היה הקדוש ברוך הוא משלם לו שכר המצות שעשה בעולם הזה כדי לטורדו מן העולם הבא שנאמר (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו. וכדרך שהוא עושה לשונאיו לשלם להם שכר המצות שעשה בעולם הזה כך משלם לאוהביו [לעולם] עונש העבירות שעשו בעולם הזה כדי שיהיו זכאין וקיימין לחיי העולם הבא. וכל אדם צדיק או בעל תשובה שמהרהר על המאורעות שאינם לטובתו עליו הכתוב אומר (הושע ז, טו) ואני יסרתי חזקתי זרועותם ואלי יחשבו רע, אמר הקדוש ברוך הוא אני שלחתי להם יסורין בעולם הזה כדי לחזק זרועותם לעה"ב ואלי יחשבו רע (ילקוט שמעוני) והיה להם לחשוב כי את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג, יג):

[גל של אגוזים]

מצוה להסתכל על הציצית
ב'חרדים' (מ"ע פ"ב) "מצות עשה מן התורה התלויות בעינים ואפשר לקיימן בכל יום - להסתכל בציצית, דכתיב (במדבר טו, לט) 'וראיתם אותו וזכרתם כו'', ראייה מביאה לידי זכירה, וזכירה מביאה לידי עשיה, ממנין תרי"ג לסמ"ק ורשב"ץ". [ומקורו מדברי חז"ל (מדרש תהלים לה, ב) המפרט את המצוות הנעשות בכל האברים - " ... בעיני אני מקיים 'וראיתם אותו' ..."].

וע"ע רשב"ש סי' כו, ריב"ש סי' תפו.

שמעתי מאחד מרבותי שדייק כן בס' היראה לרבנו יונה ז"ל שכתב שבשעה שאומר בק"ש 'וקשרתם' ימשמש בתפליו ובשעה שאומר 'וראיתם אותו' יסתכל בציציותיו, ודו"ק.

הסמ"ק היא במ"ע כ"ט. (ובמ"ע ל"ב מנה מצות ציצית).

אשמח לקבל עוד מ"מ בנושא זה.

[גל של אגוזים]

חת"ס יו"ד רעו -
והגבה' ס"ת ולהראות חזותו לעם קרוב לדאוריי' היא וכמ"ש רמב"ן בפ' כי תבא על פסוק ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת ע"ש.

ברש"י סוטה מ"א ע"א משמע שמקיים בזה מצוה של זה אלי ואנוהו (ד'התנאה' לפניו היינו להראות יופי המצוות, ובמק"א ברש"י (איני זוכר מקומו לע"ע) משמע שהיא להראות שקיים זה אלי ואנוהו, ודו"ק). ולכאו' לפי"ז יוצא שיש עניין להראות האתרוג המהודר שלו וכדו'.

[יוצר אור]

כתבתי באשכול בפנ"ע, וללא מענה, אקווה שבאשכול זה יסייעו בנושא:

כתב התשב"ץ חלק ב' סי' קס"ג -

שאלת להורות לך דרך ישרה בהיתר שבועה, נוסחה כך, נשבעת וספר תורה בחיקך על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת רבים ועל דעת יחיד שלא תתפלל כל עוד שתהיה במיורקא. זהו נוסח השבועה. והיתה שבועתך בכעס, שהכעיסך אחד מהקהל כשהיית עובר לפני תיבה ביום אחד מהמועדים כאשר הורגלת ועכשיו כל הקהל הם מבקשים ממך לשוב לעבור לפני התיבה ועל זה נתחרטת. ורצית לעמוד על דעתי אם יש לשבועה זו היתר אם לא, ואיך יהיה ההיתר אם יש לה היתר.

ולאח"כ כתב:

ואשוב לפרש אם חלה אם לא. ובודאי דקיימא לן הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור דבעינן הרעה רשות כדאיתא פרק ג' דשבועות, ותנן נמי התם נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח חפילין זו היא שבועת שוא, כלומר חייב לעשות סוכה וליטול לולב ולהניח חפילין, ואחר שכן הוא נראה אם הנדון דומה לראיה.

ולאחר שכתב שם דעל מצווה דרבנן חלה שבועה, כתב:

אבל בכאן אין אנו צריכין לכל זה המחלוקת, שהשבועה לא היתה אלא לעבור לפני התיבה, ונראה שהוא מצות עשה מן התורה, שהרי לעבור לפני התיבה אינה אלא להוציא הרבים ידי חובתן בדברים שבקדושה ובקריאת התורה, ושתיהן מן התורה שהרי בדברים שבקדושה אמרו בפרק מי שמתו אמר רבא מנין שאין היחיד אומר קדיש וקדושה שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", כל דבר שבקדושה אין יכול לאומרו בפחות מעשרה, וכן איתא נמי בפרק הקורא את המגילה עומד. ודין קריאת התורה מצות עשה מן התורה היא ואין צריך לפנים שאפילו ברכת התורה לפניה היא מן התורה, כדאמרינן בפרק מי שמתו אמר רב חסדא מנין לברכת התורה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, והרמב"ן ז"ל בספר המצוות שלו הכניסה במנין המצות. וכיון שלעבור לפני התיבה יש בו מצוה מן התורה להוציא הרבים בדברים שבקדושה ולקרות את התורה אם כן הנשבע שלא לעבור לפני התיבה הוא כנשבע שלא לעשות סוכה שהוא חייב לעשות סוכה, או כנשבע שלא לאכול מצה של מצוה שלא חלה עליו שבועה כדאיתא בירושלמי דשבועות והביאו הריא"ף ז"ל שם ובפרק ערבי פסחים.

ולא בינותי דב"ק, מדוע מקרי דמקיים מצווה מדאורייתא, הא כל אחד ואחד מהציבור נמי מקיים המצווה דאורייתא בענייתו לקדושה [וכמבואר ברמב"ם שכך היה נהוג מעולם שהציבור עונים ומקיימים המצווה], וא"כ ליכא מעליותא לש"ץ יותר מהציבור, רק שגורם למצווה שתיעשה, והוי רק שליח בדבר, וכי גרמא זו שגורם למצווה שתיעשה הוי מצווה דאו' בפני עצמה, שהנשבע עליה שבועתו בטלה מדין אין נשבעין עה"מ?

נ.ב. כן אשמח לכל מידע בעניין אם יש טעם מצווה ועניין לגשת חזן באשכול זה.

[גל של אגוזים]

מצוה להסתכל על הציצית
ב'חרדים' (מ"ע פ"ב) "מצות עשה מן התורה התלויות בעינים ואפשר לקיימן בכל יום - להסתכל בציצית, דכתיב (במדבר טו, לט) 'וראיתם אותו וזכרתם כו'', ראייה מביאה לידי זכירה, וזכירה מביאה לידי עשיה, ממנין תרי"ג לסמ"ק ורשב"ץ". [ומקורו מדברי חז"ל (מדרש תהלים לה, ב) המפרט את המצוות הנעשות בכל האברים - " ... בעיני אני מקיים 'וראיתם אותו' ..."].

וע"ע רשב"ש סי' כו, ריב"ש סי' תפו.

שמעתי מאחד מרבותי שדייק כן בס' היראה לרבנו יונה ז"ל שכתב שבשעה שאומר בק"ש 'וקשרתם' ימשמש בתפליו ובשעה שאומר 'וראיתם אותו' יסתכל בציציותיו, ודו"ק.

הסמ"ק היא במ"ע כ"ט. (ובמ"ע ל"ב מנה מצות ציצית).

אשמח לקבל עוד מ"מ בנושא זה.

עכשיו שראיתי דברי הריב"ש והרשב"ש [אשר כנראה, שניהם לשואל אחד השיבו] משמע שגם הם הבינו כך בדברי ה"ר יונה ז"ל.

ובד"א, דברי הסמ"ק הובאו דרך אגב בב"י או"ח סי' כ"ד.

[עושה חדשות]

מצווה לגייר!
בבעלי הנפש סוף שער הטבילה כתב:
אבל בגר קטן שב"ד מטבילין אותו אי נמי בעבד קטן שרבו מטבילו בשלשה, שבית דין והאדון מברכין עליהם קודם הטבילה כדין כל שאר המצות. ואם תאמר היכן צוונו, מואת הנפש אשר עשו בחרן, והלא אם נתכנסו כל באי עולם אינן יכולים לברוא אפילו יתוש אחד אלא הגרים שגיירו והחזירום תחת כנפי השכינה מעלה עליהם כאילו בראום. וכתוב (ירמיהו טו, יט) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד וכו'. וכתוב (ישעיהו מט, ו) ויאמר נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב ונתתיך לאור גוים להיות ישועתי עד קצה הארץ.

עיקר הדבר שמצוה לגייר מבואר ביבמות מז: שהויי מצוה לא משהינן.

על המצווה לגייר,
בר"מ בסהמ"צ עשה ג כ' "ולשון סיפרי (שם) ואהבת את י"י וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעי' מא) אברהם אוהבי שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו".

הרשב"ץ מנה מצוות קבלת גרים, מצו"ב.

ביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) עשין עשה יט
הן אמת שראיתי באזהרת הר"י אלברגלוני דנראה מדבריו ז"ל דס"ל דבכלל עשה דואהבתם את הגר נכללת ג"כ המצוה לקבל גרים להכניסם תחת כנפי השכינה. שכתב שם וז"ל יחסה בצלכם גר הבא להתגייר באומרו בך ה' חסיתי. יקבלוהו ויודיעוהו קצת מצות וכו' עכ"ל עיין שם. וכבר ראיתי להרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין מ') שתמה למה לא הכניסו בכלל המצות קבלת גרים. שהיא מצוה מיוחדת בב"ד לקבלם. כמו שאמרו ביבמות (מ"ז ע"ב) מלין אותו מיד משום דשהויי מצוה לא משהינן וכו'. ואמרו (בפ"ק דכתובות י"א ע"א) גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד. והוא מפני המצוה הזו שנתחייבו לקבל גרים. ואם כן ראויה היא שתבוא במנין פרטי. ואיני יודע על איזה מצוה נסמוך אותה עכ"ל שם עיין שם בדבריו. ובקונטרס אחרון שם כתב שהיא בכלל מצות מילה וטבילה של בן ישראל עיין שם. ודבריו אלו מתמיהים אצלי ואין להם ביאור לענ"ד. מאי ענין זה לזה. וגם כי טבילה בישראל ליכא כלל אם לא מטומאה לטהרה. אבל ערל ישראל אינו טעון אלא מילה בלבד. וכנראה לקח הרב ז"ל סוגיא דפסחים (צ"ב ע"א) כפשטה עיין שם. אבל הוא תמוה. ועי' מש"כ התוס' שם בד"ה אבל. ובאחרונים שם ואין כאן מקום להאריך בזה. אבל הרי אנו רואים דהר"י אלברגלוני ז"ל מכניס אותה בכלל עשה דאהבת גרים. ואם כן מתורצת תמיהת הרשב"ץ ז"ל:
ומעתה לפי זה לכאורה היה ראוי לרבינו הגאון ז' למנות גם עשה דואהבתם את הגר למצוה בפ"ע משום שכוללת מצות קבלת גרים. אבל באמת ז"א דאם איתא דקבלת גרים הו"ל בכלל עשה דואהבתם את הגר. ע"כ צ"ל דאע"ג דעכשיו כשבא לפנינו אכתי לאו גר הוא. מכל מקום כיון דבקבלה זו מתגייר קרינן בי' ואהבתם את הגר. אם כן הו"ל נמי בכלל ואהבת לרעך כמוך מה"ט גופי'. דכיון דבקבלה זו נכנס בכלל ישראל קרינן בי' רעך אף על גב דהשתא אכתי לאו רעך הוא. ואם כן שוב גם בקבלת גרים ליכא נפקותא אלא להוסיף בה עשה יתירתא להגדיל שכרה ולזרז ביותר. וכזה אינה באה במנין בפ"ע לדעת רבינו הגאון ז"ל:
ובאמת תמיהני על הרשב"ץ ז"ל בזה שלא ידע על איזה מצוה נסמכת מצות קבלת גרים. ולדעתי י"ל בפשיטות דלדעת מוני המצות היא נסמכת על מצות אהבת ה'. וכמבואר בספרי (פ' ואתחנן פיסקא ל"ב) ואהבת את ה' אלקיך אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך. שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן וכו'. מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירן ומכניסם תחת כנפי השכינה עיין שם. והובא בסה"מ להרמב"ם (עשין ג') והוסיף עליו וכתב וז"ל ורצה לומר כמו שאברהם מפני שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב אברהם אוהבי וכו'. קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו. כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם עכ"ל עיין שם. וגם הרשב"ץ ז"ל גופי' הביאה (בזה"ר עשין ג') עיין שם. והוא תימא על הרשב"ץ. מיהו לרבינו הגאון ז"ל זה לא יתכן. שהרי לא מנה כלל עשה דאהבת ה' במספר העשין. וכבר ביארתי לעיל (בעשה ראשונה) טעמו בזה עיין שם מש"כ בזה. ואין כאן מקומו להאריך בזה. ועי' לקמן (בעשה פ"ב) מש"כ שם בזה:

[בברכה המשולשת]

מצווה לגייר!
בבעלי הנפש סוף שער הטבילה כתב:
אבל בגר קטן שב"ד מטבילין אותו אי נמי בעבד קטן שרבו מטבילו בשלשה, שבית דין והאדון מברכין עליהם קודם הטבילה כדין כל שאר המצות. ואם תאמר היכן צוונו, מואת הנפש אשר עשו בחרן, והלא אם נתכנסו כל באי עולם אינן יכולים לברוא אפילו יתוש אחד אלא הגרים שגיירו והחזירום תחת כנפי השכינה מעלה עליהם כאילו בראום. וכתוב (ירמיהו טו, יט) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד וכו'. וכתוב (ישעיהו מט, ו) ויאמר נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב ונתתיך לאור גוים להיות ישועתי עד קצה הארץ.

עיקר הדבר שמצוה לגייר מבואר ביבמות מז: שהויי מצוה לא משהינן.

על המצווה לגייר,
בר"מ בסהמ"צ עשה ג כ' "ולשון סיפרי (שם) ואהבת את י"י וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעי' מא) אברהם אוהבי שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו".

הרשב"ץ מנה מצוות קבלת גרים, מצו"ב.

ביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) עשין עשה יט
הן אמת שראיתי באזהרת הר"י אלברגלוני דנראה מדבריו ז"ל דס"ל דבכלל עשה דואהבתם את הגר נכללת ג"כ המצוה לקבל גרים להכניסם תחת כנפי השכינה. שכתב שם וז"ל יחסה בצלכם גר הבא להתגייר באומרו בך ה' חסיתי. יקבלוהו ויודיעוהו קצת מצות וכו' עכ"ל עיין שם. וכבר ראיתי להרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין מ') שתמה למה לא הכניסו בכלל המצות קבלת גרים. שהיא מצוה מיוחדת בב"ד לקבלם. כמו שאמרו ביבמות (מ"ז ע"ב) מלין אותו מיד משום דשהויי מצוה לא משהינן וכו'. ואמרו (בפ"ק דכתובות י"א ע"א) גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד. והוא מפני המצוה הזו שנתחייבו לקבל גרים. ואם כן ראויה היא שתבוא במנין פרטי. ואיני יודע על איזה מצוה נסמוך אותה עכ"ל שם עיין שם בדבריו. ובקונטרס אחרון שם כתב שהיא בכלל מצות מילה וטבילה של בן ישראל עיין שם. ודבריו אלו מתמיהים אצלי ואין להם ביאור לענ"ד. מאי ענין זה לזה. וגם כי טבילה בישראל ליכא כלל אם לא מטומאה לטהרה. אבל ערל ישראל אינו טעון אלא מילה בלבד. וכנראה לקח הרב ז"ל סוגיא דפסחים (צ"ב ע"א) כפשטה עיין שם. אבל הוא תמוה. ועי' מש"כ התוס' שם בד"ה אבל. ובאחרונים שם ואין כאן מקום להאריך בזה. אבל הרי אנו רואים דהר"י אלברגלוני ז"ל מכניס אותה בכלל עשה דאהבת גרים. ואם כן מתורצת תמיהת הרשב"ץ ז"ל:
ומעתה לפי זה לכאורה היה ראוי לרבינו הגאון ז' למנות גם עשה דואהבתם את הגר למצוה בפ"ע משום שכוללת מצות קבלת גרים. אבל באמת ז"א דאם איתא דקבלת גרים הו"ל בכלל עשה דואהבתם את הגר. ע"כ צ"ל דאע"ג דעכשיו כשבא לפנינו אכתי לאו גר הוא. מכל מקום כיון דבקבלה זו מתגייר קרינן בי' ואהבתם את הגר. אם כן הו"ל נמי בכלל ואהבת לרעך כמוך מה"ט גופי'. דכיון דבקבלה זו נכנס בכלל ישראל קרינן בי' רעך אף על גב דהשתא אכתי לאו רעך הוא. ואם כן שוב גם בקבלת גרים ליכא נפקותא אלא להוסיף בה עשה יתירתא להגדיל שכרה ולזרז ביותר. וכזה אינה באה במנין בפ"ע לדעת רבינו הגאון ז"ל:
ובאמת תמיהני על הרשב"ץ ז"ל בזה שלא ידע על איזה מצוה נסמכת מצות קבלת גרים. ולדעתי י"ל בפשיטות דלדעת מוני המצות היא נסמכת על מצות אהבת ה'. וכמבואר בספרי (פ' ואתחנן פיסקא ל"ב) ואהבת את ה' אלקיך אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך. שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן וכו'. מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירן ומכניסם תחת כנפי השכינה עיין שם. והובא בסה"מ להרמב"ם (עשין ג') והוסיף עליו וכתב וז"ל ורצה לומר כמו שאברהם מפני שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב אברהם אוהבי וכו'. קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו. כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם עכ"ל עיין שם. וגם הרשב"ץ ז"ל גופי' הביאה (בזה"ר עשין ג') עיין שם. והוא תימא על הרשב"ץ. מיהו לרבינו הגאון ז"ל זה לא יתכן. שהרי לא מנה כלל עשה דאהבת ה' במספר העשין. וכבר ביארתי לעיל (בעשה ראשונה) טעמו בזה עיין שם מש"כ בזה. ואין כאן מקומו להאריך בזה. ועי' לקמן (בעשה פ"ב) מש"כ שם בזה:

עסק בזה הגרא"ח שרמן שליט"א בכמה וכמה מפסקי הדין שלו על גיור.

[גל של אגוזים]

לכאו' יש להביא ראיה דאיכא מצוה להתגייר מהא דמברכין אקב"ו על הטבילה (וכל מה דגברי לא חזי הוא רק עד הגיירות וע"ד דרק גרים נענשין על ששהו לבוא, ודו"ק היטב).

ולפי"ז מתיישב קו' מהרי"ל דיסקין המצו"ב [אשמח לקבל עוד מ"מ בקו' זו הקשה כברזל]

[עושה חדשות]

איסור רציחה בארץ ישראל! (בנוסף על איסור רציחה הרגיל, לעבור עליו בשניים).

כך נקט הרשב"ץ בזוהר הרקיע אות קלג,
על פי פשטות הכתובים בפרשתינו -

כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרצח ועד אחד לא יענה בנפש למות:
ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת:
ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן:
ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו:
ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל:

ואולי נפק"מ לדינא לענין הלבנת פנים...

כשצריך להוכיח את חבירו ולהלבין את פניו היכן יעשה זאת בא"י או בחו"ל
שאלה. שני יהודים יושבים במטוס זה ליד זה, וממתינים שהמטוס ימריא כבר, בינתיים רואה ראובן ששכנו היהודי הזמין אוכל טריפה, ולאחר שהוכיחו ביחידות ולא מוכן לעזוב דרכו הרעה רוצה להוכיחו ולביישו ברבים, היעשה זאת מיד?
תשובה. נאמר במסכת בבא מציעא דף נח ע"ב אמר ליה אביי לרב דימי, במערבא במאי זהירי? [במה נזהרים בארץ ישראל] אמר ליה באחוורי אפי [נזהרים בהלבנת פנים], וביאר מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (בספר הערות) למה נזהרו במיוחד בהלבנת פנים בא"י, י"ל בזה דהנה מצינו חומר מיוחד ברציחה בארץ ישראל, כמו שנאמר בפרשת רוצח (במדבר לה, לד) ולא תטמא את הארץ, ועוד כמה מקראות על דרך זה, ומכיון שהלבנת פנים הוי כרציחה כמו שנתבאר לעיל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, לכך בארץ ישראל צריך להיזהר בזה ביותר.
לאור זאת אולי יש לייעץ לשואל, שימתין עד שהמטוס ימריא, ואז כשכבר יהיו מחוץ לגבולות ארץ ישראל יוכיחו, כי הלבנת פנים בחו"ל קלה יותר. במה דברים אמורים אם אפשר להמתין, אבל אם קיים חשש שמיד יאכל מאכלות אסורות אל ימתין, וצ"ע.
מאידך יש לומר להיפך, שעדיף שיוכיחנו כאן בארץ כדי לקיים את מצות תוכחה כשהוא עדיין בארץ ישראל, לפי מה שכתב רש"י (דברים יא יח) על הפסוק 'ושמתם את דברי', אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים:
וכן כתב הרמב"ן (ויקרא כה יח) מהספרי (עקב מג) ואבדתם מהרה (דברים יא יז) אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה (לא כ) הציבי לך ציונים, אלו המצות שישראל מצוינין בהם, והנה הכתוב שאמר (דברים יז יח) ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו', אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'. ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ), וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא לא לב), ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה, וכך הוא בתוספתא דע"ז (פ"ה ה"ב).
וכן כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן קלד) ועיקר מצות התורה כולן בארץ הן, עד כי כמה מצות אין נוהגות כלל אלא בארץ. כמו שאמרו במדרש הציבי לך ציונים (ירמיה לט).
ולפי זה יתכן שיש מקום להוכיחו כשהוא עדיין בארץ, כדי לקיים את מצות תוכחה, ואין לו לחשוש למה שמלבין פניו, כי אדרבה על ידי זה מצילו מהחטא.

[עושה חדשות]

ספרי דברים כד,יג - ושכב בשלמתו וברכך. מלמד שהוא מצוה לברכך.

[עושה חדשות]

רמב"ן עשה ה -
ועיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם מצות עשה שתהיה כל עבודתינו לאל ית' בכל לבבנו כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלא כונה או על הספק אולי יש בהם תועלת.
לכאו' זה גם למ"ד מצוות אי"צ כוונה.

מעל"ע ראיתי כעת בדרשות החת"ס, עי"ש בכל דבריו -

דרשות חתם סופר חלק ב עמוד שנח.jpg (50.86 KiB) נצפה 7067 פעמים

[עושה חדשות]

בראשית רבה, וירא, פרשה מט -
וה' אמר המכסה אני מאברהם, רבי יצחק פתח (משלי י) זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב, אמר רבי יצחק כל מי שהוא מזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה, מה טעמיה זכר צדיק לברכה, וכל מי שהוא מזכיר את הרשע ואינו מקללו עובר בעשה, מה טעמיה ושם רשעים ירקב.

[עזריאל ברגר]

בראשית רבה, וירא, פרשה מט -
...
וכל מי שהוא מזכיר את הרשע ואינו מקללו עובר בעשה, מה טעמיה ושם רשעים ירקב.

אמי מורתי שתחי' אומרת בשם אביה ע"ה שאסור להזכיר את היטלר או סטאלין ימח שמם בלי לצרף לשמם "איחול" מתאים.
כנראה מיוסד על המדרש הזה.

[עושה חדשות]

טעמא דקרא להגרח''ק.jpg (77.46 KiB) נצפה 6777 פעמים

[עושה חדשות]

החינוך במצוה רמח -
שלא להרבות באכילה ושתיה בימי הנערות בתנאים הנזכרים בבן סורר ומורה בכתוב עם מה שפרשו בו חכמינו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין. והאזהרה לנו על זה מדכתיב (ויקרא יט כו) לא תאכלו על הדם. שכן אמרו בפירוש בסנהדרין (סג א) אזהרה לבן סורר ומורה מנין? תלמוד לומר לא תאכלו על הדם. כלומר, לא תאכלו אכילה שהיא מביאה לשפך דם, והיא אכילת זולל וסובא, שחייב על אותה אכילה רעה מיתה... משרשי המצוה. לפי שרב חטאות בני אדם יעשו בסיבת רבוי האכילה והשתיה, כמו שכתוב (דברים לב טו) וישמן ישרון ויבעט. וכן שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וגו'. וכן אמרו זכרונם לברכה (ברכות לב א) מי גרם לך שתבעטי בי? כרשינין שהאכלתיך. ודרך כלל אמרו מלי כריסא זני בישא, כלומר אחר מלוי הכרס, יביא בני אדם לעשות חטאים רעים. והענין הוא, לפי שהמזונות הם עסת החמר, והתבוננות במשכל וביראת אלוקים ובמצותיו היקרות, הוא עסת הנפש, והנפש והחמר, הפכים גמורים הם כמו שכתבתי בראש הספר. ועל כן בהתגבר עסת החומר תחלש קצת עסת הנפש, ומזה השרש היו מן החכמים זכרונם לברכה שלא היו נהנין במזונות רק למה שצריך, להחיות נפשם לבד, וכמו שכתוב (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. ועל כן תמנענו תורתנו השלמה לטובתנו מהרבות באכילה ושתיה יותר מדאי, פן יתגבר החומר על הנפש הרבה עד שיחליאה ויאבד אותה לגמרי. ולכן להרחיק הענין עד תכלית, הזהרנו על זה בענש חזק, והוא ענש המיתה. זה הנראה לי בענין. והזהר האדם על זה בתחלת תקף חם בחרותו ובראשית בואו בחיוב שמירת נפשו, והם שלשה חדשים הראשונים משהתחיל להביא שתי שערות עד שיקיף כל הגיד. ומאותו הזמן יקח מוסר לכל ימיו, כי מהיות דברי המזון ענין תמידי באדם אי אפשר לו זולתו, לא חיבתו התורה עליו בכל עת, רק שחרו מוסר בזמן אחד, להועילו לכל הזמנים.

[הארי החי]

ידוע מה שכתב מרן הגר"ח על פטירת הג"ר יוסף זכרי' שטרן "יבואו דברי תנחומין כאשר כן הוא המצוה לקבל תנחומין".
[ועי' בתשובות והנהגות ח"ג שעח]

[גל של אגוזים]

עי' במצו"ב [הע' 514] דכל דבר המפורש בקרא [אפי' בנ"ך] הוי מצוה מד"ס, והוא חידוש עצום. ולפי"ז יש אלפי מצוות.

[ספרים וועלט]

רמב"ן עשה ה -
ועיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם מצות עשה שתהיה כל עבודתינו לאל ית' בכל לבבנו כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלא כונה או על הספק אולי יש בהם תועלת.
לכאו' זה גם למ"ד מצוות אי"צ כוונה.

מעל"ע ראיתי כעת בדרשות החת"ס, עי"ש בכל דבריו -

דרשות חתם סופר חלק ב עמוד שנח.jpg

ה"ספק" של הרמב"ן הוא שהאדם מסופק אם יש תועלת בעשיית מצווה, הספק בחת"ס הוא שהאדם מסופק האם עליו לקיים את המצווה.
אולי גם אתה לכך נתכוונת.

[פולסברג]

עי' במצו"ב [הע' 514] דכל דבר המפורש בקרא [אפי' בנ"ך] הוי מצוה מד"ס, והוא חידוש עצום. ולפי"ז יש אלפי מצוות.

כוונתך לכאו' אפי' אם אינו בא בלשון ציווי, דאל''כ מה החידוש

[יוֹסֵפֶר]

עי' במצו"ב [הע' 514] דכל דבר המפורש בקרא [אפי' בנ"ך] הוי מצוה מד"ס, והוא חידוש עצום. ולפי"ז יש אלפי מצוות.

כוונתך לכאו' אפי' אם אינו בא בלשון ציווי, דאל''כ מה החידוש

כנראה לא ראית את המצו"ב, דאל"כ תמיהתך תמוהה וכי פשיטא למר שמד"ס יש מצוות ספירת המגדלים שנא' בלש' ציווי ספרו מגדליה?

[עושה חדשות]

דבר חידוש של הראי"ה קוק -

בכלל המצוה של איסור הגאוה הוא, להתרחק מכל דבר שמעורר את מידותיו ותכונתו לגאוה. ונראה ברור, כמו שמצינו ניבול-פה באיסורי עריות, הוא דבר שהיה בכלל ויצא מן-הכלל ללמד על הכלל כולו, כי הוא-הדין שאסור לנטות בדיבוריו למה שמעוררו לכל דבר איסור שקרוב לנטיה. וכמו שבניבול פה ע"פ מה שכתב בצדק החסיד במסלת-ישרים, שעיקר הדין הוא שהאיסור הוא מצד ערותו של דבור בעצמו, ולא מצד הרגשת הבאתו להאיסור עצמו, כן גם בכל ענין דבור שכפי שהנוהג הוא מעורר את הלב לאיזה דבר רע, כמו לגאוה וחנופה וכיו"ב, ואף אם יאמר האדם שאינו חושש על זה מצד טבעו, מכל מקום באיסורו קאי. רק לחסיד גדול מאד, שבמדרגות הדורות הקדמונים, יש לומר שהותר אם רואה צורך שעה לכך, כדאמרינן בר"פ פליגא דידי' אדידי'.
ועדיין צ"ע אם הדבר מוחלט, שאולי איסורי הפה מצד עצם האיסור הם, כדמצינו בכה"ג בעריות ובשבת ובמסירה, שהדיבור אסור, וכמו-כן בעבודה זרה הוא איסור עצמי, ויש לומר שהוא הדין בכל האיסורים. ועכ"פ, לאותם שהאדם נוטה להם בטבעו.
נמצא, מי שמדבר דברים שיביאו לידי גאוה יש בידו שני איסורים: גאוה, וניבול-פה של גאוה; ואם אינו מביאו, עכ"פ מאחד לא פלט.
גם גרוי יצר הרע בנפשו, פשיטא שלא בעריות בלבד הדבר, כי אם בכל מה שהיה טבעו שוקט ונח כבר, והוא ע"י מעשיו מכניס עצמו בדרך המביאו לרע, אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה, לפי ערך הרע המסובב מזה.
אמנם, אם במקום דבר-מצוה צריך לדבר דברים שנראים כגאוה, מותר מצד כללא ד'עשה דוחה לא תעשה', במקום שאי אפשר לקיים שניהם, דהיינו, כשירגיש בעצמו שא"א אפשר לו בשום אופן שיביא תיקון הנרצה לו כי אם על-ידי דבריו אלה, אז מחויב הוא להיזהר שלא יבא לידי העצם של גאוה, והענף הותר בדיחוי ענף העשה שדוחה אותו.
ובכלל איסורי הגאוה, שדיבור הגאוה אסור אע"פ שאינו מביא לגאוה, כן מוכח מסוגיא דפרק "אלו דברים" בפסחים, דאמרינן מהלל ודבורה, ש"כל המתיהר - אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", והרי רק דברים היו. ואין ראוי לחוש שצדיקים כאלה באו לגאוה בלבבם ומכוחה דברו, אלא שעצם הדיבור הוא בכלל האיסור. או יותר קרוב לומר, שלפני יודע תעלומות גלוי, שאי-אפשר שידבר דברי גאוה ולא יבא לה מעט מהמעט עכ"פ, והוא אסור במשהו.
עכ"פ, איך שיהיה, הדבור אסור. ונמצא שסיפור שבחי עצמו ומעלותיו, בין בעניני תורה וחכמה ובכל מעלה טובה, אסור מצד עצם איסור גאוה.
ולא הותר כ"א לחסיד גדול במקום צורך גדול, כדהותרה קריבה בכה"ג במצוה לחסיד גדול, כדההוא קדישא דהוה מרכיב לה אכתפיה ואמר: "אי דמיא עלייכו ככשורא - לחיי, ואי לא לא". וכיו"ב מצינו כמה דברים כאלה שהותרו לקדושים לצורך שעה, ואין מקום להשתמש בהם כי אם מי שראוי לכך ובשעה ראויה לכך.
ומזה הוא מה דמצינו: "'לא תתני ענוה דאיכא אנא' 'לא תתני יראת חטא דאיכא אנא'". שיש כאן צורך מצוה שלא לקבוע משנה מוטעית, והוכיח שלא באה הקבלה בה על ענוה ויראת-חטא במעלה היותר גבוהה.
וכמו כן הא דרשב"י: "ראיתי בני עליה" ו"יכולני לפטור'", שאלה הדברים גופי-תורה הם, כי כמה גופי-תורה ישנם בעניני נשמות וקישוריהן ומעלותיהן, וידיעת מעלתו של רשב"י היא בעצמה הלכה, ויש לה כמה תולדות וענפים מיוסדים בתורה, וכדמצינו שהראה הקב"ה למשה דור דור וחכמיו. אם כן, מכלל התורה היא ידיעת דבר זה. וראה, שזה הענף התלוי בידיעת עניין מציאותו הוא ענף עיקרי, שאין ראוי למנוע מבני העולם את הטוב של ידיעה זו, להשלימם בחלק-תורה זה.
ולפעמים הותר לחסיד גדול לשבח עצמו כדי שיתקנאו במעלתו, וקנאת סופרים תרבה חכמה, וכפי שרואה התועלת היוצאת מזה, מה שאי אפשר בזולתו, כן יגדל ההיתר בהרחבתו. ומזה הסוג דברי אביי: "הריני כבן-עזאי בשוקי טבריא".
אמנם, שמירת הראוי לפי ערכו באמת, כשהוא בלא הטעאה, נראה שאין בזה משום גאוה כלל. ואדרבא מצוה נמי איכא וכו'

[יוצר אור]

סמ"ק מצווה קיא [נתייחד בזה מכל מוני המצוות, ובפי' צביון העמודים כ' דאף הרס"ג סבר הכי, דלא כהגרי"פ פערלא עיי"ש]:

קיא - להורות דכתיב [ויקרא י] ולהורות את בני ישראל מצווה לאדם להשיב לשואל וכן אם הוא בן ארבעים שנה ואינו מורה אם הוא מניח בשביל ענווה זו היא ענווה שלא לשמה ועוון יש בדבר.

[בברכה המשולשת]

דבר חידוש של הראי"ה קוק -

בכלל המצוה של איסור הגאוה הוא, להתרחק מכל דבר שמעורר את מידותיו ותכונתו לגאוה. ונראה ברור, כמו שמצינו ניבול-פה באיסורי עריות, הוא דבר שהיה בכלל ויצא מן-הכלל ללמד על הכלל כולו, כי הוא-הדין שאסור לנטות בדיבוריו למה שמעוררו לכל דבר איסור שקרוב לנטיה. וכמו שבניבול פה ע"פ מה שכתב בצדק החסיד במסלת-ישרים, שעיקר הדין הוא שהאיסור הוא מצד ערותו של דבור בעצמו, ולא מצד הרגשת הבאתו להאיסור עצמו, כן גם בכל ענין דבור שכפי שהנוהג הוא מעורר את הלב לאיזה דבר רע, כמו לגאוה וחנופה וכיו"ב, ואף אם יאמר האדם שאינו חושש על זה מצד טבעו, מכל מקום באיסורו קאי. רק לחסיד גדול מאד, שבמדרגות הדורות הקדמונים, יש לומר שהותר אם רואה צורך שעה לכך, כדאמרינן בר"פ פליגא דידי' אדידי'.
ועדיין צ"ע אם הדבר מוחלט, שאולי איסורי הפה מצד עצם האיסור הם, כדמצינו בכה"ג בעריות ובשבת ובמסירה, שהדיבור אסור, וכמו-כן בעבודה זרה הוא איסור עצמי, ויש לומר שהוא הדין בכל האיסורים. ועכ"פ, לאותם שהאדם נוטה להם בטבעו.
נמצא, מי שמדבר דברים שיביאו לידי גאוה יש בידו שני איסורים: גאוה, וניבול-פה של גאוה; ואם אינו מביאו, עכ"פ מאחד לא פלט.
גם גרוי יצר הרע בנפשו, פשיטא שלא בעריות בלבד הדבר, כי אם בכל מה שהיה טבעו שוקט ונח כבר, והוא ע"י מעשיו מכניס עצמו בדרך המביאו לרע, אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה, לפי ערך הרע המסובב מזה.
אמנם, אם במקום דבר-מצוה צריך לדבר דברים שנראים כגאוה, מותר מצד כללא ד'עשה דוחה לא תעשה', במקום שאי אפשר לקיים שניהם, דהיינו, כשירגיש בעצמו שא"א אפשר לו בשום אופן שיביא תיקון הנרצה לו כי אם על-ידי דבריו אלה, אז מחויב הוא להיזהר שלא יבא לידי העצם של גאוה, והענף הותר בדיחוי ענף העשה שדוחה אותו.
ובכלל איסורי הגאוה, שדיבור הגאוה אסור אע"פ שאינו מביא לגאוה, כן מוכח מסוגיא דפרק "אלו דברים" בפסחים, דאמרינן מהלל ודבורה, ש"כל המתיהר - אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", והרי רק דברים היו. ואין ראוי לחוש שצדיקים כאלה באו לגאוה בלבבם ומכוחה דברו, אלא שעצם הדיבור הוא בכלל האיסור. או יותר קרוב לומר, שלפני יודע תעלומות גלוי, שאי-אפשר שידבר דברי גאוה ולא יבא לה מעט מהמעט עכ"פ, והוא אסור במשהו.
עכ"פ, איך שיהיה, הדבור אסור. ונמצא שסיפור שבחי עצמו ומעלותיו, בין בעניני תורה וחכמה ובכל מעלה טובה, אסור מצד עצם איסור גאוה.
ולא הותר כ"א לחסיד גדול במקום צורך גדול, כדהותרה קריבה בכה"ג במצוה לחסיד גדול, כדההוא קדישא דהוה מרכיב לה אכתפיה ואמר: "אי דמיא עלייכו ככשורא - לחיי, ואי לא לא". וכיו"ב מצינו כמה דברים כאלה שהותרו לקדושים לצורך שעה, ואין מקום להשתמש בהם כי אם מי שראוי לכך ובשעה ראויה לכך.
ומזה הוא מה דמצינו: "'לא תתני ענוה דאיכא אנא' 'לא תתני יראת חטא דאיכא אנא'". שיש כאן צורך מצוה שלא לקבוע משנה מוטעית, והוכיח שלא באה הקבלה בה על ענוה ויראת-חטא במעלה היותר גבוהה.
וכמו כן הא דרשב"י: "ראיתי בני עליה" ו"יכולני לפטור'", שאלה הדברים גופי-תורה הם, כי כמה גופי-תורה ישנם בעניני נשמות וקישוריהן ומעלותיהן, וידיעת מעלתו של רשב"י היא בעצמה הלכה, ויש לה כמה תולדות וענפים מיוסדים בתורה, וכדמצינו שהראה הקב"ה למשה דור דור וחכמיו. אם כן, מכלל התורה היא ידיעת דבר זה. וראה, שזה הענף התלוי בידיעת עניין מציאותו הוא ענף עיקרי, שאין ראוי למנוע מבני העולם את הטוב של ידיעה זו, להשלימם בחלק-תורה זה.
ולפעמים הותר לחסיד גדול לשבח עצמו כדי שיתקנאו במעלתו, וקנאת סופרים תרבה חכמה, וכפי שרואה התועלת היוצאת מזה, מה שאי אפשר בזולתו, כן יגדל ההיתר בהרחבתו. ומזה הסוג דברי אביי: "הריני כבן-עזאי בשוקי טבריא".
אמנם, שמירת הראוי לפי ערכו באמת, כשהוא בלא הטעאה, נראה שאין בזה משום גאוה כלל. ואדרבא מצוה נמי איכא וכו'

יעויין מש"כ על זה הרב חיים יהודה דאום במאמרו בספר ברורים בהלכות הראי"ה

[עושה חדשות]

מצוה להניח התפילין בנרתיקם.

[במסתרים]

מחבר סימן ש"א סעיף ו: ההולך לשמור פירותיו מותר לו לעבור במים בהליכה אבל לא בחזרה
מגן אברהם סק"ח: דשמירת ממונו נמי קצת מצוה היא עיין סי' רמ"ח

רמ"א סימן רמ"ח ס"ד: יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל

מה המצוה?

[חיים שאול]

שמירת ממונו הוא בל תשחית, וכמדו' זה נידון באחרונים אם צריך למנוע הפסד ממון

[עושה חדשות]

ידיעת ההיסטו' היהודית עם הבנת משמעותה, אולי נכללת בציווי הפסוק -
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.

[פולסברג]

בכל פעם שמקוננים ומספידים חייבים להזכיר את יאשיהו המלך, עמק ברכה הל' ת''ב, ועיי''ש עוד.

[בחכמהיסדארץ]

הרב יעב"ץ, ספר מגדל עז, עלית האכילה (עמוד רמט בהוצאת ז"א) -

וצריך שתדע כי היא [האכילה] מצוה ראשונה שבתורה שעליה נצטוה אדם הראשון במצות עשה מכל עץ הגן אכול תאכל ומיתורא דלשון אכילה כפול שמעת לה, ותו קרא יתירא הוא דאי ללא תעשה לחוד קאתי לימא מעץ הדעת לא תאכל ולשתוק אלא ודאי מצוה גמורה היא. ויש לה דין קדימה לכל המצות כי לא סגי בלאו הכי, ומתחלה לכך בא לעולם להעלות הרוחניות שבדומם צומח חי מדבר ולתקנו לפיכך היא גדולה מהתענית שהוא אינו אלא דרך רפואה לנפש החולה.

וע"ש עוד.

[עושה חדשות]

כמה מצ"ע מתוך קונטרס ספר הזכרונות לרבי צדוק הכהן מלובלין

ויראה לי שבתורה בא על הענין הזה ביחוד גם כן מצוות עשה במקום אחר, והוא מה שנאמר (דברים ח', ב' - ג') וזכרת את כל הדרך וגו' למען ענותך וגו', ויענך וירעיבך וגו', למען הודיעך כי לא על הלחם וגו', על כל מוצא פי ה' וגו'. יראה שענין מצוה זו הוא הבטחון לעני בעניו בתכלית העוני שאין לו מה לאכול, יש לו לזכור ממה שעשה לישראל במדבר כן למען וגו' שיגיע לשלימות האמונה בהשגחה שהכל מהשם יתברך.

ויראה לי שעל ענין אמונת השכר ועונש לצדיקים ורשעים בא גם כן מצוות עשה מיוחדת על זה בפירוש, ראוי למנותה במנין המצוות. והוא מה שנאמר (דברים ז', ט') וידעת כי ה' וגו' הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו וגו', ומשלם לשונאיו וגו'. וזה מצוות עשה לדעת ולהאמין שהשם יתברך מודד לכל פועל בעולם כפעולתו, ואף על פי שאנו רואים צדיק ורע לו רשע וטוב לו, לא יקטין אמונתו בשביל זה, כי מה שהוא האמת הברור לאמיתו לא נכזיבנו בשביל עדות החוש הכוזב, ומי יודע הסבות שונות לזה.

ולדעתי על ענין הרחקת הגשמות ממנו יתברך יש אזהרה מיוחדת, ראוי למנותה מצות לא תעשה מיוחדת. והוא מה שנאמר (דברים ד', ט"ו) "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וגו'". וידוע דברי חז"ל (עירובין צ"ו. ושאר דוכתי) דלשון שמירה הוא לא תעשה: ואמר "לנפשותיכם", להודיע הכוונה שלא בא להזהיר כאן על עשיית התמונה ממש, שעל זה סיים אחרי כן "פן תשחיתון ועשיתם וגו'", אבל הזהיר בזה על המחשבה ואמונת הלב שהוא בנפש לבד, לא בפועל באברי הגוף.

ויראה, שזה שנאמר שם בפסוק לפני זה "כי שאל נא לימים הראשונים" וגו' (פסוק ל"ב), שפירשו חז"ל בפרק אין דורשין (שם) על החקירה במעשה בראשית, הוא גם כן מצות עשה לדרוש במעשה בראשית, ותכלית הדרישה הוא מה שסיים שם הנהיה וגו' השמע עם וגו' או הנסה וגו'... ומאחר שאמרנו דמאמר הכתוב שאל נא וגו' הוא ציווי ומצות עשה, אם כן חובה על כל אחד לקבוע לו עתים להתעסק בענינים הללו. ובלבד בחיבורים הידועים שמחבריהם היו אנשים גדולים ויראי ה' באמת, שמתוכם הוא מכיר את מי שאמר והיה העולם כפי הראוי לו מצד מה שהוא נברא. וישיג גם כן יחוד האמיתי דרך אמונה על כל פנים על בוריו, שזהו מצות אמונת היחוד. ואם כן כל זה אינו בכלל אזהרת אין לך עסק בנסתרות, שהוא רק במופלא ממך מה שהם נסתרות מעיני השגתו, אבל מה שהוא מבין בשכלו, זהו בכלל מה שהורשית התבונן... וענין מצות שאל נא וגו' שחידשנוה על ידיעת מעשה בראשית, מצאתי לו גם כן סמך בזוהר חדש פרשת בראשית בסתרי אותיות (דפוס זולצבאך דף ח' סוף עמוד ג') ראשיתא דכולא למיליף מהימנותא דיחודא דקודשא בריך הוא וכו', דהא לא אתא בר נש לעלמא אלא למיליף ולמנדע למאריה וכו', ועל דא אתרשים בדיוקנין דבראשית דאתחזי למשאל ולמינדע, דכתיב כי שאל נא וגו', ודא היא שאלתא קמייתא לאשתמודע בר נש למאריה, דדא איהו ראשיתא דכולא, עד כאן... ומצאתי בפסיקתא זוטרתי (פרשת ואתחנן דף ס"ז עמוד ד') על פסוק זה, כתב שהוא מצוה על ישראל להבין ולהשכיל שהקדוש ברוך הוא יכול להושיעם ולקבצם מן האומות, כשם שעשה לאבותינו במצרים וכו', עיין שם. הנה כתב בביאור שמקרא זה מצוה מיוחדת, אלא שפירשה לענין אחר. אבל אנו אין לנו בפירוש המקראות בציווי התורה אלא המקובל בידינו מפי רבותינו ז"ל, ואפילו יהיה נגד המשמעות הפשוט. וכבר זכרנו מדברי חז"ל בחגיגה שפירשו משמעות המקרא על החקירה במעשה בראשית:

והמצוה שזכר אם עיקר כוונתה על האמונה בביאת משיח וגאולה העתידה שעשאו רמב"ם מעיקרי התורה אבל לא מנה בו מצוה מיוחדת, הנה במקרא זה לא נמצא זכר מזה, ואין טעם לסמכו על מקרא זה כלל: ואם יהיה אמונה זו מצוה מיוחדת, נראה לי שיש למנותה מלשון הכתוב סוף פרשת האזינו אחר השירה א': שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום וגו' (דברים ל"ב, מ"ו). וזה מצות עשה לשום לב לעדות השירה, ושימת לב זה הוא מה שהעיד לנו השם יתברך מכל עניני הגליות והצרות העוברות עלינו, ושסוף הכל דם עבדיו יקום ונקם ישוב לצריו, והוא בביאת המשיח. וזה מצוה מבוארת על אמונה זו: ומיהו יראה שאין עיקרה על דבר זה לבד, רק על כל עניני השירה כולה, וזה טעם לשון שימת לב שיתבונן איך כל הכתוב בשירה מתקיים והולך, והוא ההתבוננות גם כן בעניני הצרות והגליות איך דבר ה' יקום, ובזה יתחזק באמונתו ועשיית מצוותיו: וכן מבוארת ענין מצוה זו על הדרך הזה למעלה בפרשת וילך, שנאמר ועתה כתבו וגו' ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה וגו' והיה כי תמצאן אותו וגו' וענתה השירה הזאת לפניו לעד וגו', כי ידעתי את יצרו וגו' (שם ל"א, י"ט - כ"א). והנה מאמר כתבו נמנה אצל מוני המצוות מצות עשה מיוחדת על כתיבת ספר תורה. אבל מה שאמר ולמדה וגו', הוא ציווי מיוחד לא נמנה אצלם לא ידעתי לו טעם: וכפי הנראה היה ראוי למנות זה מצוה מיוחדת על לימוד שירה זו לכל אחד מישראל, אלא לפי שלא נקבע לו זמן אפשר שיהיה די בפעם אחד כל ימי חייו, ועל כל פנים די בקריאת הפרשה פעם אחת בשנה כתיקון חכמים. אבל על כל פנים יהיה קריאת פרשה זו מצות עשה דאורייתא: והנה בה מבואר שיהיה לעד בעת הצרות, שכבר ידע השם יתברך הכל קודם ושהכל בהשגחתו, ויתחזק בזה באמונת השם יתברך. והמצוה דשם הוא על הלימוד בפה ולשום בפיהם, וחזר וציוה על השימה בלב וההתבוננות בענין השירה איך כל עניניה נתקיימו הכל. אבל מכל מקום בכלל המצוה גם כן האמונה בקיום כולה, ויהיה המצוה על דרך שימת לב וההבנה מתוך מה שכבר נתקיים ממנה שכך עתידה להתקיים כולה. והוא על הדרך שביאר בעל הפסיקתא להאמין בזה על דרך ההשכל וההבנה:

ושם זכר גם כן, זכור ימות עולם וגו', שאל אביך ויגדך וגו' (דברים ל"ב, ז' - י'), ימצאהו בארץ מדבר וגו', מן הישועות הקודמות והשגחתו יתברך מאז, שמזה נאמין גם כן בישועה העתידה: ויראה שמאמר זכור ימות וגו' שבא בלשון ציווי יהיה מצוה מיוחדת על הענין הזה, להתבונן בחסדי השם יתברך עמנו וימות עולם ובכל דור ודור:

[עושה חדשות]

מצוות "לכלב תשליכון אותו"...

מג"א שכד,ז; משמע בגמ' אפי' כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה ליתן לו מזונות ועסי' ש"ח ססכ"ט.

[תוכן]

שמירת ממונו הוא בל תשחית, וכמדו' זה נידון באחרונים אם צריך למנוע הפסד ממון

כן הוא ברש"י במסכת המפקיד.

[ספרים וועלט]

.

[מקדש מלך]

מגליונו של הר"י גריינמן השבוע:

והפדה וגו' (כ"א ח'), עי' חו"ב קידושין, ואאמו"ר זללה"ה בלמדו סוגיא זו אמר בחדוותא סגיאה, שנתחדש כאן מצות עשה דאורייתא שאינה ידועה לכל, כמו אכילת מצה וכיו"ב, שחייב האדון לסייע בענין הפדיון, ואם מעכב על זה או שנטמן הרי זה ביטל מצות עשה זו, וכעין דיש אומרים שיש לאו דאו' דלא יקשה בעינך בשלחך, עי' רמב"ן בספר המצוות.

[אשרי יושבי ביתך]

מגליון 'מעדני כהן' (פ' פקודי תשפ"ב), להגאון רבי נפתלי קופשיץ שליט"א: