הודעהעל ידי רון » ב' יולי 04, 2016 10:09 am
יש"כ על הידיעה הנכבדה מדברי המש"ח,
והנה דבריו מחוורין כשמלה, ומוכרחים מהא דידוע מה שמקשים אהא דאילו נהפך זמרי והרגו לפנחס היה פטור משום דפנחס נחשב לרודף. ומקשים העולם, דהא ביכול להצילו באחד מאבריו, מחויב לעשות כן, ואין לו רשות להרוג, וא"כ איך יכול היה זמרי להרוג לפנחס, והא היה לו לפרוש.
ומה שידוע לתרץ בשם החלקת יואב דהיה אסור לו לפרוש, לפי שאסור לפרוש באבר חי, לענ"ד יש להעיר על זה, דהיינו דוקא בביאה על ערוה, שהביאה אסורה משום ההנאה האסורה [שכן נהנה], בזה הנאה לו בפרישה כביאה, אבל בבועל ארמית אין זה חשוב כבא על ערוה, רק גדר האיסור הוא מפני החילול ה' שבזה כפי המבואר בלשון הר"מ, ובזה ודאי שחייב לפרוש ככל האפשר מוקדם.
אך התירוץ הנכון לענ"ד הוא כפי הנראה שם מלשון הר"ן בסנהדרין ואמ"א כעת, ויסוד הדברים שם הוא דהגע בעצמך מי שיאמר לך שאם לא תקבל את בנו לישיבה הוא הורג אותך, האם יש עליך חיוב לקבלו מדין יכול להצילו באחד מאבריו, ודאי שלא, ואותו אחד נחשב רודף גמור. והרי זה ממש כההיא דהבא במחתרת שחשיב לרודף, אף שבעל הבית יכול לוותר על ממונו ושוב לא יהיה רודף, וזה ודאי אינו.
והגדר בזה, שאין יכול אדם לחייב לחבירו לעשות פעולה כל שהיא. רק השו"ע הוא שיכול לחייב לחבירו. וכיון שהקנאים פוגעים הוא אינו חיוב מהלכות השו"ע רק ממידת קנאות הרצויה לפני ד' אך אין זה חיוב בשו"ע והבועל ארמית אינו מחוייב מיתה בידי בי"ד, תו אין זכות לאף אדם בעולם לומר לי מה לעשות.
ואצל יהודי הוא השו"ע ואצל אומות העולם הוא מה שמקובל בנימוסיהם