תרומת הדשן פסקים וכתבים סימן ס;
...ע"כ נראה לא"א יצ"ו אותם בני עונשין אשר חללו שבת בחפירה ובשווי גומות ובהטחה שהוא כמו בנין, יצטרכו להתענות ארבעים יום תוך זמן כמו מי' מאייר עד ר"ה. ושלא לאכול בשר ולשתות יין כמו שכתוב בתשובת מהר"ם ז"ל, גבי בא על נדה בשוגג. וגם לתת צדקה כל איש אשר חלל שיעור חטאת בדנקא, ושיערו מור"ם ז"ל שהוא י"ח פשיטין. ואם ירצה אדם לפחות מקצת התעניות יתן עבור כל יום י"ב פשיטין, כאשר כתב מור"ם ג"כ בתשובה דלעיל. ואף על גב דאיכא דיעות הם דמחמירי טובא, עכשיו דהדורות תש כח יש להקל כדברי המיקל, גם כתב רא"ם וז"ל: ואף איסור הבערה דאיסור דאורייתא די בארבעים יום שלא רצופין דבנרדף הקילו. ואשר נסתפקת אם יש לדחות התעניות עד לימי החורף, נראה לאדוני אבי פשיטא דהיתר הוא לדחות, דאפי' אם היה נדור ובא להתענות היה יכול לדחות. ואשר כתבת מחמת הרכיבה חוץ לתחום, נראה לאדוני אבי אם היה סכ"נ בדבר אינם צריכין שום כפרה. אבל אם אין סכ"נ כלל אז יצטרכו לעשות ג"כ כמו שכתבתי לעיל על הדליקה. כי כן כתב רא"ם על האשה שיצאה חוץ לתחום וז"ל: אשה שיצאה חוץ לתחום, תחומין דרבנן ותתענה ארבעים יום, אך לא רצופין רק ה"ב בכל שבוע עד שישלימו ארבעים יום, וזה השיעור עלה ממש לזמן אשר כתב מהר"ם מעשרה דאייר עד ר"ה. נאם פתחיה בן הגדול שבישראל.
וכך פסק הרמ"א באו"ח סי' שלד -
...אסור לחלל שבת כדי להציל (ממון), ואם עבר וחילל צריך להתענות ארבעים יום שני וחמישי, ולא ישתה יין ולא יאכל בשר, ויתן במקום חטאת י"ח פשיטים לצדקה; ואם ירצה לפדות התענית, יתן בעד כל יום שנים עשר פשיטים לצדקה (פסקי מהרא"י סימן ט). ועיין בטור י"ד מהלכות נדה סימן קפ"ה.
ואלו דברי המשנה ברורה -
צריך להתענות - אפילו בתחומין דרבנן [מ"א] וכן על טלטול נר דלוק כדי להציל ממון מצדד ג"כ בספר דגול מרבבה שצריך להתענות אך שנראה להקל בזה בתענית ג' ימים בה"ב ואולי גם בתחומין שהחמיר להתענות ארבעים יום מיירי שלא היה כ"כ מורא והפסד רב:
מ"ם יום וכו' - ויכול לדחותם לימי החורף [מ"א] וכ"ז הוא בין שעבר על איסור דאורייתא או על איסור דרבנן [א"ר] ומיירי כשעבר בשוגג. ואפילו כשעבר במזיד היה מחמת שחפר גומא להטמין מעות מפני האנסים וכיו"ב אבל העובר בשאט נפש למלאות תאותו צריך כפרה יותר ויותר כי הוא חייב סקילה או עכ"פ כרת ולכן צריך תשובה שלמה [ח"א]. מי שחילל שבת משום פקוח נפש א"צ לכפרה כלל ומה שנהגו נשים המדליקות הנר בשביל יולדת בשבת להתענות אח"כ הוא הוללות וסכלות [נזר ישראל בשם זכור לאברהם]:
ולא יאכל בשר - היינו בלילה שאחר התענית [אחרונים]:
י"ח פשיטים - הוא כחשבון כ"ז מעות [והוא לערך חמשה זהובים] כי כל פשיט הוא גדול וחצי פולניש וכל גדול הוא מעה וטעם לשיעור זה שכתבו הפוסקים הוא מפני שזה היה פחות שבכבשים או שבעזים באותו העת ולכך צריך ליתן שיעור זה לצדקה שהרי כשהיה בהמ"ק קיים היה חייב להביא חטאת מאלו המינים אם עשה מלאכה דאורייתא ולא יהא חוטא נשכר. ויזהר שלא יאמר שנותן זה עבור חטאת רק שיאמר שבמקום חטאת נותן זה לצדקה [ח"א] וכתבו הספרים שמהנכון שיאמר פרשת חטאת ויבין אופן הקרבתה וכבר אחז"ל כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת:
י"ב פשיטים - שהוא ח"י מעות וזהו שיעור הפחות אם אפשר לו והעשיר יתן יותר הכל לפי עשרו שהרי טעם הפדיון ששקול צער הממון כנגד צער התענית [אחרונים]:
- - - -
הענין ידוע דהאידנא ירדה חולשה לעולם וא"א להתענות כ"כ, אבל הכסף הרי לא נעלם מן העולם, ולפי דברי הפוסקים נפקא לדינא שאם חילל אדם שבת, ואפילו בשוגג, ואפילו באיסור דרבנן כמו תחומין, עליו ליתן 480 פשיטין לצדקה, אבל באיסור מוקצה שהוא קל יותר סגי בג' ימים לתענית, ובתרגום לפשיטין זה יוצא רק 36 פשיטין. ואיני יודע אם זה רק באיסורי שבת דחמירי טפי, כי ביו"ד סי' קפה איירי לגבי איסור נדה אבל התם הוי איסור דאו', ועדיין לא שמענו לגבי שאר איסורים מדרבנן, וצ"ע בפוסקים.
עכ"פ ראוי לפרסם מה שיעור הפשיטין בכסף של זמנינו, אם ח"ו נכשל אדם באיסור דרבנן בשוגג, והעשיר יוסיף ע"ז כפי עשרו כמבואר ברמ"א ביו"ד שם, וכמבואר במשנ"ב שיהיה שקול צער הממון כנגד צער התענית, וגם ראוי לפרסם הלכה זו אשר נפסקה בשו"ע ללא חולק, וללא שום הסתייגות במשנ"ב וכד', וכמדומה שנעלמה מבני האדם.