הא לך כמה ליקוטים מדברי רבותינו מקונטרסי (כת"י) על קניני התורה
רבינו יצחק מטולידו (אבות פ"ו מ"ו)בתלמוד, כי הרבה יסתייע מן הרב, בנענוע ידיו, ועיניו, וחיתוך המלות, ובפסיקת העניינים. מוסף על הטעיות שימצאו ברוב הספרים, והרב מכיר בהם ומתקנם לתלמיד, ולכן אז"ל מפי סופרים ולא מפי ספרים.
רבינו יונה עה"ת - פ' יתרועם היות בחוש הראות ישיג אדם תנועת הגלגלים המאורות, אשר ישיג בהם חכמה רבה, וגם יראה בספרים וילמוד. אפילו הכי השמע הוא יותר חשוב וגדול בקבלת החכמה, כמו שאמרו מפי סופרים ולא מפי ספרים (כוזרי ב, עב). כי כמה דברים יבין האדם מתנועת דברי החכם בלמדו, ומהפסקו במקום שראוי להפסוק, ובחברו מה שראוי לחבר. ולכן אמר בפסוק השני להראות מעלת השמיעה באמרו "אזן שומעת תוכחת חייב בקרב חכמים תלין", כלומר אפילו בשמיעת האזן בלבד, ילין בין החכמים וישב במושבם, כי מאהבתו לשמוע דבריהם ימצא בהמצאם וכו'.
שו"ת הרדב"ז סי' תתקיאמרינן אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ, וטעמו של דבר כי בהביט האדם אל מי שדעתו נוחה בו, נפשו מתעוררת אל הכוונה השלימה, ודעתו מתרחבת ולבו שמח, ונחה עליו אז רוח ה' כענין שאמרו בנבואה: עוד אמרו בספרי החכמה כי בהיות האדם מתכוון אל רבו ונותן אליו לבו תתקשר נפשו בנפשו, ויחול עליו מהשפע אשר עליו ויהיה לו נפש יתירה, וזה נקרא אצלם סוד העיבור בחיי שניהם, וזה הוא שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך, וזהו והתיצבו שם עמך ואצלתי מן הרוח וכו', וכן התהלל רבינו הקדוש שאם היה רואה את פני רב היה מגיע למדרגה עליונה, וכ"ש אם הרב מתכוין גם הוא, וקרא זה אל זה להשפיע וזה לקבל, ומש"ה אמר ר' יוסי, לא מן הכל אדם זוכה ללמוד תורה, ומכאן התירו שילך אדם למקום אחד ללמוד תורה אף על פי שאביו אומר לו שלא ילך, ועובר מצות אביו, שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד תורה.
הק' הפלאה ס"ק יהענין של אזהרה זו שמשה רבינו ע"ה בחכמתו העליונה שהיה יודע רוחו של כל אחד היה מעמיד את כל איש ואיש לפי עוצם כח שכלו והשגתו שיכול להתקרב להשי"ת יותר, ואם היו מתקרבים יותר לא היו יכולים לסבול יתרון האור, כמ"ש לעיל והיה חשש פן יפרץ בם ח"ו, ולא עוד אלא שלא היה באפשרי לכל קטן וקטן מישראל שיקבל בעצמו, אלא על ידי התקשרות ישראל זה בזה היה כל אחד מקבל משלפניו ומשפיע לאיש שלאחריו. והיה משה מקבל הראשון ואחריו אהרן מחיצה לעצמו שהוא קיבל על ידי משה ואח"כ הכהנים ע"י אהרן ואח"כ שאר ישראל יעקב חבל נחלתו כחבל הקשור נימא בנימא כן היו משפיעים זה לזה, וכן נאמר לעתיד (ישעיה נב, ח) כי עין בעין יראו וגו' יראה פירושו, פירוש עין הוא השגת עיני הנשמה ויתקשר השגת כל אחד על ידי עין השגה הסמוך למעלתו, וזהו עין בעין כמ"ש עין שכל של זה בעין שכלו של חבירו הגדול ממנו וע"י זה יהיה נגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר, רצ"ל שהראיה יהיה לכל בשר יחדיו, דהיינו כל אחד על חבירו. על כן הזהירם משה מאד כי לא זו בלבד שאם יתקרב יותר לא יוכל לקבל הוא עצמו אלא אפילו כל אותן שהם ראוים לקבל ע"י השגתו כולם יפלו שלא יוכלו לקבל כיון שלא ימצאו על ידי הסדר שסדרן משה, וזהו ונפל ממנו רב רצ"ל מאחד שיפול יפלו רב. והיינו דקאמר במכילתא אפילו רב אחד מהם וכו' כנ"ל שאחד הסמוך לגבול שהוא המקבל הראשון להשפיע לכל אלו שאחריו מעכב על ידי כולם. והארכנו מזה בפרשת יתרו כי הוא שורש גדול בדור אחר דור שע"י קבלתן זה מזה מתקשרים נשמתם עד שמקבלים כל אחד חלק תורתו המקובלת בשעת מתן תורה בסיני ע"י השתלשלות הנשמות זה בזה. ויש בזה תוכחה מגולה לתלמידים המתפרצים ומתגדרים במעט השכל שלהם ובונים במה לעצמם ויש מהם כי בחלה בהם מדהבת הגסות רוח עד שיפערו פיהם להגדיל עצמם נגד גדולי ישראל שבדורות שלפניהם אשר לא יבינו שיחת דבריהם.
יש לפרש בזה דברי קהלת (ז, יא) טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי שמש כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. הנה התורה המקובלת לנו מרבותינו דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה היא נקראת נחלה, כמ"ש וממתנה נחליאל, וכמו שפירשו חז"ל והוא מקרא מלא בתורה צוה לנו משה מורשה. וזהו שאמר טובה חכמה עם נחלה, כשאדם מדבק שכלו וחכמתו בנחלת אבותינו בתורה המקובלת לנו דור אחר דור עד ירושת משה, שמקבל מהם ירושתו בהתקשרות הנשמות זה בזה. וזה שאמרו ביבמות (עב:) ראית לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה. וזה שתקנו בברכת אהבה רבה, בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חקי חיים כן תחננו ותלמדנו. אמנם אף שיכול להתדבק בנחלת אבותינו ז"ל אף בדורות שאחריהם בירושה. מכל מקום הפרש גדול יש ברואה את רבו בחייו ומקבל מפיו ממש כמו בשעת קבלת התורה, ונתבאר לעיל שקבלו זה מזה עד משה רבינו ע"ה וכן לעתיד שנאמר כי עין בעין כנ"ל. וכן אמרו חז"ל ערובין (יג:) דאמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה ואלו חזיתיה מקמיה הוי מחדדנא טפי. וז"ש ויותר לרואי שמש, כלומר דורו של משה שאמרו פני משה כפני החמה, שראו באור השמש. וכן כל התלמידי חכמים נקראים על שם השמש, כמו שכתוב וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה וכו', והוא הוראה גדולה שיתדבק תלמיד ברבו דביקות נמרץ, כדכתיב ביהושע לא ימיש מתוך האהל. ומתוך זה שמתדבק ברבו בראותו בחייו מתדבק יותר בנחלה המקובלת מדור דור. וז"ש כי בצל החכמה בצל הכסף, כמו שמצינו ירושה בכסף כן הוא ירושה בתורה בנחלת אבותינו אשר הורישו לנו דור אחר דור. ועל זה אמר שיותר הוא ירושת התורה מזה, שירושת הכסף כשיורש מאבותינו החיים יורשים את המתים, אבל אין המתים יורשים את החיים כמו שפירש"י מדברי חז"ל (בפרשת פנחס) משונה נחלה זו כו'. א"כ אין זה התקרבות כל כך, משא"כ בחכמה הוא דביקות גדול בירושה זו שהרי כשם שהוא יורש מהם, כמו כן הוא מחיה אותם בקבר ושפתותיהם דובבים כמ"ש לעיל בפסוק הולך לדודי למישרים וגו', הרי אין לך דביקות באבותינו יותר מזה שבירושת החכמה תחיה בעליה ונשמתו מתקשרת בנשמתו ממש.
חי' חת"ס - גיטין ס:רגיל אני לומר במתני דמס' אבות (פ"ב מ"ד), אל תאמר דבר שא"א לשמוע, שסופו להשמע. יש בו ב' פירושים, י"מ אל תאמר בקיצור שא"א להבין עד שיעיינו היטב וסופו להשמע, אל תאמר כן, אלא ברר דבריך. ויש מפרשים, דבר שאי אתה רוצה שיהיה מובן לכל השומעים, אל תאמר אפי' ברמז, שתחשוב שלא ישמעהו, ובאמת סופו להשמע ונגלה סודך, ע"כ השתיקה יפה. הנה המשנה סובלת ב' הפירושים והתנא עבר על דברי עצמו, שהרי אמר דבר בלשון מסופק ולא בירר דבריו היכן דעתו נוטה. אך התנא שנה משנתינו בעל פה לתלמידיו, „ומתנועתוʺ „ומנגינתוʺ הבינו כוונתו על בוריו בלי ספק כלל, אך ע"י שנכתבה המשנה נפל ספק בכוונתו וכו' ע"ש.
שו"ת משיב דבר (נצי"ב) - ח"א סי' מדועתה הנני מפרש דבר ישעיה הנביא (בס' ל) "לחם צר ומים לחץ, ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך, ואזניך תשמענה דבר מאחריך, לאמר זה הדרך לכו בו, כי תאמינו וכי תשמאילו". הכוונה בזה שבימיו היו אותם השלשה כתות בישראל, היינו כת המתנהגת בקדושה ודבקות והמה מרכבה לשכינה, וגדולי אותה הכת היו נכנפים ונסתרים בחדרים, שלא יהיו אנשים מפריעים אותם מדבקותם בה', והמה מיימינים. והיה כת המתנהגים בחכמת הטבע, ורחוקים ממחשבה רוחנית וגדוליהם אינם נכנפים כלל, אבל התלמידים (שלהם) אינם מתחזקים לראות פני רבם, שהרי יכולים לעמוד ע"ד רבם ע"י כתב, יותר מאשר ישמעו מפיהם, משא"כ למוד תורת ה' זהו סגולתה, שיראו התלמידים את פני הרב, ומש"ה הסיר משה רבינו את המסוה מעל פניו בשעה שדבר עם ישראל דברי תורה, כדי שיראו את פניו.
וזהו דבר הנביא בזמנו שהיה למוד התורה נחוץ בשביל מלחמת סנחריב, וכדאיתא בפרק חלק עה"פ וחבל עול מפני שמן, חובל עול סנחריב מפני שמנו של יחזקיהו המלך שנעץ חרב בבהמ"ד ואמר, מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב. וע"ז אמר הנביא ונתן לכם ה' לחם צר ומים לחץ, היינו דרכה של תורה פת במלח ומים במשורה. ולא יכנף עול מוריך, היינו שלא יהא כדרך כת הראשונה להכנף בחדרים. והיו עיניך רואות את מוריך, שלא יהיה כדרך השניה שלא היו התלמידים נדרשים לראות פני רבם. ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו, שתשכילו ותבינו כי אך זה הדרך של שקידת התורה אגוני ומצלי בעת מלחמה על ישראל, ואך הוא הדרך לקיום האומה. כי תאמינו, בין הכת המיימינים, וכי תשמאילו, בין הכת המשמאילים, הכל יבינו כי אך עמלה של תורה, הוא העיקר לשמירת היהודים.
חשב סופר (נכד החת"ס) פר' בהעלותך בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (במדבר ח, ב). ברש"י, אל מול נר האמצעי שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה. ונראה לפרש על פי רמז, כי נר האמצעי מורה על הרב, והנרות שבשני צדדי המנורה על התלמידים הנהנים מאור תורתו של הרב (עיין תו"מ פר' זו ד"ה אל מול), והנה מצינו בגמרא עירובין (יג:) אמר רבי האי דמחדדנא טפי מחבראי, דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה הוי מחדדנא טפי, דכתיב ישעיה (ל, כ) והיו עיניך רואות את מוריך. ועל זה מרמז אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, רצ"ל שהתלמידים יהפכו פניהם מול רבם כדי ליהנות מזיו אור תורתו.