מאיזה דין אדם יכול להוציא את חברו בברכה? תמיהה בדבר שתיקת הראשונים.

[החושב]

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כט עמוד א
תני אהבה בריה דרבי זירא: כל הברכות כולן, אף על פי שיצא - מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא - מוציא, ואם יצא - אינו מוציא.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כ עמוד ב
אמר ליה רבינא לרבא: נשים בברכת המזון, דאורייתא או דרבנן? למאי נפקא מינה - לאפוקי רבים ידי חובתן.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מב עמוד א
הסבו - אחד מברך לכולן.

[תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יט עמוד ב
הכל כשרין לקרות את המגילה ]

בכל המקומות המוזכרים - איך ברכה של אחד פוטרת את השני? ולכאורה הדבר פשוט - שומע כעונה.
מה שתמוה לי: מדוע בכל המקומות האלה רש"י וכל שאר הראשונים לא ביארו זאת [פתחתי 'כל הפרשנים' בכל אחד מהמקומות האלה וחיפשתי 'שומע כעונה']. ובמקום זה דנים בעניינים של 'מחויב בדבר' וכן בענייני 'ערבות'.
מה נגיד, שזה פשוט וידוע לכל? אז זהו, שלכאורה זה לא פשוט. הדין 'שומע כעונה' מוזכר בש"ס פעם אחת - במסכת סוכה (לח:). לכאורה לא מתאים לרש"י ושאר המפרשים לסמוך על הבקיאות המופלאה של הלומדים במקרה זה.

[בעניין המגילה זה לא כ"כ קשה. כי באמת י"ל שאינו שלא צריך בזה 'עונה' אלא מספיק 'שומע'. וכן בעניין תקיעת שופר י"ל כן. לכן שאלתי היא בעיקר מענייני ברכות]

[רון]

ראשית מה שסיימת שממגילה לא קשה לך כיון שאולי מספיק שומע,
זו טעות ברורה.

ודאי שבמגילה בעינן שומע כעונה, ורק בספר תורה לא צריך להגיע לדין שומע כעונה, או בשופר שבפשוטו החובה היא שמיעה גרידא, אבל במגילה החיוב הוא על כל אחד לקרוא את המגילה וממילא צריך להגיע לשומע כעונה.

ולעצם קושייתך,
צריך לומר פשוט שהוא מעשים בכל יום אצל כל יהודי שמשתמש בשומע כעונה כשצריך, ופעם בשבוע בקידוש אצל כל היהודים, כך שזה דין כל כך פשוט שלא הוצרכו להדגיש.

[ביקורת תהיה]

איך ברכה של אחד פוטרת את השני?

תשובה:
אם ענה אמן אחר הברכה – הרי הוא כמי שבירך במו פיו, דומיא דשבועה, דאמרינן בשלהי שבועות שתים בתרא:
אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָה - כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמֵי, דִּכְתִיב 'וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן'.

שמע את הברכה וכיוון לבו לצאת, אף על פי שלא ענה אמן – יצא, דשומע כעונה, כדאמרינן בפרק לולב הגזול:
בָּעוּ מִנֵּהּ מֵרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, שָׁמַע וְלֹא עָנָה מַהוּ. אָמַר לְהוּ, חַכִּימַיָּא וְסָפְרַיָּא וְרֵישֵׁי עַמָּא וְדָרְשַׁיָּא אָמְרוּ, שָׁמַע וְלֹא עָנָה - יָצָא. אִתְּמַר נַמֵּי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא, מִנַּיִן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה, דִּכְתִיב 'אֵת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא יֹאשִׁיָּהוּ'; וְכִי יֹאשִׁיָּהוּ קְרָאָן, וַהֲלֹא שָׁפָן קְרָאָן, אֶלָּא מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.

וכן כתב הרמב"ם בריש הלכות ברכות:
כָּל הַשּׁוֹמֵעַ בְּרָכָה מִן הַבְּרָכוֹת מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ וְנִתְכַּוֵּן לָצֵאת בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ – יָצָא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן. וְכָל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר הַמְבָרֵךְ – הֲרֵי זֶה כִּמְבָרֵךְ.

[החושב]

איך ברכה של אחד פוטרת את השני?

תשובה:
אם ענה אמן אחר הברכה – הרי הוא כמי שבירך במו פיו, דומיא דשבועה, דאמרינן בשלהי שבועות שתים בתרא:
אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָה - כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמֵי, דִּכְתִיב 'וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן'.

שמע את הברכה וכיוון לבו לצאת, אף על פי שלא ענה אמן – יצא, דשומע כעונה, כדאמרינן בפרק לולב הגזול:
בָּעוּ מִנֵּהּ מֵרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, שָׁמַע וְלֹא עָנָה מַהוּ. אָמַר לְהוּ, חַכִּימַיָּא וְסָפְרַיָּא וְרֵישֵׁי עַמָּא וְדָרְשַׁיָּא אָמְרוּ, שָׁמַע וְלֹא עָנָה - יָצָא. אִתְּמַר נַמֵּי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא, מִנַּיִן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה, דִּכְתִיב 'אֵת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא יֹאשִׁיָּהוּ'; וְכִי יֹאשִׁיָּהוּ קְרָאָן, וַהֲלֹא שָׁפָן קְרָאָן, אֶלָּא מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.

וכן כתב הרמב"ם בריש הלכות ברכות:
כָּל הַשּׁוֹמֵעַ בְּרָכָה מִן הַבְּרָכוֹת מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ וְנִתְכַּוֵּן לָצֵאת בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ – יָצָא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן. וְכָל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר הַמְבָרֵךְ – הֲרֵי זֶה כִּמְבָרֵךְ.

לא כ"כ הבנתי את כוונתך - כיצד זה עונה לשאלה?

[החושב]

ראשית מה שסיימת שממגילה לא קשה לך כיון שאולי מספיק שומע,
זו טעות ברורה.
ודאי שבמגילה בעינן שומע כעונה, ורק בספר תורה לא צריך להגיע לדין שומע כעונה, או בשופר שבפשוטו החובה היא שמיעה גרידא, אבל במגילה החיוב הוא על כל אחד לקרוא את המגילה וממילא צריך להגיע לשומע כעונה.

לא זכיתי להבין על סמך מה אתה כ"כ משוכנע בזה...
[אם היית מביא איזה ראיה, למשל מנוסח הברכה, אז אני מבין. אבל גם בזה - לא הייתי יכול לתמוה על סתימת הראשונים על סמך נוסח הברכה, מאחר שנוסח הברכה לא מפורש בש"ס]

[רון]

ראשית מה שסיימת שממגילה לא קשה לך כיון שאולי מספיק שומע,
זו טעות ברורה.
ודאי שבמגילה בעינן שומע כעונה, ורק בספר תורה לא צריך להגיע לדין שומע כעונה, או בשופר שבפשוטו החובה היא שמיעה גרידא, אבל במגילה החיוב הוא על כל אחד לקרוא את המגילה וממילא צריך להגיע לשומע כעונה.

לא זכיתי להבין על סמך מה אתה כ"כ משוכנע בזה...
[אם היית מביא איזה ראיה, למשל מנוסח הברכה, אז אני מבין. אבל גם בזה - לא הייתי יכול לתמוה על סתימת הראשונים על סמך נוסח הברכה, מאחר שנוסח הברכה לא מפורש בש"ס]

למה בקידוש זה פשוט לך?
כיון שכל יהודי צריך לעשות קידוש, ואיך יוצאים יד"ח מהמהקדש? ע"כ מדין שומע כעונה.
כך במקרא מגילה הוא חיוב על כל אחד ואיך יוצאים יד"ח כולם מהבעל קורא? ע"כ מדין שומע כעונה.

רק אמור לי בבקשה איזה סוג ראיה אתה מבקש, ותקבל בל"נ, כמה!

[ביקורת תהיה]

ודאי שבמגילה בעינן שומע כעונה.

לטעמיך, רבנן דבעו מיניה דרבי חייא בר אבא 'שמע ולא ענה מהו', תפשוט להו מקריאת המגילה דלית בה ענייה אלא שמיעה? אלא לאו ש"מ דבמגילה בלאו טעמא דשומע כעונה נפיק ידי חובה.
שו"ר בחדושי הרש"ש שעמד על כך וכתב: שמע ולא ענה מהו. לכאורה מתניתין היא 'ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא'. ואולי משום די"ל שאני מגילה דכתיב בה 'נזכרים' וסגי באמירת פה דהקורא.

[החושב]

למה בקידוש זה פשוט לך?
כיון שכל יהודי צריך לעשות קידוש, ואיך יוצאים יד"ח מהמהקדש? ע"כ מדין שומע כעונה.

לא אמרתי שבקידוש זה פשוט לי. אם במקור מצות קידוש היה כתוב שכל אחד צריך 'להגיד', אז אתה צודק. אבל כתוב רק 'זכור'. והגם שכנראה יש איזה מקור לכך שזכירה זו היא דווקא בפה (ולא בהרהור), אבל עדיין, אולי מספיק בשמיעה של דיבור הזכירה.

כך במקרא מגילה הוא חיוב על כל אחד ואיך יוצאים יד"ח כולם מהבעל קורא? ע"כ מדין שומע כעונה.
רק אמור לי בבקשה איזה סוג ראיה אתה מבקש, ותקבל בל"נ, כמה!

אתה צודק שזה חיוב על כל אחד ואחד. אבל איזה חיוב? אולי זה חיוב 'לשמוע' (ולאו דווקא 'לקרוא').
לא משנה לי איזה סוג ראיה. אתה יכול להביא ראיה בפסוק, מש"ס, מסברא. מה שנוח לך. בכבוד.

[ביקורת תהיה]

כיצד זה עונה לשאלה?

אדרבה, לאור עריכת הדברים תמיהתו של מר מחריפה פי כמה, שכן בלולב הגזול הנדון הוא מנין שאף השומע יוצא ידי חובה כמו העונה, ואילו עצם הדין שהעונה יוצא ידי חובה כמו המברך לא נתבאר בשום מקום מנלן.

[החושב]

כיצד זה עונה לשאלה?

אדרבה, לאור עריכת הדברים תמיהתו של מר מחריפה פי כמה, שכן בלולב הגזול הנדון הוא מנין שאף השומע יוצא ידי חובה כמו העונה, ואילו עצם הדין שהעונה יוצא ידי חובה כמו המברך לא נתבאר בשום מקום מנלן.

נראה שהבנת ש'העונה' האמור שם - היינו עונה 'אמן'. ולכן הוקשה לך, למה פשוט שהעונה אמן נחשב כמברך.
אני לא הבנתי כך. אלא ש'העונה' בסוגיא שם הכוונה שהוא חוזר על הכל, וכמו שמבואר שם בתחילת העמוד.

[ביקורת תהיה]

הענייה בקריאת ההלל היא 'הללויה', כדתנן התם: אִם הָיָה גָדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרָיו 'הַלְלוּיָהּ'.
לעומתה בקריאת המגילה אין כלל ענייה.

[החושב]

הענייה בקריאת ההלל היא 'הללויה', כדתנן התם: אִם הָיָה גָדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרָיו 'הַלְלוּיָהּ'.
לעומתה בקריאת המגילה אין כלל ענייה.

צודק. טעיתי.

אמנם, לעניין מה ששאלת, שהדין 'עונה' לא נתבאר בשום מקום. אולי אפשר לומר על פי דברי רש"י שם

רש"י מסכת סוכה דף לח עמוד ב
ממנהג של עכשיו אנו למדים מהו עיקר קריאת הלל כשתיקנוהו תחילה, לפי שהכל חייבין בקריאתו ואין הכל בקיאין בו - תקנו אחד קורא ואחרים שומעים, והכל עונים מקצת

והיינו שכאשר תיקנו הלל לקחו בחשבון שאין הכל בקיאין בו, ולכן תיקנו שיהיו שומעים ועונים מקצת.

[ביקורת תהיה]

אבל ההלכה 'העונה הרי הוא כמברך' נאמרה גם בחיוב דאורייתא, כגון ברכת המזון. ומנלן?

[החושב]

אבל ההלכה 'העונה הרי הוא כמברך' נאמרה גם בחיוב דאורייתא, כגון ברכת המזון. ומנלן?

זה כתוב בש"ס?
בכל מקרה, כנראה למדו זאת מסוטה.

[ביקורת תהיה]

זה כתוב בש"ס?

ודאי ודאי! מה השאלה?

ודרך אגב, ביחס לברכת המזון נשנתה מחלוקת התנאים מי גדול ממי – המברך או העונה?
המחלוקת נפלאת בעינינו, ואשרי שיביא הסבר השוה לכל נפש והתואם את משל הגוליירין והגיבורים בשלהי אלו דברים:

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ. אָמַר לוֹ רַבִּי נְהוֹרַאי: הַשָּׁמַיִם, כֶּן הוּא! תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי גוּלְיָרִין יוֹרְדִין וּמִתְגָּרִין, וְגִבּוֹרִים יוֹרְדִין וּמְנַצְּחִין.

[ביקורת תהיה]

כנראה למדו זאת מסוטה.

וצ"ע, תינח עניית 'אמן', ענייה אחרת כגון 'הללויה' מנלן?

[ביקורת תהיה]

מה שסיימת שממגילה לא קשה לך כיון שאולי מספיק שומע, זו טעות ברורה.

מדברי הר"ן פ"ק דפסחים עולה בבירור שכשופר כמגילה המצוה היא השמיעה. וז"ל:
אִיכָּא לְמֵידַק, מִפְּנֵי מָה אָנוּ מְבָרְכִין בִּמְגִלָּה עַל קְרִיאָתָהּ, וּבְשׁוֹפָר תִּקְּנוּ הַבְּרָכָה עַל שְׁמִיעָתוֹ, נַעֲבֵד אִפְּכָא שֶׁתְּהֵא בִּרְכַּת מְגִלָּה עַל הַשְּׁמִיעָה וּבִרְכַּת שׁוֹפָר עַל הַתְּקִיעָה. יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁלְּפִי שֶׁבִּמְגִלָּה יֵשׁ פִּסּוּק אוֹתִיּוֹת שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁמֹעַ אוֹתָן, תִּקְּנוּ בִּרְכָתָהּ עַל קְרִיאָתָהּ לְלַמֵּד שֶׁלֹּא בְּקוֹל בִּלְבַד הוּא יוֹצֵא אֶלָּא בִּשְׁמִיעַת קְרִיאָתָהּ, אֲבָל בְּשׁוֹפָר אֵין לְשׁוֹן תְּקִיעָה מוֹכִיחַ פִּסּוּק קוֹלוֹת יוֹתֵר מִשְּׁמִיעָה.

[ביקורת תהיה]

לעצם קושייתך, צריך לומר פשוט שהוא מעשים בכל יום אצל כל יהודי שמשתמש בשומע כעונה כשצריך, ופעם בשבוע בקידוש אצל כל היהודים, כך שזה דין כל כך פשוט שלא הוצרכו להדגיש.

זכר לדבריך, כאשר נשאל רבי חייא בר אבא מה דינו של השומע ואינו עונה, פשט את הספק בזו הלשון:

החכמים ומלמדי התינוקות וראשי העם והדרשנים אמרו: שמע ולא ענה – יצא.

לאמור: ראיה מן המקורות אין בידי, אך הדבר פשוט ומקובל בקרב כל שכבות הצבור.
כך נראה לכאורה מובנהּ של תשובת רבי חייא בר אבא, שאין דוגמתה בכל התלמוד כולו.

[החושב]

זה כתוב בש"ס?

ודאי ודאי! מה השאלה?

תוכל לציין מקור?
(איפה מבואר שעניית אמן נחשבת כאמירת ברכה עצמה?)

[החושב]

כנראה למדו זאת מסוטה.

וצ"ע, תינח עניית 'אמן', ענייה אחרת כגון 'הללויה' מנלן?

לכאורה מסתבר לומר שאמירת 'אמן' (שהוא כמוציא שבועה מפיו, וכן הרי הוא כמברך עצמו) אין זה איזו פרה אדומה.
אלא הוא עניין הבעת הסכמה לנאמר. וכן הוא בחיי היום יום: "אתה מבטיח להתנהג יפה אצל דודה בלומה?", "כן!". אנחנו מסתכלים 'כן' כהבטחה לכל דבר.
ולכן מסתבר שאין צורך דווקא ב'אמן'. במקרים מסוימים יתאים גם 'בסדר' או 'אוקיי'.
ולכן 'הללויה' זה לגמרי מצוין בהקשר המדובר. וכנראה גם שזה הרבה יותר מתאים מ'אמן' בשביל להצטרף לנאמר.
וכן בדוגמא שציינת מברכות (נג:) לגבי גדול העונה אמן. וכתב רש"י שם

רש"י מסכת ברכות דף נג עמוד ב
העונה והמברך במשמע קומו ברכו את ה' אלהיכם בספר עזרא (נחמיה ט') ואומר ויברכו שם כבודך, והיא עניית אמן שבמקדש, במסכת תענית (פ"ב דף ט"ז ב', ולקמן /ברכות/ דף ס"ג א') מפרש: קומו ברכו - בתחלת ברכה, ויברכו שם כבודך - במקום עניית אמן, שבמקדש אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

הרי שבמקור לא מדובר ב'אמן', אבל למדו מסברא דהיינו הך.

[ביקורת תהיה]

תוכל לציין מקור? (איפה מבואר שעניית אמן נחשבת כאמירת ברכה עצמה?)

הנדון היה יציאת ידי חובה של העונה.
שאלתי: מנלן?
ענית: תקנת חכמים כך היתה.
הגבתי: הדין שהעונה יוצא ידי חובה בענייה בלבד הוא גם בדבר שחיובו מן התורה. וזה מפורש במסכת ברכות לגבי ברכת המזון.

[ביקורת תהיה]

לכאורה מסתבר לומר שאמירת 'אמן' (שהוא כמוציא שבועה מפיו, וכן הרי הוא כמברך עצמו) אין זה איזו פרה אדומה.
אלא הוא עניין הבעת הסכמה לנאמר. וכן הוא בחיי היום יום: "אתה מבטיח להתנהג יפה אצל דודה בלומה?", "כן!". אנחנו מסתכלים 'כן' כהבטחה לכל דבר.
ולכן מסתבר שאין צורך דווקא ב'אמן'. במקרים מסוימים יתאים גם 'בסדר' או 'אוקיי'.
ולכן 'הללויה' זה לגמרי מצוין בהקשר המדובר. וכנראה גם שזה הרבה יותר מתאים מ'אמן' בשביל להצטרף לנאמר.
וכן בדוגמא שציינת מברכות (נג:) לגבי גדול העונה אמן. וכתב רש"י שם

רש"י מסכת ברכות דף נג עמוד ב
העונה והמברך במשמע קומו ברכו את ה' אלהיכם בספר עזרא (נחמיה ט') ואומר ויברכו שם כבודך, והיא עניית אמן שבמקדש, במסכת תענית (פ"ב דף ט"ז ב', ולקמן /ברכות/ דף ס"ג א') מפרש: קומו ברכו - בתחלת ברכה, ויברכו שם כבודך - במקום עניית אמן, שבמקדש אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

הרי שבמקור לא מדובר ב'אמן', אבל למדו מסברא דהיינו הך.

דברים כקילורין לעינים!

[יהודי טבעי]

איך ברכה של אחד פוטרת את השני?

תשובה:
אם ענה אמן אחר הברכה – הרי הוא כמי שבירך במו פיו, דומיא דשבועה, דאמרינן בשלהי שבועות שתים בתרא:
אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָה - כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמֵי, דִּכְתִיב 'וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן'.

שמע את הברכה וכיוון לבו לצאת, אף על פי שלא ענה אמן – יצא, דשומע כעונה, כדאמרינן בפרק לולב הגזול:
בָּעוּ מִנֵּהּ מֵרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, שָׁמַע וְלֹא עָנָה מַהוּ. אָמַר לְהוּ, חַכִּימַיָּא וְסָפְרַיָּא וְרֵישֵׁי עַמָּא וְדָרְשַׁיָּא אָמְרוּ, שָׁמַע וְלֹא עָנָה - יָצָא. אִתְּמַר נַמֵּי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא, מִנַּיִן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה, דִּכְתִיב 'אֵת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא יֹאשִׁיָּהוּ'; וְכִי יֹאשִׁיָּהוּ קְרָאָן, וַהֲלֹא שָׁפָן קְרָאָן, אֶלָּא מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.

וכן כתב הרמב"ם בריש הלכות ברכות:
כָּל הַשּׁוֹמֵעַ בְּרָכָה מִן הַבְּרָכוֹת מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ וְנִתְכַּוֵּן לָצֵאת בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ – יָצָא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן. וְכָל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר הַמְבָרֵךְ – הֲרֵי זֶה כִּמְבָרֵךְ.

לא כ"כ הבנתי את כוונתך - כיצד זה עונה לשאלה?

לאחר תגובה זו האשכול סוטה לענינים אחרים, ותשובה לא ניתנה, אנסה לדון בעניין.

אולי נאמר כך, שכלפי להוציא את חברו זה כולם יודעים שיש צורה הלכתית מקובלת שאדם יוצא בשמיעה מחבירו מדין שומע כעונה, הנידון במסכת ר"ה הוא כלפי המברך שבברכת המצוות אע"פ שיצא מוציא, ולזה מוסיף רש"י שצריך דין ערבות, כי בלא זה אסור לו לברך לחינם. אבל בברכת הנהנין אם יצא אינו מוציא, כיון שאסור לו לברך כל עוד שאין לו סיבה.

ואני רוצה להציע את ספקותי לפני חו"ר דכאן,
א. האם דין ערבות מתייחס למצוה שעליה באה ברכת המצוות, או שהברכה בעצמה מעוררת דין ערבות. נפק"מ בברכת השבח.
ואין להוכיח מברכת המזון שנחלקו בה הראשונים, שכן מצד אחד היא עצמה מצוה מן התורה ולכן חל בה דין ערבות, ומאידך יש את הסברות המיוחדות בהנאה שמי שנהנה הוא יברך.

ב. עוד יש לי לדון שמא בברכת השבח אין צריך כלל לדין ערבות, כי כל אדם שייך לברכה, אלא שפטור עתה ממנה כיון שיצא, אבל אם חבירו צריך יכול לברך כי הוא גם שייך בברכה, ואינה ברכה לבטלה כיון שחבירו צריך אותה.

[יהודי טבעי]

מהלך מבורר בעניין שעלה בידי לאחר העיון בכל הסוגיות, והעליתיו כמאמר בפני עצמו
'שבעה סוגי ברכה', ועלה בידי שישנם ד' דרגות בברכות בדין להוציא אחרים.
ראה במצורף: viewtopic.php?f=17&t=54086

[לאחר אות ד ברכת המצוות, אני עוסק בדין להוציא אחרים בברכה]