הנה כתב הפמ''ג במשבצות זהב, ריש סימן פ''ט ביו''ד, אודות המתנת שש שעות:
הנה דעת רש"י דמושך זמן שש שעות וכפי' דאמרו בגמרא מסעודה לסעודה היינו שש שעות והר"מ כ' מפני בשר שבין השיניים ויש לכ"א מהפירושים קולא וחומרא לרש"י קולא בלועס לתינוק כיון שלא אכל אין מושך טעם חומרא דבשר שבין השיניים אף לאחר שש שעות צריך לחצוץ דהא דאמרינן בגמרא קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם אף לאחר ו' מיירי והלועס דא"צ להמתין היינו במנקה שיניו ולהר"מ קולא לאחר ו' אף שיש בשר בין שיניו א"צ לנקר דלאח"כ חשיב כמעוכל ומש"ה סגי בו' שעות וחומרא דלועס צריך להמתין. ויש עוד נ"מ באוכל גבינה חריף או מתולעת דמושך זמן לרש"י אסור ולהר"מ מותר דבגבינה מה שבין שיניו לא מיקרי גבינה כמ"ש הט"ז אות ד' וכדבעינן למימר שם ואנו מחמירים כחומר ב' הפירושים ואין זה כתרתי דסתרי וכסיל בחושך הולך חדא דאיפשר ב' הפירושים אמת דלאחר שש שעות שרי דמסתמא לא נשאר בשר ואם יש צריך לחצוץ ועוד כל שאנו עושים מספק לחומרא לא הוה כתרתי דסתרי אהדדי.עכ''ד.
וכעי''ז המהלך מצינו במקומות הרבה בפוסקים.
ונפשי בשאלתי, איך מבינים דבר כזה. הרי בין רש''י בין הרמב''ם לא כתבו כדבריו, וכתבו רק הטעם שכתבו והאחר לא [ובפרט בדברי הר''מ שהוא פוסק ההלכה].
האם באלו הדברים לא נעשה כאומר "אני חולק הן על הר''מ והן על רש''י"?