אני לא שואל על מי שמחזיר טובה תחת רעה, כדי לאותת למרע: "אני מוחל לך" או "אין בלבי עליך" (ומעין מצוות "כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו"), שזה מותר בוודאי (ואפילו מצוה).
אני גם לא שואל על מי שגומל טובה תחת רעה, בעודו אומר למרע: "אני אינני כמוך" וכו', שזה ודאי אסור (באיסור נטירה).
אלא אני מתכוון למי שגומלים טובה תחת רעה (נניח מסייעים לפריקת מטען חמור שונאם), בשתיקה גמורה (וא"כ לכאורה אין בזה איסור נטירה), אבל בסתר ליבם הם עושים זאת כדי לגרום למרע תחושת יסורי מצפון על מעשהו - אשר עליהם יש מי שטען פעם ש"גרימת ייסורי מצפון היא הנקמה המתוקה ביותר". גם אם תמצי לומר שאין כאן מצוה (כגון של "עזוב תעזוב עמו") משום שזה לא נעשה לשם שמים (אלא רק כדי לנקום), עדין יש לשאול האם יש בזה איסור נקימה.
צדדי הספק הם: מצד כוונת העושה, הוא מתכוון לנקום, אז אולי זה מספיק כדי שיהיה בזה מעבר על איסור לא תיקום. אבל מצד מהות הנקמה, אולי היא שייכת דווקא אם גומל רעה תחת רעה, אבל בגומל טובה תחת רעה - לית לן בה.
אפשר לשאול את השאלה גם מהזוית של איסור נטירה: האם נטירה היא דווקא כשאני אומר למרע "אני לא כמוך", או גם כשאני רק חושב זאת בליבי גם מבלי לומר זאת למרע.
צדדי הספק הם: מצד אחד, אם אני אומר במפורש למרע: "אני לא כמוך", אז יש בזה איסור נטירה. א"כ דילמא ה"ה אם אני רק חושב זאת בסתר ליבי ואף מבלי שאני אומר זאת למרע. אבל מצד שני, מוסכם שאם אני עושה זאת למרע כדי לאותת לו (ברמז) "אין בליבי עליך", אז אין בזה נטירה, למרות שעצם האיתות (ברמז) למרע: "אין בלבי עליך" מעיד כאלף עדים שהמעשה הרע שנעשה לי עדיין שמור בליבי (שומר=נוטר), כי אם הוא נשכח ממני אז לא הייתי מעלה על דעתי לאותת (ברמז) למרע: "אין בלבי עליך". א"כ דילמא ה"ה אם אינני מאותת (ברמז) למרע: "אין בלבי עליך" אלא אני מאותת לו (ברמז): "גמלתי לך את הטובה כדי שתתייסר ביסורי מצפון על הרע שגמלת לי", גם בזה אין איסור נטירה, כי אולי איסור נטירה הוא דווקא באמירה אבל לא במחשבה.