והסר כעס - דברים המכעיסים את המקום. והעבר רעה - יצר הרע. מבשרך - שיהיה לך לב בשר
אש משמים כתב:יתבונן באדם אחר כשכועס מאוד ואז כשיבוא לכעוס יזכור איך אותו אחר היה נראה.
(מועיל לאלה שסולדים מהכעס אך לא שולטים בו)
ליטוואק פון בודאפעסט כתב:עיי"ש ברש"י וז"לוהסר כעס - דברים המכעיסים את המקום. והעבר רעה - יצר הרע. מבשרך - שיהיה לך לב בשר
ע"כ אין נראה שזה קשור למדת הכעס. ועיי"ש בתרגום שביאר בענין אחר, וכ"כ בגמרא.
דרומי כתב:האדמור מחבד השיב פעם למי ששאלו כגון דא שילמד בעיון היטב בספר התניא בחלק 'אגרת הקודש' סימן כה
מה שנכון נכון כתב:על כעס יש ספר ארך אפים, וספר והסר כעס מלבך (טובולסקי).
הפשוט בפשטותו כתב:שמעתי פעם מאחד שאדם צריך להכיר בזה שכשהוא כועס הוא כמו שיכור וכמו שכל אחד יודע שכשהוא שיכור הוא לא נוהג ברכב - עקב מצבו העכשווי ולא בגלל בעיה בו - כך הכועס צריך לדעת שכשהוא כועס אסור לו 'לנהוג', לא לדבר ולא לעשות שום דבר, כיון שעכשיו הוא כמו שיכור ומה שיעשה כעת יתחרט אח"כ!
דרומי כתב:הרב לענין, למה אתה חושב שלעבוד על מדת הענוה יותר קל מלעבוד על מדת הכעס?...
דרומי כתב:הרב לענין, למה אתה חושב שלעבוד על מדת הענוה יותר קל מלעבוד על מדת הכעס?...
יואל שילה כתב:יש מקום לבאר שכל שחז"ל התייחסו לבית המרחץ כמקום טינופת הוא כי המים היו עומדים זמן רב, בשל הקושי האדיר בהחלתם וחימומם, ובהם שהו אנשים במשך זמן רב כפי התרבות שלהם, ואנשים אלו לא היו מסוגלים לשמור על רמת נקיון כפי המקובל היום - בעידן המים החמים הזורמים והסבון והשמפו וקוצץ הצפרנים, והתוצאה - מקום טינופת.
אולם למקוה נכנסים אנשים נקיים פחות או יותר, וכמעט ולא שוהים שם, והמים מוחלפים תדיר - ואין שום מקום להתייחס לזה אוטומטית כמקום טינופת, אא"כ אכן כך המציאות הספציפית שם.
וכ"ש שלמקלחת לא ניתן להתייחס כמקום טינופת - כי המים החמים יוצאים משם מיידית.
וראה עוד במש"כ לגבי נט"י במקלחת, וליוצא מהמקלחת.
דורשי יחודך כתב:היה על זה אשכול כאן בדין מקלחת ומקוה בזמנינו.
אך האם ברור בכלל שיש איסור לכוין כוונת הנ"ל במקום שאסור להרהר בדברי תורה?
גם זה יעבור כתב:יואל שילה כתב:יש מקום לבאר שכל שחז"ל התייחסו לבית המרחץ כמקום טינופת הוא כי המים היו עומדים זמן רב, בשל הקושי האדיר בהחלתם וחימומם, ובהם שהו אנשים במשך זמן רב כפי התרבות שלהם, ואנשים אלו לא היו מסוגלים לשמור על רמת נקיון כפי המקובל היום - בעידן המים החמים הזורמים והסבון והשמפו וקוצץ הצפרנים, והתוצאה - מקום טינופת.
אולם למקוה נכנסים אנשים נקיים פחות או יותר, וכמעט ולא שוהים שם, והמים מוחלפים תדיר - ואין שום מקום להתייחס לזה אוטומטית כמקום טינופת, אא"כ אכן כך המציאות הספציפית שם.
וכ"ש שלמקלחת לא ניתן להתייחס כמקום טינופת - כי המים החמים יוצאים משם מיידית.
וראה עוד במש"כ לגבי נט"י במקלחת, וליוצא מהמקלחת.
אני הבנתי ממנו שזה קשור להבל החם שיש שם.
יואל שילה כתב:גם זה יעבור כתב:יואל שילה כתב:יש מקום לבאר שכל שחז"ל התייחסו לבית המרחץ כמקום טינופת הוא כי המים היו עומדים זמן רב, בשל הקושי האדיר בהחלתם וחימומם, ובהם שהו אנשים במשך זמן רב כפי התרבות שלהם, ואנשים אלו לא היו מסוגלים לשמור על רמת נקיון כפי המקובל היום - בעידן המים החמים הזורמים והסבון והשמפו וקוצץ הצפרנים, והתוצאה - מקום טינופת.
אולם למקוה נכנסים אנשים נקיים פחות או יותר, וכמעט ולא שוהים שם, והמים מוחלפים תדיר - ואין שום מקום להתייחס לזה אוטומטית כמקום טינופת, אא"כ אכן כך המציאות הספציפית שם.
וכ"ש שלמקלחת לא ניתן להתייחס כמקום טינופת - כי המים החמים יוצאים משם מיידית.
וראה עוד במש"כ לגבי נט"י במקלחת, וליוצא מהמקלחת.
אני הבנתי ממנו שזה קשור להבל החם שיש שם.
ועל זאת באתי לערער, שההבל החם איננו טינופת בעצמותו כמו שפשוט לכל אחד שאדים חמים אינם טינופת, אלא מיירי בהבל חם העולה ממרחז שיש בו טינופת, כפי שהיה מצוי בזמן חז"ל, והבאתי את לשון המאירי (ברכות כ"ו.) 'דברים הללו לא נאמרו אלא במרחץ של מים חמים שהזוהמא מצויה בו'.
גם זה יעבור כתב:דורשי יחודך כתב:היה על זה אשכול כאן בדין מקלחת ומקוה בזמנינו.
אך האם ברור בכלל שיש איסור לכוין כוונת הנ"ל במקום שאסור להרהר בדברי תורה?
מה החילוק?
דורשי יחודך כתב:גם זה יעבור כתב:דורשי יחודך כתב:היה על זה אשכול כאן בדין מקלחת ומקוה בזמנינו.
אך האם ברור בכלל שיש איסור לכוין כוונת הנ"ל במקום שאסור להרהר בדברי תורה?
מה החילוק?
האם זה נקרא דברי תורה?
לחשוב על כך שמילה פלונית היא באותה גימטריא עם מילה פלונית, לכאורה אין זה דברי תורה כל עוד שלא מהרהר במשמעות הדבר או במה שלומדים ממנו.
השאילה העומדת לפנינו היא האם זה נקרא דברי תורה או לא.
יואל שילה כתב:הכלל שהמשגיח, הגר"ד יפה זצ"ל, הכניס יפה, הוא שבכל נושא חייבים להבין במה דברים אמורים, מה, מתי, כיצד, וכו'.
והכלל שמו"ר הגר"י ברנדייס הכניס הוא שבכל נושא חייבם להבין מהיכן השורש שלו בחז"ל.
והנה, השורש של דינים אלו הוא 'והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר', וקיבלו חז"K שהפירוש הוא שבעת ההתעסקות בדברי תורה חנייתך תהיה קדושה.
וביארו שחסרון קדושה נובע מצואה וכד', דברים שריחם רע, וכאן נכנסו חז"ל לחילוקים מציאותיים כדי לאפיין את הריח הרע, כגון שיש נפ"מ באם התרנגול בא מהדרך, וכדו'.
אין כאן סודות מיוחדים, אלא הגדרות של ריח שמוגדר אצל האנשים כריח רע.
ובזאת נפלאתי ביותר כיצד המ"ב נקט שקיא איננו בכלל ריח רע.
וממילא על דרך זו יש להבין את מה שאמרו שבית המרחץ הוא מקום ריח רע, וביארו המפרשים שהוא מחמת ההבל והזוהמא - ויש להבין זאת על פי ההקשר המציאותי, שאכן בימיהם היה שם ריח רע ביותר מחמת מהות המקום, ושימושו במים חמים [שסגולתם למוסס שומן ולכלוך, וממילא הוא יוצא מהגוף השוהה במים ועובר למים], והטחב המאפיין מקומות אלו.
ובמציאות שלנו - בד"כ הכל שונה, וזה הרבה פחות מצוי.
אין כאן גזירת הכתוב שאדים חמים הם מזוהמים, אלא זו רק תיאור של מציאות לא כל כך רלוונטית.
איך בודקים זאת? מריחים!
בחדר אחד עם המקלחות? לא הבנתי האם זה יתרון או חסרון - הרי במקלחות המים החמים נשטפים ויוצאים מיידית עם הלכלוך שהוסר מהאדם, ומה זוהמא יש שם, פרט לריח הטחב כשלא משתמשים באקונומיקה באופן תדיר.
צורת הפתח - מה תועיל למקום הפתוח למקום האסור? עכ"פ עדיין הוא במחלוקת הפמ"ג והגר"א האם מועיל מדאורייתא הפסק מחיצה כשהריח מ"מ עובר.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 135 אורחים