פעמים רבות קורה כאשר נגשים ללמוד סוגיה הלכתית (ברכות, מוקצה וכד') בסגנון ישיבתי מעמיק עם כל הלומדע'ס, ואז מתחילים בלתלות את מחלוקת הראשונים בחקירה נחמדה שעלתה במוחנו או שמוזכרת כבר באחרונים, וממשיכים עם כמה לשיטתו, עד שיוצאת לה 'חבורה' שלמה.
הבעיה היא שהרבה פעמים כאשר מגיעים להלכה רואים שיש סתירות, למשל דעת הרשב"א בעניין מסוים טענת שהוא לשיטתו במחלוקת עם הרמב"ם בעניין אחר, והשו"ע מביא להלכה את הרשב"א בעניין המסוים, על אף שהוא פוסק מו הרמב"ם בעניין האחר. ואז יש כמה אפשרויות:
א. יש כאלה הנכנעים וחוזרים בהם מכל החבורה.
ב. יש כאלה הדוחקים לומר שיש צד שלישי ואותו פסק השו"ע, או שלשו"ע יש את שני הדינים. - זה בד"כ מה שאני עושה.
ג. ויש כאלה הנסחפים לומר שהיות והשו"ע פסק כהרמב"ם ודאי שאינו יכול לפסוק כהרשב"א, ומה שהביא שם את שיטתו זה כדברי הגר"א (שאגב איני יודע היכן הם, ואשמח לקבל מקור לדבריו) שהשו"ע לפעמים רק מעתיק דעות אך אינו מתכון לפסוק כמותם, או שאר טענות דומות כמו "צ"ע" "חזר בו", "זה רק "יש מי שאומר" זה לא הלכה".
לדעתי הדרך השלישית היא פשוט טעות, ובאמת המתבונן ברוב ככל נושאי הכלים של השו"ע שהם מורים לנו את דרך הלימוד שלו הלא הם הב"ח, הט"ז, המג"א, הפמ"ג, המ"ב והבה"ל ועוד, יראה שאין דרכם כלל בעשיית פלפולים שכאלה, ולהכריע ע"פ "לשיטתו" בדברים שאינם מפורשים.
אשמח לשמוע מה דעת הלומדים.