פרי יהושע כתב:הלא הבעיה שהוא מקפיד על ת"ע לא לברך בלא טבילה, ונכנס כאן לחשש של עשית מצווה בלא ברכה (ערום לא יתרום..), או דילמא בכהאי גוונא הותר לו כי בין כה אם לא יככון למצוה לא יעשה המצוה ובכהאי גוונא דילתא לא אמרינן ערום לא יתרום, אלא שלדעת המ"ב והחזו"א כשלא מכוון למצווה נחשב כהולך בד' כנפות בלא ציצית, ולכן כדאי להתנות ע"ז שאם כהמ"ב הריני מתכוון כן למצווה, ומ"מ לא נחשב כערום לא יתרום כנ"ל, שאם לא ילבש כלל בין כה לא יקיים וי"ל.
בעקבות דברי מר שליט"א הסתפקתי האם תקנו טבילת עזרא גם לברכות או רק לתורה ותפילה.
וחשבתי לתלות ב- 2 הטעמים שנזכרו בזה בגמרא וראשונים, או מצד "שלא יהיו מצויים אצל נשותיהם כתרנגולין" (וכן כתב בשו"ע פ"ח ס"א) או משום שהקרי בא מקלות ראש ודברי תורה צריכים להיות באימה ויראה ברתת וזיע (וכן הביא גם במשנ"ב סק"א במקום, וכנראה שמקורו בטור, שהביא טעם זה).
דא"נ משום "תרנגולין" - א"כ גם ל"ברכות" ניתקן. וא"נ משום קלות ראש, א"כ אפש"ל שניתקן רק על דברי תורה ועל קר"ש (משום ד"ת) ועל תפילה, שבהם באופן מיוחד אדם צריך להיות "רציני" ולא קל דעת. ואילו ב"ברכות" גרידא - אולי לא צריך טבילה.
מהירושלמי ברכות פ"ג הל"ד בדברי ר' יעקב ב"ר אבון שבאר מטעם "תרנגולין" איתא להדיא לכאורה שלא ישמש מיטתו "ועולה יורד
ואוכל" - כלומר תקנת עזרא (משום "תרנגולין") היא גם לברכה על אכילה, ולא רק לתורה ותפילה.
וכן, ראיתי מצטטים מפסקי הרי"ד בברכות כ"ב, שאחר היתר התקנה, "כי שרי ר' יהודה בן בתירא דברי תורה, כל שכן תפילה
וברכות". משמע להדיא שהתקנה מלכתחילה אסרה גם לברך. אך לא ראיתי אם סובר שטעם התקנה משום "תרנגולין", ואז יש סייעתא לדברים הנ"ל.
בשולי הדברים, בעניין שאלת מר, מה עדיף? שישאר במנהגו שלא לברך לפני טבילה, או שיברך מצד "ערום לא יתרום"?
ולכאורה לא היה מקום להסתפק בזה, שכן חומרת "אנשי מעשה" (שתבוא עליהם ברכה - כדברי המשנ"ב בסימן פ"ח) לא יכולה להיות עדיפה על ביטול הברכה שמקורה בדין "ערום לא יתרום". כי זה רק "חומרא" וזה "דין". ואדרבה חומרו מביא לידי קולו.
ובאמת במשנ"ב בסק"ב שם כתב דאפשר שאין נכון להחמיר בטבילת עזרא אם על ידי זה ימנע מתפילה בציבור.
ולענ"ד נראה שעניין "ביטול ברכה" חמור יותר מ"תפילה בציבור".
