סליחה שההודעה יצאה עילגת, וא"א לרוץ בה כקורא באיגרת.
ואותם המתנהלים בה לאיטם, ה' יתן להם כל סיפוקם.
עקביה כתב:ניים ושכיב כתב:1. "שמא יגרום החטא" אינו המצאה של החזו"א לגבי שביעית, אלא גמ' מפורשת (ברכ' ד.) לגבי כל הבטחות התורה.
2. הטובה הגשמית מחזקת את היצה"ר, ולכן יש סכנה רוחנית להשפיע אותה בעוה"ז, וכמו שפירש''י על השמרו לכם פן יפתה לבבכם "כיון שתהיו אוכלים ושבעים השמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקב''ה אלא מתוך שביעה שנא' וכו'". והאריך חוה"ל לבאר את הקשר.
מן הצד השני של אותו מטבע, כאשר אדם מקיים מצוות הוא מסיר קמעא את היצר מלבו, וכאשר הוא חוטא הוא מכניס אותו, וכמ"ש לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות.
3. ממילא יוצא, שרק לצדיק שסילק מעצמו את היצה"ר כדאי להשפיע ברכה גשמית, משא"כ לרשע שיחזק את יצרו להוסיף ולהרשיע.
וכיון שאדם עושה גם מצוות וגם עבירות, מגיעה לו ברכה בעבור המצוות, אבל החטא גורם שהברכה תזיק לו ומונע אותה.
4. רבי יעקב מדבר על ענין קשור אבל לא זהה. שיטתו מסוכמת שם בגמ' בלשון "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". הוא לא מדבר על הברכה הבאה בעקבות המצוות אלא על שכרן.
זה אמנם קשור, כי אם ינתן השכר כשפע של גשמיות זה יגדיל את היצה"ר כמשנ"ת לעיל (מלבד ימות המשיח, בהם יסולק יצה"ר, ותרבה הברכה), אבל זה לא זהה, כי זה מדבר על דבר יותר עמוק, שהשכר הוא רוחני ולא גשמי, ועוה"ז הוא עולם העבודה ולא עולם השכר.
1. הגמ' אינה מדברת על הבטחות התורה, אלא על מה שאמר הקב"ה באופן פרטי לאדם פרטי. והחילוק בין המקרים מבואר בפיה"מ לרמב"ם שהובא לעיל. כך שזהו כן חידוש של החזו"א.
2. מי דיבר כאן על שפע גשמי? לא מדובר פה על שובע גדול, אלא שמה שהיה לאדם כל שנה יהיה לו גם בשנת השמיטה. והיות ולא מדובר כאן על שפע רב בדווקא יש לומר שאדרבה, איפכא מסתברא! קיום ההבטחה מחזק את היצר הטוב כפליים לתושיה, שהרי אדם רואה בעיניו "כי הוא אמר ויהי", "ודבר אלוקינו יקום לעולם", מה יותר מזה מחזק את האמונה ואת הרצון להמשיך לעשות אך טוב וחסד כל הימים?
3. אינו קשור לנד"ד, כנ"ל.
4. שוב, לא קשור.
1. לא נכון, ז"ל הגמ' בברכ' ד. "דוד מי קרי לנפשיה חסיד?! והכתיב (תהלים כז, יג) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים. ותנא משמיה דרבי יוסי למה נקוד על לולא? אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו!? שמא יגרום החטא. כדר' יעקב בר אידי דר' יעקב בר אידי רמי כתיב (בראשית כח, טו) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב (בראשית לב, ח) ויירא יעקב מאד! אמר, שמא יגרום החטא כדתניא (שמות טו, טז) עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית. עד יעבור עמך ה'- זו ביאה ראשונה. עד יעבור עם זו קנית- זו ביאה שנייה. מכאן אמרו חכמים ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא" עכ"ל.
[וק' לשיטתי שדוד מדבר לענין שכר עוה"ב ואני ביארתי ששמא יגרום החטא מדבר לענין הברכה בעוה"ז. אבל בלא"ה ק' מה הדמיון בין דוד לריב"א, שדוד רק פחד שמא יחטא, וריב"א מדבר לענין שא"א לסמוך על הבטחה. אע"כ שריב"א רק הובא לראיה שהצדיקים לא מאמינים בעצמם וחוששים שמא יחטאו, דהרי בשעת ההבטחה שקיבל יעקב היה ראוי לה, ורק חשש שמא יחטא אח"כ. ודוק דלכן מובאת עוד ראיה מביאה שניה, שממנה מוכח התי' של ריב"א שההבטחה עלולה שלא להתקיים]. וז"ל הגמ' בסנה' צח: "אמר עולא ייתי ולא איחמיניה וכן אמר [רבה] ייתי ולא איחמיניה רב יוסף אמר ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה אמר ליה אביי (לרבא) [לרבה] מאי טעמא אילימא משום חבלו של משיח והתניא שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח יעסוק בתורה ובגמילות חסדים ומר הא תורה והא גמילות חסדים אמר [ליה] שמא יגרום החטא כדר' יעקב בר אידי דר' יעקב בר אידי רמי כתיב (בראשית כח, טו) הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב (בראשית לב, ח) ויירא יעקב מאד וייצר לו שהיה מתיירא שמא יגרום החטא כדתניא (שמות טו, טז) עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה אמור מעתה ראויים היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה אלא שגרם החטא" עכ"ל. והנך רואה שלא מדובר על מה שאמר הקב"ה באופן פרטי לאדם פרטי.
ומש"כ הרמב"ם, ראשית כל, כאשר כזו סברא לא מסתדרת עם רמב"ם, אין היא נפרכת, אלא היא קושיה על הרמב"ם. ובכלל הרמב"ם ק' מצד עצמו, שהרי בגמ' כתוב להדיא שזה לא נאמר רק לגבי הבטחה בין הקב"ה לנביא. אמנם התי' על הרמב"ם הוא שהרמב"ם מחלק בין סימני נביא המתנבא לאחרים וצריכים לברר אם הוא נביא אמת. שנבואה לאחרים לטובה אינה חוזרת אפילו מחמת חטא. ואצל יעקב לא היתה נבואה לאחרים, עיי"ש. וה"נ י"ל לגבי הבטחות התורה, שהיא עצמה המחדשת סימני נביא אמת, ואינה נבחנת בהם, אלא אנו מאמינים בה מסיבות אחרות [מעמה"ס גרידא אליבא דהרמב"ם וגם יצי"מ אליבא דהרמב"ן].
[אמנם עלי להוסיף שבעניי לא זכיתי להבין את דברי הרמב"ם הללו, כיון שהוא מקשה סתירה בין מש"כ בברכ' ז. שכל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר בו, לבין ברכ' ד. הנ"ל, ומתרץ כנ"ל. וק' שהרי גם שם בברכ' ז. לא מדובר בנבואה לאחרים אלא בנבואה שאמר הקב"ה למשה לגבי עצמו. וצ"ע. ולולי דמסתפינא ה"א לתרץ באופן אחר דבדף ז. נאמר שאם לא יגרום החטא תתקיים ההבטחה אף שלא התקיים התנאי. ואשמח אם יאירו את עיני בזה].2. כאמור, לא דיברתי לגבי שמיטה אלא לגבי שמא יגרום החטא באופן כללי. אמנם אתה שואל טוב, שלפי דברי דוקא שובע מיוחד אמור להמנע ע"י החטא ולא שובע רגיל. והתשובה ע"ז היא שמה שמחזק את היצר הוא חיזוק ישוב העולם ומה שמחלישו הוא חולשת ישוב העולם כמ"ש חוה"ל, וא"כ כאשר יש לאדם אוכל לתקופה ארוכה יותר ולא צריך להשתדל להשיגו, ד"ז הוא כבר חיזוק היצה"ר. עוד אפשר לכתוב את אותו הדבר מזוית אחרת, שכאשר האוכל מושג ע"י השתדלות, זו ברכה הרבה יותר קטנה מאשר כשהוא מושג שלא ע"י השתדלות, כיון שיש כאן הרבה פחות עולם מיושב, משא''כ כאשר האוכל בא ע"י נס.
3-4. ממילא זה דוקא כן קשור לנד"ד.
עקביה כתב:עוד דוגמה להבטחה (של חז"ל. לא מפורשת בתורה) שעל פניה נראית כניתנת להעמדה במבחן, אך כבר הראשונים מסבירים שלא זו הייתה כוונת המשורר.
אמרו (ביצה טו:): מאי כי חדות ה' היא מעזכם? אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע.
הגמ' דורשת את הפסוק בנחמיה (ח י): וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם:
ומסבירה שכִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם היינו ששמחת החג והשבת היא מעוז לדל ומעוז לאביון בצר לו, והרי הוא יכול להישען על מצווה זו עד כדי שאם אין לו כסף לקיים אותה יכול הוא ללוות. ובאשר לפירעון? אל דאגה - האמינו בי ואני פורע.
תוספות שם אומרים: לוו עלי ואני פורע - והא דאמר (פסחים קיב.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ה"מ כשאין לו לפרוע.
כלומר, מצד אחד מהגמ' בביצה משמע שאדם שאין בידו לפורטה אפילו שווה פרוטה רשאי ללוות עבור השבת, וה' כבר יפרע את החוב, ומאידך בפסחים אמרו שאם אין לו מהיכן לכבד את השבת יעשנה חול ובלבד שלא יצטרך לבריות. כיצד מיישבים סתירה זו?
מתרצים תוס', כל מה שאמרו בביצה לוו עלי ואני פורע, היינו דווקא כשיש לו לפרוע, אבל אם אין לו לפרוע, יעשה שבתו חול ואל יצטרך לבריות.
זה נשמע קצת משונה, אם יש לו לפרוע (וכנראה כספו אינו תחת ידו כרגע ולכן הוא נצרך להלוואה) מדוע הוא זקוק להבטחת "האמינו בי ואני פורע"? ואמנם הגר"א בהגהותיו על הדף מתקן את גירסת תוס': ה"מ כשאין לו ממי ללוות. ז"א כשיש לו ממי ללוות, גם אם אין לו מושג מהיכן יפרע, יאמין בה' והוא ידאג לכך, ולא יעשה שבתו חול אלא כאשר האפשרות היחידה העומדת בפניו היא לקבץ נדבות (כנראה שכך גם הבין החת"ס בחידושיו שם).
אבל המהרש"ל מתקן את גירסת תוס' באופן אחר: תוס' בד"ה לוו עלי כו' הני מילי כשאין לו לפרוע אא"כ יטול מן הצדקה, אבל הכא מיירי שיש לו משכונות כדי לפרוע ואין לו מעות, לכך קאמר לוו עלי ואני פורע כן הוא בס"א וכן בהגה"ת אשר"י:
וכך הוא אמנם בהגהות אשרי: וא"ת והא אמרינן עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. וי"ל דהתם מיירי שאין לו לפרוע אלא א"כ יטול מן הצדקה. אבל הכא מיירי שיש לו משכונות כדי לפרוע ואין לו מעות לכך קאמר לוו עלי ואני פורע. העתק מן התוס'.
לא לגמרי ברור; אם יש לו משכונות כדי לפרוע מה הבשורה הגדולה שלמדו חז"ל מ'כי חדוות ה' היא מעוזכם', הרי אין לו בעיה מיוחדת ללוות כעת ולפרוע אח"כ.
נראה שההסבר נמצא בדברי ר"ח שם: מאי כי חדות ה' היא מעוזכם. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל לוו עלי ושמחו היום וקדשוהו והאמינו בי ואני פורע. כלומר קיימו מצות חדות ה' שאמר הקדוש ברוך הוא ושמחת בחגך. והאמינו אזמין לכם ברכה במעשה ידיכם כדי שתפרעו מה שלקחתם בהלואה.
כלומר, אין הבטחה שסכום ההלוואה יצנח משמים אל כיסו של הלווה מיד לאחר השבת או בכל זמן אחר כדי שיוכל לפרוע את חובו, ההבטחה היא לאדם שיש לו פרנסה מסודרת פחות או יותר, והוא יודע מהיכן יפרע את חובו, אך הוא חושש שהוצאות השבת יכבידו עליו. לאדם זה אומרים חז"ל, אל לך לדאוג, ה' יזמין ברכה במעשה ידיך כדי שתוכל לפרוע את חובך שלקחת עבור הוצאות שבת ויו"ט.
[נמצא מאמר זה דומה במשמעותו למאמר המובא בהמשך (טז.): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו].
אם כן ע"פ הבנת הראשונים בסוגיא לא מדובר בהבטחה שיש אפשרות להוכיח אם התקיימה או לא, אלא היא עניין לאמונה בלבד.
ז"א אע"פ שביד ה' להבטיח כל דבר (וגם מקרה פנטסטי בו סכום ההלוואה מגיע במדויק לידי הלווה לאחר השבת הוא יכול לגלגל בדרך טבעית. והיו דברים מעולם), מ"מ הראשונים (ע"פ חז"ל) נמנעים מלהבין שישנה הבטחה כזו.
בנותן טעם להוסיף את שמספר רבינו יעקב בעל הטורים על עצמו: וכמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפני א"א ז"ל, כמוני היום שיש לי מעט משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים, אם אני בכלל עשה שבתך חול אם לאו, ולא השיבני דבר ברור. אח"כ מצאתי בפרקי אבות וכו' (טור או"ח רמב).
על אף שהוא עצמו מביא בהמשך דבריו את מאמרם "בני לוו עלי ואני פורע", נראה שלא היה לו צד לחשוב שהוא עצמו רשאי ללוות מאחרים כשאין לו מושג מהיכן יפרע (וראה דרישה שם שמביא בשם תוס' והגהות אשרי את מה שהבאתי לעיל).
ולסיום, חשוב להבחין בין המאמר הנ"ל לבין מאמרם (שבת קיט.) על סיפורו של יוסף מוקיר שבת: "מאן דיזיף שבתא פרעיה שבתא".
שם לא מדובר במי שלווה עבור הוצאות שבת, אלא במי ש"מלווה לשבת", כלומר מוציא הוצאות מכיסו עבור כבוד השבת. גם אם הוא עשיר, נאמר לו כי השבת תחזיר לו הוצאותיו, אך אין כאן אמירה הקשורה להלוואה.
זה ענין אחר לגמרי, ובמקרה גם כאן אני חלוק עליך.
יש מימרא אחת שצריך "ללוות" לצורך שבת, ויש מימרא אחרת שלא "להצטרך לבריות" לצורך שבת. ויש לחקור מהו "להצטרך לבריות", האם רק ליטול צדקה, או אפילו ללוות. [ליטול צדקה הוא יותר הצטרכות לבריות כי לא מחזיר להם את כספם]. וע"ז אומרים כל המפרשים שהבאת [אני מתייחס רק לצד השווה שבהם] דס"ד שהוא אפי' ללוות וא"כ יש סתירה בין המימרות, קמ"ל שהוא רק ליטול צדקה ואין סתירה.
נמצא שאין קשר לנושא האשכול שלנו, שנושא האשכול הוא הבטחות שלא מתקיימות בגלל סיבות צדדיות, ואילו המימרות הללו מדברות לענין עד כמה צריך להשתדל לצורך השבת.