הרואה כתב:מסתמא נידון זה תלוי במח' של הנה"ח עם החסידים בעניין לשמה, האם זה להתאמץ בתור חלק מהרגשת דבקות, או להתמץ להבין ולדעת את התורה עצמה (כמובן כדי להדבק בה', רק השאלה איך מגיעים להדבק בה' ע"י לימוד התורה). שאם כהחסידים - אזי אין מטרה בלהגיע בסוף לידי ידיעת התורה, וא"כ שייך לשאול האם יש עניין בהארכת הדרך כי הדרך היא המטרה; ואם כהנה"ח, אזי המטרה היא להגיע לידי ידיעת התורה, ווודאי שככל שתקצר הדרך טפי מעלי.
אנושי כתב:לא קראתי הכל
אבל ידועים דברי מרן הגרי''ז זי''ע שלא היה לומד גמ' בר''ה אלא אומר תהילים כדי שלא יתבטל באמצע ע''י קימה להביא ספר וביום כזה קדוש אין מקום לבטל אפי' רגע משמע שאחז שאי''ז חלק שנצרך בדווקא
שף ויתיב כתב:הרואה כתב:מסתמא נידון זה תלוי במח' של הנה"ח עם החסידים בעניין לשמה, האם זה להתאמץ בתור חלק מהרגשת דבקות, או להתמץ להבין ולדעת את התורה עצמה (כמובן כדי להדבק בה', רק השאלה איך מגיעים להדבק בה' ע"י לימוד התורה). שאם כהחסידים - אזי אין מטרה בלהגיע בסוף לידי ידיעת התורה, וא"כ שייך לשאול האם יש עניין בהארכת הדרך כי הדרך היא המטרה; ואם כהנה"ח, אזי המטרה היא להגיע לידי ידיעת התורה, ווודאי שככל שתקצר הדרך טפי מעלי.
כל ימי גדלתי על ברכי החסידות, ותמיד ידעתי אשר ישנם שני מצוות שונות: א. לימוד התורה. ב. ידיעת התורה.
לומר שלחסידים אין ענין בידיעת התורה הוא מגוחך, תקנת הרמב"ם של הרבי יסודה הוא ידיעת התורה.
כמו"כ ראה לקו"ת ד"ה והדרת פני זקן.
לעומקו של דבר כתב:מתקנה ספיציפית ויחידאית של אדמו"ר בדור העשירי לחסידות ניתן להוכיח על דרך החסידות באופן כללי?
הרואה כתב:אתה לא חולק עלי, רק נעלבת בשם תנועת החסידות.
אתה גם מסכים שהחסידות רואה כערך את לימוד התורה גם כאשר הוא מנותק מידיעת התורה, שעל כך דיבר הנה"ח. מכיון שלשיטת החסידות יש עניין כזה (על אף שייתכן שיש גם עניין נפרד לידיעת התורה וכמו שכתבת), שייך לדון: כשיגיעת התורה וידיעת התורה באים אחד על חשבון השני, מי גובר?
אבל לשיטת הנפש החיים לא שייך לדון בזה, כי כל צורת הלימוד צריכה להיות למען ידיעת התורה (הבנה כמובן בכלל ידיעה, אפשר לדעת הרבה תורה אבל קצת לדעת אותו, ואפשר הרבה לדעת קטע קטן, וצריך בסופו של דבר לעשות את מה שיביא לידי הכי הרבה ידיעת התורה), ואם כן אין מקום לדון לעמל התורה שבא על חשבון ידיעת התורה.
איש_ספר כתב:ר' שמעון פדרבוש במאמרו על הרש"ש מביא מקיצוני החסידים (כלשונו) שבעיירתו שהסתייגו מהגהות הרש"ש - ראיתי ע"כ באיזה עבודה שנעשתה על הגהות רש"ש.התמיהה כמובן לא תמיהה.עשוי לנחת כתב:והאמת שמעולם תמהתי אם נעלמו מעיני הרש"ש דברי חז"ל בזוה"ק במשפטים למשל ובעוד מקומות רבים, על עניין הגלגול. והרי זה לכאו' פשוט כביעתא בכותחא
אבל אעיז פני ואשאל. ואבקש לא להתלהם בתשובה.
אכן ידוע שעוד מהתנאים היו שהתעסקו במעשה מרכבה (היכלות וכו') ואין ויכוח ע"ז, (אמנם אין שם זכר לגלגול, מלבד הזוהר) אבל בודאי שלא כולם הגו בחכמה זו. ובודאי שהיה לרשב"י איזה יתרון בחכמה זו. ובכן האם בהכרח שכל התנאים והאמוראים היו יורדי מרכבה? האם בהכרח שכולם עסקו במה שנקרא היום תורת הסוד? האם לא יתכן שאמונת הגלגול לא היתה ידועה לכולם כמו שאר ענינים אלו שהיו נלמדים רק בחבורות מסוימות? וא"כ האם אסור להעיר שמי שדרש מימרא זו כנראה לא שמיע ליה סוד הגלגול?
ליטוואק פון בודאפעסט כתב:רק להעיר שהסיפור עם הגרי"ז, לאו גושפנקיה דמר בר רב אשי חתים עליה, ובבריסק מכחישים את זה בכל התוקף. ובאמת הסיפור נראה הזוי למאד.
הם טוענים שמנהג וותיק הוא לומר תהלים, וכמו שאומרים תהלים בשעה שאחד מבני הבית עובר ניתוח שהוא עת צרה, כמו"כ ראש השנה הוא עת צרה, שכולנו עומדים בדין, ע"כ אומרים תהלים. ובאמת המנהג לומר כל ספר תהלים בכל יום מר"ה מובא הרבה לפני ימי הגרי"ז, ולא נצרכו לעניינים הזוים כמו ביטול תורה בעת לקיחת ספר מהמדף.
ועיין לקט יושר חלק ב (יורה דעה) עמוד לט ענין ב:גם לעת זקנותו ממש בגיל מאה שנה, היה קם עם הליכון לחפש את הספר...
אבל בחיפוש אחר הספרים הייתה לו עוד נקודה, אני זוכר שפעם הגיע אליו אחד והראה לו שהמציא ארון מסתובב שאפשר לשבת ובאמצעות הסיבוב להגיע לספרים מכל צדדי הארון. מרן זצוק"ל השיב לו בחיוך שאולי על ידי זה יפסידו את המעלה שה'ספר חסידים' כותב שההליכה לקחת את הספר היא חלק מיגיעת התורה.
אמנם אין בזה כלל גמור, שאסור לקרב את הנגישות לספרים, גם מרן זצוק"ל היו לו ש"ס וכדומה ליד שולחנו, אבל רואים מכאן שעצם החיפוש היה עניין אצלו, כחלק מאותו עמל של 'נפש עמלה עמלה לו', וזו כנראה הייתה גם הסיבה שעד זקנה ושיבה ממש היה מתעקש לטרוח לחפש את הספרים בעצמו...
וזכורני שא' אותם הבחורים העשירים המפונקים שעשו להם שולחנות, כשיושבין במקומן, הופכין השולחן לאי זה צד שירצו, ועליו הרבה ספרים, לא טוב הם עושים. אדרבה, כשמבקש אחר הספר, ובא לו בטורח גדול, זכור באותו מעשה מה שרוצה ללמוד. כמדומה לי שמצאתי לו סמך בי"ד בסי' רמ"ו ולא כאלו שלומדין מתוך עידון וכו'. כשמגיד לבחורים ההלכות לא היה מסיים בסוף הפרק, אלא הניח קודם הפרק מעט או אמר בפרק שני המשנה ומעט גמרא וגם אינו מניח בתיקו.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 501 אורחים