אחכה לו בכל יום

לעומקו של דבר

הרדב"ז אלף רנ"ה (קפ"ז) סובר שגם בעיקרים ממש שוגג אינו אפיקורס
(לדעתי הוא יותר מקל גם מהראב"ד, כי הראב"ד השיג רק על תמונה, ובפרט לביאור החזו"א, ועיין)

(אבל ברור שגם אם שוגג אינו אפיקורס, עדיין ברור שהעיקרים הוא עניין רגיש מאוד וקריטי מאוד)

אם כבר נכנסים לביאור העניין יש לי שתי הערות.

א. הסברא הפשוטה היא להגיד שדברי הרמב"ם וסברתו כנגד הראב"ד איך שיתפרשו, הם על המוזכרים באותו פרק בלבד כשמבאר מה הם מינים אפיקורסים ומשומדים ומנין לדבר על י"ג עיקרים.
את השאלה למה מנה אותם איני מבין בכלל, כשם שביאר מה הם מלאכות שבת כך ביאר מה הם עיקרי האמונה כלומר הידיעות היסודיות שצריך כל אדם לדעת והם מעיקר אמונתינו.

ב. בעצם אני לא כ"כ מבין את דברי ר' חיים. שכן ההבנה הפשוטה ברמב"ם ובראב"ד ובמפרשים הרבה יותר פשוטה והפוכה.
מי שטועה וחושב שמותר להדליק אש בשבת, הוא שוגג, אבל הראב"ד לא יוכל להגדיר אותו בשום אופן כאדם גדול, או כמי שאינו מחלל שבת בשוגג.
דברי הראב"ד כאן היא לפי איזה נוסחה שתהיה, עיין בכסף משנה, מציגים את האנשים החושבים כך כמי שאינם מינים (ואולי כאנשים גדולים תלוי בנוסחה), כלומר כשם שאנו אומרים פלוני מחלל שבת אבל בשוגג גם כאן יאמר הרמב"ם פלוני מין, אבל בשוגג, הראב"ד טוען שמי שחושב כך אינו מין בכלל. עם זה הרמב"ם אינו מסכים ולהגדרתו הוא מין כי עושה איסור לדעת הרמב"ם, אבל בשוגג. וזה מה שאומר הלח"מ שאדרבה לדעת הרמב"ם מי שמפרש כך את המקראות הוא מין עיי"ש.

אבל אם כן הם הדברים אין שום הבדל לדעת הרמב"ם בין שאר האיסורים לבין מינות, ובשניהם מי שסובר סברא שדחוייה לגמרי ואין לה מקום (לא כמו ר"א במכשירי מילה) הרי הוא עובר איסור בשוגג. ורק הראב"ד הוא המבדיל כאן שסובר שאלו שטועים בדבר הזה אינם ראויים להקרא מין כלשון הכס"מ והיינו שאינם נקראים אפילו מין בשוגג. ואין לפי זה שום מושג של נעבעך אפיקורס יותר מאשר נעבעך מחלל שבת.

לעומקו של דבר

א. הסברא הפשוטה היא להגיד שדברי הרמב"ם וסברתו כנגד הראב"ד איך שיתפרשו, הם על המוזכרים באותו פרק בלבד כשמבאר מה הם מינים אפיקורסים ומשומדים ומנין לדבר על י"ג עיקרים.
את השאלה למה מנה אותם איני מבין בכלל, כשם שביאר מה הם מלאכות שבת כך ביאר מה הם עיקרי האמונה כלומר הידיעות היסודיות שצריך כל אדם לדעת והם מעיקר אמונתינו.

הרמב"ם לא מונה את זה בהלכות יסודי התורה, אלא בהלכות תשובה לגבי הגדרת אפיקורסים כופרים ומינים, שאין להם חלק לעולם הבא. ז"א לגבי הגדרת חומרת החטא של אי האמונה בדברים אלו. לא בשביל סיכום אמוני פילוסופי מה עיקר ומה טפל.

ב. בעצם אני לא כ"כ מבין את דברי ר' חיים. שכן ההבנה הפשוטה ברמב"ם ובראב"ד ובמפרשים הרבה יותר פשוטה והפוכה.
מי שטועה וחושב שמותר להדליק אש בשבת, הוא שוגג, אבל הראב"ד לא יוכל להגדיר אותו בשום אופן כאדם גדול, או כמי שאינו מחלל שבת בשוגג.
דברי הראב"ד כאן היא לפי איזה נוסחה שתהיה, עיין בכסף משנה, מציגים את האנשים החושבים כך כמי שאינם מינים (ואולי כאנשים גדולים תלוי בנוסחה), כלומר כשם שאנו אומרים פלוני מחלל שבת אבל בשוגג גם כאן יאמר הרמב"ם פלוני מין, אבל בשוגג, הראב"ד טוען שמי שחושב כך אינו מין בכלל. עם זה הרמב"ם אינו מסכים ולהגדרתו הוא מין כי עושה איסור לדעת הרמב"ם, אבל בשוגג. וזה מה שאומר הלח"מ שאדרבה לדעת הרמב"ם מי שמפרש כך את המקראות הוא מין עיי"ש.

לא רלוונטי, כי 'מין' פירושו 'אין לו חלק לעולם הבא', זה הנושא היחיד ברמב"ם וא"א להשיאו לעניין אחר

אבל אם כן הם הדברים אין שום הבדל לדעת הרמב"ם בין שאר האיסורים לבין מינות, ובשניהם מי שסובר סברא שדחוייה לגמרי ואין לה מקום (לא כמו ר"א במכשירי מילה) הרי הוא עובר איסור בשוגג. ורק הראב"ד הוא המבדיל כאן שסובר שאלו שטועים בדבר הזה אינם ראויים להקרא מין כלשון הכס"מ והיינו שאינם נקראים אפילו מין בשוגג. ואין לפי זה שום מושג של נעבעך אפיקורס יותר מאשר נעבעך מחלל שבת.

בחילול שבת למזיד יש עונש אחר משוגג
על מינות כתוב ברמב"ם עונש אחד - שלילת עולם הבא

לעומקו של דבר

פלתי כתב:
לעומקו של דבר כתב: [b]ואף על פי שנשאר דעת האומר כן בתיובתא, אין עיקרי האמונות תלויות בראיות של פשוטי מקראות ואגדות.

הענין קשה לי מאד, אני לא מבין ולא יכול להכיל.
כל עוד שלא אראה כלשונות הללו בעוד ראשונים, יהיה זה לגבי עוד מאירי תמוה.

ואג הדיון מצאנו בעוד אחד מהראשונים כך, הראב"ד:
"והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. א''א ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות"
לפי הראב"ד, אם כן, אגדות חז"ל הם דברים שיש להם פוטנציאל "לשבש את הדעות" עד כדי הגשמת הקב"ה רח"ל

לעומקו של דבר

בנושא חוסר ההסכמה, יש לציין גם שהמדובר בקונדריס (העוסק בעניינים רגישים וחוץ מזה)
1. מכריע לבד במחלוקת בין שני גדולי תורה
2. חוטא (מדויק יותר - מזיד) אפילו לאמת המחקרית בשעה שאינו מזכיר את הדעה החולקת כלל

לעומקו של דבר כתב:
א. הסברא הפשוטה היא להגיד שדברי הרמב"ם וסברתו כנגד הראב"ד איך שיתפרשו, הם על המוזכרים באותו פרק בלבד כשמבאר מה הם מינים אפיקורסים ומשומדים ומנין לדבר על י"ג עיקרים.
את השאלה למה מנה אותם איני מבין בכלל, כשם שביאר מה הם מלאכות שבת כך ביאר מה הם עיקרי האמונה כלומר הידיעות היסודיות שצריך כל אדם לדעת והם מעיקר אמונתינו.

הרמב"ם לא מונה את זה בהלכות יסודי התורה, אלא בהלכות תשובה לגבי הגדרת אפיקורסים כופרים ומינים, שאין להם חלק לעולם הבא. ז"א לגבי הגדרת חומרת החטא של אי האמונה בדברים אלו. לא בשביל סיכום אמוני פילוסופי מה עיקר ומה טפל.
ב. בעצם אני לא כ"כ מבין את דברי ר' חיים. שכן ההבנה הפשוטה ברמב"ם ובראב"ד ובמפרשים הרבה יותר פשוטה והפוכה.
מי שטועה וחושב שמותר להדליק אש בשבת, הוא שוגג, אבל הראב"ד לא יוכל להגדיר אותו בשום אופן כאדם גדול, או כמי שאינו מחלל שבת בשוגג.
דברי הראב"ד כאן היא לפי איזה נוסחה שתהיה, עיין בכסף משנה, מציגים את האנשים החושבים כך כמי שאינם מינים (ואולי כאנשים גדולים תלוי בנוסחה), כלומר כשם שאנו אומרים פלוני מחלל שבת אבל בשוגג גם כאן יאמר הרמב"ם פלוני מין, אבל בשוגג, הראב"ד טוען שמי שחושב כך אינו מין בכלל. עם זה הרמב"ם אינו מסכים ולהגדרתו הוא מין כי עושה איסור לדעת הרמב"ם, אבל בשוגג. וזה מה שאומר הלח"מ שאדרבה לדעת הרמב"ם מי שמפרש כך את המקראות הוא מין עיי"ש.

לא רלוונטי, כי 'מין' פירושו 'אין לו חלק לעולם הבא', זה הנושא היחיד ברמב"ם וא"א להשיאו לעניין אחר
אבל אם כן הם הדברים אין שום הבדל לדעת הרמב"ם בין שאר האיסורים לבין מינות, ובשניהם מי שסובר סברא שדחוייה לגמרי ואין לה מקום (לא כמו ר"א במכשירי מילה) הרי הוא עובר איסור בשוגג. ורק הראב"ד הוא המבדיל כאן שסובר שאלו שטועים בדבר הזה אינם ראויים להקרא מין כלשון הכס"מ והיינו שאינם נקראים אפילו מין בשוגג. ואין לפי זה שום מושג של נעבעך אפיקורס יותר מאשר נעבעך מחלל שבת.
בחילול שבת למזיד יש עונש אחר משוגג
על מינות כתוב ברמב"ם עונש אחד - שלילת עולם הבא

א. איפה הרמב"ם מונה בהלכות תשובה את י"ג העיקרים מלבד הדברים האמורים בפ"ג עליהם דברתי?
אולי לא הבנת את כוונתי הוזכרה כאן הטענה מדוע מנה הרמב"ם את י"ג העיקרים והתש/ובה כי עליהם יש נעבעך אפיקורס וע"ז התייחסתי.

ב. איני מבין מה לא רלוונטי בעיניך. בכל חטא כגון מלבין פני חבירו ברבים או פורש מדרכי ציבור יש את הגדרת הדבר ויש את השאלה אם הוא מזיד או שוגג. אני לא מבין את דבריך האם אתה טוען שלא יכול להיות שוגג במינות, ולא בגלל שכתוב ברמב"ם לפי ר' חיים, אלא כי פשוט יש על זה רק עונש אחד, אז לא יכול להיות שיש בזה מושג של שוגג? והראב"ד לפי ר' חיים פשוט לא רלוונטי?

לעומקו של דבר

כתב מוה"ר אגור בן יקה המכונה אוצר החכמה:

א. איפה הרמב"ם מונה בהלכות תשובה את י"ג העיקרים מלבד הדברים האמורים בפ"ג עליהם דברתי?
אולי לא הבנת את כוונתי הוזכרה כאן הטענה מדוע מנה הרמב"ם את י"ג העיקרים והתש/ובה כי עליהם יש נעבעך אפיקורס וע"ז התייחסתי.

בהיות שאולי לא כולם יודעים את הרמב"ם בעל פה, אסכם את הרמב"ם בפרק ג' מהלכות תשובה באופן כללי
הרמב"ם מתחיל להגדיר רשע וצדיק, ומה קורה איתם (מי שעוונתיו יתרות על זכויות מיד הוא מת, וכו')
אח"כ מבאר ששקילת רשע מול צדיק נעשית גם לאחר מיתה וגם בר"ה ועשי"ת (ומבאר קצת סדר ההנהגה בימים אלו),
אח"כ מבאר 'מעביר ראשון ראשון',
ומוסיף שגם לרשעים יש חלק לעולם הבא
אח"כ מגדיר למי אין חלק לעולם הבא. ביניהם יש גם 'המינים והאפיקורוסין והכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל"
אח"כ הוא מבאר מהן ארבעת הקבוצות האלו - למעשה הן כל מי שאינם מאמינים באחד מהי"ג מהעיקרים
ובהמשך מבאר את שאר סוגי האנשים שאין להם חלק לעולם הבא,
ומסיים שמ"מ אם עשו תשובה שוב יש להם חלק לעולם הבא

ב. איני מבין מה לא רלוונטי בעיניך. בכל חטא כגון מלבין פני חבירו ברבים או פורש מדרכי ציבור יש את הגדרת הדבר ויש את השאלה אם הוא מזיד או שוגג. אני לא מבין את דבריך האם אתה טוען שלא יכול להיות שוגג במינות, ולא בגלל שכתוב ברמב"ם לפי ר' חיים, אלא כי פשוט יש על זה רק עונש אחד, אז לא יכול להיות שיש בזה מושג של שוגג?

לגבי מומרים, למשל, שגם להם אין חלק לעוה"ב, הרמב"ם מדגיש 'והוא שיעשו להכעיס'
לא אמרתי שלא יכול להיות שוגג, אלא שכאשר הרמב"ם מדבר בכל הפרק האם יש חלק לעולם הבא או אין חלק, והוא אומר שמי שלא מאמין נכלל בזה, די ברור שהוא מדבר גם על שוגג וגם על מזיד
משא"כ אם הרמב"ם היה מתחיל (למשל) לסדר לנו 'במה חשוב ליהודי להאמין', שאז היה אפשר בקל להבין שיש חילוק בין שוגג למזיד

והראב"ד לפי ר' חיים פשוט לא רלוונטי?

ההיפך הגמור הוא הנכון, מהראב"ד ראיה מוחצת לדברי
אם כדבריך שהרמב"ם היה מדבר על מזיד לבד, השגת הראב"ד לא הייתה מתחילה. מה רלוונטי לטעון "יש גדולים וטובים ששוגגים בגלל פשטי המקראות" אם כל עצמו של הרמב"ם אינו מדבר אלא על מזידים
וביותר לפי הגירסא או ההסבר ששוללים את המילים 'גדולים וטובים'
אדרבא, הראב"ד ודאי הבין שהרמב"ם דיבר גם על שוגגים. מקסימום אולי יכולים לתרץ ולומר שהרמב"ם עצמו אכן לא אחז כמו שהראב"ד הבין אותו.

אתה הופך.
אני העמדתי שהרמב"ם מדבר גם על שוגג, הרמב"ם מגדיר את המהות. אדם שחושב שיש לקב"ה גוף הוא מין. כשם שאדם שהדליק אש בשבת חילל את השבת. אם יש לו חלק לעוה"ב או לא זה תלוי בשאלה אם הוא מזיד או שוגג או אנוס.
הראב"ד חולק ואומר שאינו מין (אף כי הוא טועה), ולכן אין מה לדון אם הוא שוגג או שגגת תלמוד עולה זדון וכדומה כי הוא לא מין.

ח"כ מגדיר למי אין חלק לעולם הבא. ביניהם יש גם 'המינים והאפיקורוסין והכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל"

בדיוק ושם לא כתוב בכל יום.

לעומקו של דבר

אוצר החכמה כתב:אתה הופך.
אני העמדתי שהרמב"ם מדבר גם על שוגג, הרמב"ם מגדיר את המהות. אדם שחושב שיש לקב"ה גוף הוא מין. כשם שאדם שהדליק אש בשבת חילל את השבת. אם יש לו חלק לעוה"ב או לא זה תלוי בשאלה אם הוא מזיד או שוגג או אנוס.
הראב"ד חולק ואומר שאינו מין (אף כי הוא טועה), ולכן אין מה לדון אם הוא שוגג או שגגת תלמוד עולה זדון וכדומה כי הוא לא מין.

כמדומני שדי ביארתי שאין עסקו של הרמב"ם בפרק זה במהות אלא ביש לו חלק לעוה"ב או אין לו חלק לעוה"ב (וכמדומני שתודה שזו פשטות הרמב"ם)
והוכחתי שעל מומר הרמב"ם הדגיש 'והוא בעושה להכעיס' מה שלא עשה לגבי אפיקורסין וכו'

ועכשיו, אם גם להרמב"ם מי שמאמין בהגשמה בשוגג יש לו חלק לעולם הבא והוא ככל ישראל כשרים וגם לפי הראב"ד מי שמאמין במזיד אין לו חלק לעולם הבא,
האם הם חולקים באיזו הגדרה פילוסופית מי נחשב 'מין'? או שנ"מ לנודר מן המינין?

לעומקו של דבר

אוצר החכמה כתב:
ח"כ מגדיר למי אין חלק לעולם הבא. ביניהם יש גם 'המינים והאפיקורוסין והכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל"

בדיוק ושם לא כתוב בכל יום.

אמת, וסמך בביאור הפרטים אמש"כ בהלכות מלכים שגם 'אינו מחכה' הוא אפיקורס, ובפיה"מ.
(איך שלא יהיה על כרחך שבהלכות מלכים פירט יותר, והוסיף את החלק של 'אינו מחכה' וכתב בפירוש שגם הוא נחשב אפיקורס, וזה לא הזכיר בהל' תשובה)

עדיך תאתה

נשר כתב:כוונתי היתה שר' ישראל אלי' כתב שגם מי שלא מאמין שיכול לבא כל רגע הוא בכלל המחכים. אבל לכתחילה? אולי לכתחילה ס"ל שיש להאמין שיכול לבא כל רגע.

אדרבה, המאמין שהמשיח יבוא במועד הקבוע מתי שיהיה הוא המאמין "לכתחילה" שיונק את אמונתו מהנביאים ומחז"ל, ואילו המאמין שיכול לבוא בכל רגע הוא "בדיעבד" ו"השוגג" שיונק את אמונתו מסיפורי צדיקים וסוטה ממסורת הנביאים וחז"ל ומסורת עם ישראל בכל הדורות בענין בשורת אליהו יום לפני ביאת המשיח ושלא יבוא בשבת ויו"ט [ואפי' לשיטת הרמב"ם בהל' מלכים שהטיל ספק בביאת אליהו קודם לביאת המשיח, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, ואף לדעתו בהל' נזיר יש ספק נוסף שמא אי אפשר לו לבוא בשבת מצד איסור תחומין].
ע' במכתבי החפץ חיים (סי' כ') בענין החיוב לחכות לביאת המשיח שטרח לסייג ולהזכיר את קבלת חז"ל שאליהו לא יבוא בערבי שבת ויו"ט [וכן בספרו תורה אור פרק י"ב שיש לחשוש לביאת המשיח דוקא בכל ימות החול].
כמה מצער לשמוע טענה על אחד שישב ולמד ותפס את הסוגיא בעירובין כפשוטו וחשב שלא יתכן כלל שיבוא משיח בשבת [ולרוע מזלו לא נתקל בישובים וחילוקים או למד מרבנים מחו"ל שלא שמעו שום שמועות בנושא] נידון כאילו מאמין "בדיעבד" וירחמו עליו ולא יחרצו את דינו כ"נעבך אאפיקורוס" מחמת אמונתו הטהורה בדברי חז"ל הנ"ל משום שמסתמא בכה"ג יודה הרמב"ם שנחשב כ"שוגג" ויש לו חלק לעולם הבא.

לעומקו של דבר כתב:בנושא חוסר ההסכמה, יש לציין גם שהמדובר בקונדריס (העוסק בעניינים רגישים וחוץ מזה)
1. מכריע לבד במחלוקת בין שני גדולי תורה
2. חוטא (מדויק יותר - מזיד) אפילו לאמת המחקרית בשעה שאינו מזכיר את הדעה החולקת כלל

הקונטרס אינו "מחקר" המשועבד לכללי ה"אקדמיה" אלא הצעת אמונתנו עפ"י המקורות בתנ"ך ובחז"ל ובראשונים וגדולי האחרונים ז"ל וכפי שהיתה מקובלת בכל הדורות.
עובדא ידענא באחד מתלמידי המשמר הלוי ז"ל שחיבר ספר על מס' סנהדרין וביקש הסכמה מהגריא"ו ז"ל על פירושו לפרק חלק, וכשנודע לגרי"א שמביא מדברי המשמר הלוי בסוגיין לא הסכים לכתוב לו שום מכתב, והציע הנ"ל שיביא אף דעת הגרי"א, ועדיין לא הסכים כלל באומרו ש"אין כאן שתי דעות" [וכן עשה כדברי הגרי"א וקיבל מכתב ממנו על פרק חלק].

לעומקו של דבר כתב:
אוצר החכמה כתב:אתה הופך.
אני העמדתי שהרמב"ם מדבר גם על שוגג, הרמב"ם מגדיר את המהות. אדם שחושב שיש לקב"ה גוף הוא מין. כשם שאדם שהדליק אש בשבת חילל את השבת. אם יש לו חלק לעוה"ב או לא זה תלוי בשאלה אם הוא מזיד או שוגג או אנוס.
הראב"ד חולק ואומר שאינו מין (אף כי הוא טועה), ולכן אין מה לדון אם הוא שוגג או שגגת תלמוד עולה זדון וכדומה כי הוא לא מין.

כמדומני שדי ביארתי שאין עסקו של הרמב"ם בפרק זה במהות אלא ביש לו חלק לעוה"ב או אין לו חלק לעוה"ב (וכמדומני שתודה שזו פשטות הרמב"ם)
והוכחתי שעל מומר הרמב"ם הדגיש 'והוא בעושה להכעיס' מה שלא עשה לגבי אפיקורסין וכו'

ועכשיו, אם גם להרמב"ם מי שמאמין בהגשמה בשוגג יש לו חלק לעולם הבא והוא ככל ישראל כשרים וגם לפי הראב"ד מי שמאמין במזיד אין לו חלק לעולם הבא,
האם הם חולקים באיזו הגדרה פילוסופית מי נחשב 'מין'? או שנ"מ לנודר מן המינין?

לא נראה לי שיש מה להתווכח יותר. אכתוב לכן את תמצית הטענה.

אני איני יודע במה עסקו של הרמב"ם מלבד העובדה שהרמב"ם בכל ספרו בא להסביר את התורה.
כל התורה כולה עוסקת בהגדרות ודינים.

בשם ר' חיים אומרים שיש הבדל מהותי בין נושא המינות לשאר איסורים שבתורה, ואתה רמזת בדבריך שכך משמע במפרשי הרמב"ם על אתר.

הטענה שלי שהמעיין ברמב"ם ובמפרשים מתרשם אחרת. הרמב"ם לא אמר ולא הזכיר שיש כאן דין מיוחד וכן המפרשים לא רמזו את זה. השאלה היא מה אמר הראב"ד ומה סבר הרמב"ם כנגד זה.

וע"ז השבתי שהנראה בפשטות הוא שבעצם אין שום הבדל בין מינות לכל התורה כולה, ובכל מקום, מינות ע"ז שבת עריות, יש מעשה איסור ויש שאלה אם האדם שוגג או מזיד. והרמב"ם לא חילק כאן כי אין חילוק.

בדבר זה גם לא נחלק הראב"ד, וגם לדעתו מי שחושב בטעות שאין בכלל בורא לעולם הוא מין ואם הוא שוגג (כגון תינוק שנשבה) או מזיד זה תלוי במציאות וכמו בכל התורה כולה.

הראב"ד טען טענה הפוכה שהטעות המסויימת הזאת של הרמב"ם הטועה בה אינו נקרא בכלל מין כי אע"פ שטעה בזה היינו משום שסבר כך אבל לא נחשב טעות גמורה. וע"ז כתבו המפרשים שהרמב"ם חלק.

הדבר דומה למישהו שמתווכח בלימוד וטוען שפלוני הת"ח טועה לחלוטין בפסק מאיזה סוגיה, וברור שמי שישמע לו יחלל שבת ואסור לשמוע לו, אבל הוא לא יגיד פלוני עצמו הוא כעין תינוק שנשבה ומחלל שבת גמור רק בשוגג.

מה שיש לערער על זה הוא לטעון מי אמר שיש בכלל מצב כזה בכל התורה כולה, אולי יש רק שני מצבים או מישהו שמותר לו לטעון את טענתו ומכבדים את זה כמו ב"ש וב"ה ור"א ור"י הגלילי ומקבלים שאפשר לעשות כמוהו, או שהוא טועה טעות גמורה והוא עצמו מחלל שבת גמור רק בשוגג כמו מי שטעה וסבר שמותר להדליק אש בשבת או שנתחלפו לו הימים.
אני חושב שמהסגנון של הפוסקים בויכוחיהם לא נראה כך ויש גם את מקרה הביניים שהזכרתי ולענ"ד עליו דיבר הראב"ד. אבל אני מסכים שאפשר לטעון שלכן סירב ר' חיים לקבל את זה.
אבל לענ"ד, כמו שהזכרתי למעלה, הטענה המובאת בשמו אינה מובנת אא"כ נסביר אותה דווקא על דבר מהותי כגון ההגשמה ולא על כל פרט ופרט המוזכר או מדוייק מלשון הרמב"ם באיזהו מקומן.

לעומקו של דבר

ועכשיו אסכם את שלי בנושא נעביך אפיקורס, בהשלמה לכאן

שם כתבתי בקיצור, ברמב"ם כתוב י"ג עיקרים שכל הכופר בהם אפיקורס הווי
והראב"ד שואל על אחד העיקרים, איך מנאו הרמב"ם והרי מצוי שגדולים וטובים טועים בזה מהבנת פסוקים וחזלי"ם מסויימים.
וכן קשה מה המיוחד בי"ג עיקרים שהרי בכל פסיק בתורה מי שכופר הווי אפיקורס
ויש שני כיוונים עיקריים בהבנת המח' - שיטת הגר"ח וכנראה עוד חבר אחרונים שהרמב"ם סובר שגם בשוגג הווי אפיקורס, וזו הגדרת י"ג עיקרים ששונה מכה"ת ששם רק מזיד הווי אפיקורס, והראב"ד סובר שרק במזיד או שסובר שמה שאפשר לשגות בו ע"כ אינו מן העיקרים

שיטת החזו"א והגראב"ו שגם להרמב"ם שוגג אינו מין, אלא שהרמב"ם סובר שמי שלא מאמין בעיקרים הללו אם אינו תינוק שנשבה ע"כ יש בו קצת הזדה (גראב"ו) או שבד"כ יש בו הזדה (חזו"א) וכך סובר גם הראב"ד
וכנראה זה החילוק בין עיקרים לכה"ת, שבכה"ת בקל יכול להיות שוגג משא"כ בעיקרים (אבל לדעתי מאוד יש לעיין אם זהו המגדיר לעיקרים, דלפי"ז לא מתאים כ"כ מה שמנה הרמב"ם דו"ק)

מאידך טוען ר' אוצה"ח מהלך כנראה שלישי,
שכשהרמב"ם מונה את האפיקורסים אינו מתכוון למנות אנשים שאין להם חלק לעוה"ב, אלא הגדרת חטא האפיקורסות, והעונש של אין להם חלק לעוה"ב הוא רק במזיד. וככל התורה כולה שעונשים הווי במזיד דווקא.
ועל זה קשה לי
1. הרמב"ם בהלכות תשובה עוסק רק ב(חלק בתורה שהוא) למי אין חלק לעוה"ב ולמי יש. הוא לא עוסק כלל בנושא מצוות האמונה ובמה צריך להאמין ובמה לא. וממילא קשה להכניס בדבריו שהוא עוסק בהגדרת חטא הכפירה/ מצוות האמונה כיוון שאין זה עסקו כרגע.
2. אדרבא, מכך שהרמב"ם בחיבורו משנה תורה שבו סיכם את כל מצוות התורה, לא מנה את העיקרים אלא לגבי יש חלק לעוה"ב או אין ולא לגבי המצווה להאמין, אות היא שהחיוב להאמין היא בכה"ת כולה ודין העיקרים הוא רק לגבי חלק לעוה"ב (כמובן שממילא מובן שהם חלקים יותר חשובים באמונה, אבל למעשה המצווה להאמין היא על כה"ת כולה ולא רק על העיקרים)
3. לגבי מומרים שגם להם אין חלק לעוה"ב הרמב"ם הדגיש שזה רק בעושים להכעיס. ואילו לגבי האמונה לא חילק כלל שבמינות אין חלק לעוה"ב רק במזיד, לא בהל' תשובה ולא בהל' מלכים ולא בפיה"מ להרמב"ם אין מילה על זה.
4. אם אנחנו עוסקים במצוות האמונה - ועבירת הכפירה שוב אין שום חילוק בין עיקרים לבין כל התורה כולה. כי בכל התורה כולה פרטותיה ודקדוקיה מצווה להאמין ועבירה לכפור. ומה זה שהרמב"ם מונה שוב ושוב י"ג עיקרים.
5. לפי"ד קשה מאוד מהי השגת הראב"ד. כי לפי דבריו ברמב"ם לא כתוב כלל מזיד או שוגג. והדבר דומה שהרמב"ם יכתוב "כל המעמר חילל את השבת" ויכתוב הראב"ד "א"א ולמה יקרא לזה מחלל שבת והלא רבים וטובים חשבו שמותר לעמר".
6. ועל זה ענה הרב אוצה"ח וז"ל (כידוע דברים שלא מבינים אי אפשר לתרגם כדברי הריב"ש הידועים גבי האחשתרנים לכן אצטט) "הראב"ד טען טענה הפוכה שהטעות המסויימת הזאת של הרמב"ם הטועה בה אינו נקרא בכלל מין כי אע"פ שטעה בזה היינו משום שסבר כך אבל לא נחשב טעות גמורה. וע"ז כתבו המפרשים שהרמב"ם חלק. הדבר דומה למישהו שמתווכח בלימוד וטוען שפלוני הת"ח טועה לחלוטין בפסק מאיזה סוגיה, וברור שמי שישמע לו יחלל שבת ואסור לשמוע לו, אבל הוא לא יגיד פלוני עצמו הוא כעין תינוק שנשבה ומחלל שבת גמור רק בשוגג."
וכנראה הוא מתכוון שיש שלושה מצבים: 1. מזיד שגם הווי מין וגם אין לו חלק לעוה"ב 2. שוגג שאינו גמור שהווי מין אבל יש לו חלק לעוה"ב. 3. שוגג גמור שגם אינו מין וכמובן יש חלק לעוה"ב.
והרמב"ם מונה 'מינים' זאת אומרת מי שהם בהגדרה 1 או 2, והשיג הראב"ד על האחד העיקרים שאינו 2 אלא 3
(ולמעלה הבנתי כוונתו שהרמב"ם מדבר על העבירה של כפירה ואפיקורסות, בלי להתייחס כלל לשוגג מזיד וכו', ולזה היה יכול להיות איזשהו מובן, משא"כ הגדרה זו אינה ברורה כלל)
ועל זה אומר:
א. למה לא נטה לנו הרמב"ם חסדו לברר החילוק בין שני סוגי השגגות וסמך על הרב אוצה"ח שיבאר זאת
ב. גם אם יש מצב שלישי הרי כאן לא מדובר על טעות על פי הוראת ת"ח אלא על טעות של הבנה שטחית בתורה, ולכן קשה מאוד להסביר דברי הראב"ד שבעיקר זה השוגגים הם מסוג 3 ולא מסוג 2. בפרט שלפי רוב המפרשים והגירסאות 'גדולים וטובים' הכוונה יהודים תמימים, כפי שנסמן בהודעתי הנ"ל.
ג. והעיקר, מה הרמב"ם מאריך בדבר זה, את מי זה מעניין האם יש כתר 'מין' על אדם או לא, אחר שאין שום נפקא מינה בזה להלכה. האם לנודר מן המינין או לקידושי אשה? מה משנה אם השוגג באמונת חלק זה של התורה הוא שוגג מסוג זה או שוגג מסוג זה. ומה רוצה הראב"ד, וכי הרמב"ם והראב"ד וכל הנושאי כלים אחריהם מתקוטטים האם על סוג מסויים של אנשים יש שם 'מין' או אין שם 'מין'. צע"ג ממש. ונזכיר שגם שוגג גמור (שאינו 'מין') הרי חוטא בדיוק באותו חטא של שוגג שאינו גמור (שהווי מין).

לעומקו של דבר

כתב אוצה"ח

אבל לענ"ד, כמו שהזכרתי למעלה, הטענה המובאת בשמו אינה מובנת אא"כ נסביר אותה דווקא על דבר מהותי כגון ההגשמה ולא על כל פרט ופרט המוזכר או מדוייק מלשון הרמב"ם באיזהו מקומן.

זהו מסברא דנפשך, אבל אם כל הגדרת עיקרים היא לעניין שוגג אם כן כל מה שהוא חלק מהעיקרים גם עניינו הוא כך. לא תצא מזה.

נשר · הודעהעל ידי **נשר** » ג' פברואר 02, 2016 1:59 pm

היום בעת הלימוד בסוגיית דבר שיש לו מתירין, נתחדש לי שלכאורה יצא נפק"ממעניינת בין הגרממ"ש להגריא"ו. ואין כוונתי להוסיף ראיות לפולמוס כאן אלא להשתעשע בדברי תורה ולהציע הדברים.

כתב האיסור והיתר חתיכה שנאסרה מחמת תיקו לא אמרינן שיש לה מתירין כשיבוא אליהו לא נקרא דבר שיש לו מתירין לפי שאז איגלאי מילתא שלא נאסרה מעולם עכ"ד.
כלומר, בהלכות תערובות נאמר שחתיכת איסור שנתערבה בחתיכות היתר והאיסור הוי דבר שיש לו מתירין לא בטל אפי' באלף. וכאן אמרינן שבטל בתערובת אפי' שכשאליהו יבוא נתיר האיסור. כיון שההיתר יהיה גילוי למפרע שלא היה כלל איסוא לא מיקרי דשיל"מ.

וביאר הרמ"א (בגליון האו"ה שלו הובא בנקוה"כ יו"ד ק"ב) דלא שייך לומר את הטעם שאמרינן בספק טריפה שנתערב שאינו ודאי שיתברר ההיתר אחר י"ב חודש. דשאני התם דהוי האיסור ברור כל ימי הספק. לכן צריך שגם ההיתר יהיה אחריו ודאי. אבל כאן שהאיסור אינו ברור דהא אליה יכול לבא בכל שעה מיד.

"והתם לא נוכל לומר הטעם דהכא דהא ע"כ הוצרכנו לאסרו שם פעם אחת מכח ספק כל י"ב חודש וא"כ אפי' איגלאי מילתא למפרע דלא הוי טריפה איקרי שפיר דבר שיש לו מתירין אי לאו טעמא דהתם"
עכ"ד.

כלומר, הרמ"א מסביר למה תיקו שנתערב לא הוי דבר שיש לו מתירין כיון שכל רגע ורגע יכול להתברר היתרו. ולא מספיק הטעם של איגלאי מילתא למפרע לבד. ולכן בטריפה אפילו שההיתר הוא גילוי למפרע, נקרא דבר שיש לו מתירין ורק בגלל טעם אחר לא הוי דבר שיש לו מתירין.

נמצא, חתיכה שאסורה מחמת תיקו שנתערבה בערב שבת בחתיכות היתר
לפי הסוברים שאליהו יכול לבא בכל רגע, וגם בער"ש, אם כן, לא הוי דבר שיש לו מתירין כמוש"כ האיסור והיתר.
אך לפי החולקים שביום ו' לא יבוא, אם כן "הוצרכנו לאסרו פעם אחת". אך גם הם יודו דלא הוי דשיל"מ כיוון דהוי כספק טריפה דאין ההיתר יכול לבא בודאי (ועד כמה שהאיסור ברור שעה אחת שוב צריך שיהיה ההיתר ברור.)
ושוב, להזכיר - כתבתי לשמח ולא להוכיח.

ג. והעיקר, מה הרמב"ם מאריך בדבר זה, את מי זה מעניין האם יש כתר 'מין' על אדם או לא, אחר שאין שום נפקא מינה בזה להלכה. האם לנודר מן המינין או לקידושי אשה? מה משנה אם השוגג באמונת חלק זה של התורה הוא שוגג מסוג זה או שוגג מסוג זה. ומה רוצה הראב"ד, וכי הרמב"ם והראב"ד וכל הנושאי כלים אחריהם מתקוטטים האם על סוג מסויים של אנשים יש שם 'מין' או אין שם 'מין'. צע"ג ממש

איני מבין מה כבודו רוצה מהרמב"ם. הרמב"ם הסביר איזה ידיעה מי שאינו יודע אותה על אמיתה נופל במינות, נפ"מ שכל מי שילמד את הרמב"ם יידע לא להיות כזה. זה בערך המטרה של כל הספר הי"ד החזקה לדעת מה לעשות ומה לא לעשות.

הרמב"ם בכלל לא הזכיר את עניין השגגה שכאמור אין לה קשר לעניין.

לעומקו של דבר

אוצר החכמה כתב:
ג. והעיקר, מה הרמב"ם מאריך בדבר זה, את מי זה מעניין האם יש כתר 'מין' על אדם או לא, אחר שאין שום נפקא מינה בזה להלכה. האם לנודר מן המינין או לקידושי אשה? מה משנה אם השוגג באמונת חלק זה של התורה הוא שוגג מסוג זה או שוגג מסוג זה. ומה רוצה הראב"ד, וכי הרמב"ם והראב"ד וכל הנושאי כלים אחריהם מתקוטטים האם על סוג מסויים של אנשים יש שם 'מין' או אין שם 'מין'. צע"ג ממש

איני מבין מה כבודו רוצה מהרמב"ם. הרמב"ם הסביר איזה ידיעה מי שאינו יודע אותה על אמיתה נופל במינות, נפ"מ שכל מי שילמד את הרמב"ם יידע לא להיות כזה. זה בערך המטרה של כל הספר הי"ד החזקה לדעת מה לעשות ומה לא לעשות.

הרמב"ם בכלל לא הזכיר את עניין השגגה שכאמור אין לה קשר לעניין.

(שוב, בלי להתייאש)
גם מי שלא יודע את העיקרים בשוגג גמור הוא מין?

לעומקו של דבר

איני מבין מה כבודו רוצה מהרמב"ם. הרמב"ם הסביר איזה ידיעה מי שאינו יודע אותה על אמיתה נופל במינות, נפ"מ שכל מי שילמד את הרמב"ם יידע לא להיות כזה. זה בערך המטרה של כל הספר הי"ד החזקה לדעת מה לעשות ומה לא לעשות.

בפ"ג מהלכות תשובה ביאר הרמב"ם למי יש חלק לעולם הבא ולא מה לעשות ומה לא לעשות
אין שם מילה 'ציוותה תורתינו להאמין' או משהו בסגנון
כך יראה על הרואה בפנים
כמו שבפרק ג' וד' מיסוה"ת ביאר עניין הגלגלים והכוחות ולא מה לעשות ומה לא לעשות

פלתי · הודעהעל ידי **פלתי** » ג' פברואר 02, 2016 7:59 pm

לעומקו של דבר כתב:

והוכחתי שעל מומר הרמב"ם הדגיש 'והוא בעושה להכעיס' מה שלא עשה לגבי אפיקורסין וכו'

לא הבנתי ההוכחה. מה היה על הרמב"ם לכתוב גבי אפיקורסין, והוא בעושה להכעיס? הרי בודאי שגם בלי להכעיס הם אפיקורסין. אבל לעולם צריך להיות מזיד ע"מ שלא יהיה לו חלק לעולם הבא. להכעיס הוא דרגה למעלה למעלה ממזיד סתם, כמובן.

לעומקו של דבר

פלתי כתב:לעומקו של דבר כתב:
והוכחתי שעל מומר הרמב"ם הדגיש 'והוא בעושה להכעיס' מה שלא עשה לגבי אפיקורסין וכו'

לא הבנתי ההוכחה. מה היה על הרמב"ם לכתוב גבי אפיקורסין, והוא בעושה להכעיס? הרי בודאי שגם בלי להכעיס הם אפיקורסין. אבל לעולם צריך להיות מזיד ע"מ שלא יהיה לו חלק לעולם הבא. להכעיס הוא דרגה למעלה למעלה ממזיד סתם, כמובן.

והכחתי שהרמב"ם היה צריך לכתוב 'והוא במזידין'
כמו שכשהרמב"ם (או כל מישהו אחר) כותב חיוב סקילה הוא מדגיש שרק בעדים והתראה
מאחר שעסק הרמב"ם שם הוא בנוחלי העוה"ב ולא במצוות האמונה

פלתי · הודעהעל ידי **פלתי** » ג' פברואר 02, 2016 9:00 pm

לעומקו של דבר כתב:
פלתי כתב:לעומקו של דבר כתב:
והוכחתי שעל מומר הרמב"ם הדגיש 'והוא בעושה להכעיס' מה שלא עשה לגבי אפיקורסין וכו'

לא הבנתי ההוכחה. מה היה על הרמב"ם לכתוב גבי אפיקורסין, והוא בעושה להכעיס? הרי בודאי שגם בלי להכעיס הם אפיקורסין. אבל לעולם צריך להיות מזיד ע"מ שלא יהיה לו חלק לעולם הבא. להכעיס הוא דרגה למעלה למעלה ממזיד סתם, כמובן.

והכחתי שהרמב"ם היה צריך לכתוב 'והוא במזידין'
כמו שכשהרמב"ם (או כל מישהו אחר) כותב חיוב סקילה הוא מדגיש שרק בעדים והתראה
מאחר שעסק הרמב"ם שם הוא בנוחלי העוה"ב ולא במצוות האמונה

א"כ אין מזה ריח ראיה. הרמב"ם היה צריך לכתוב לגבי מומר והוא בעושה להכעיס, שאם לא היה כותב כן היינו סוברים שבמזיד לתיאבון סגי. להכעיס זה גדר חדש שנוהג במומר בלבד, ומש"ה הצריך הרמב"ם להזכירו.

לעומקו של דבר

פלתי כתב:א"כ אין מזה ריח ראיה. הרמב"ם היה צריך לכתוב לגבי מומר והוא בעושה להכעיס, שאם לא היה כותב כן היינו סוברים שבמזיד לתיאבון סגי. להכעיס זה גדר חדש שנוהג במומר בלבד, ומש"ה הצריך הרמב"ם להזכירו.

אפשר להתווכח. האף שלי עובד אחרת וישפטו הרבנים כאן.
מ"מ עיקר טענותי על פירושו של אוצה"ח פורטו לעיל, ועניין מומר הובא כראיה בעלמא.

עדיך תאתה · הודעהעל ידי **עדיך תאתה** » ה' פברואר 04, 2016 2:24 pm

בענין "נעבך אפיקורוס" לדעת הרמב"ם שדנו כאן בהרחבה, יש להביא ב' ראיות חזקות מדברי הרמב"ם עצמו במקומות אחרים להבין את שיטתו:

א) במורה נבוכים (ח"ט פל"ו) מאריך לדחות שאין "התנצלות" למי מאמין בהגשמה מחמת חינוך אבותיו או רוב טפשותו, דאל"כ לפי סברא זו כל עובד עבודה נאמר שכך חינכוהו ויהא פטור, אלא ע"כ דינו כמזיד משום שהיה לו לקבל מן החכמים ובפרט שמפורש בתרגומים שהרחיקו את ההגשמה, עכת"ד.
הרי מפורש בדבריו שלא נידון כ"אפיקורוס" משום שבפועל אינו מאמין אלא משום שדינו כמזיד שהיה לו לעיין, ואילו באונס גמור או אפי' באונס הקרוב למזיד מודה הרמב"ם שיש לו חלק לעולם הבא, וכ"כ במרכבת המשנה (שם) שדינו כמזיד משום שהיה לו לעיין בדבר [עיי"ש שתמה על הראב"ד מכל עובד ע"ז כנ"ל].

ב) באגרת תחיית המתים לרמב"ם כותב במפורש לענין האמונה בתחיית המתים שאינו עיקר ממש מצד עצמו אלא מנה אותה משום "שזאת ההכחשה מביאה להכחשת הנפלאות, והכחשת המופת כפירה בעיקר ויציאה מן הדת, ולזה נחשוב תחית המתים מפינות התורה", עכ"ל, ובהמשך כותב שם שלא נחשב ככופר אא"כ כפר בתחיית המתים מצד שהיא בלתי אפשרית: "ואשר ישתדל ויפרש תחית המתים עד שלא יהיה שוב הנפש לגוף, אמנם יעשה זה בהאמינו שהוא נמנע מצד השכל, לא ממנהג הטבע, וכן יתחייב בשאר הנפלאות בהכרח, וכל זה אמנם יהיה נמנע לגמרי לפי אמונת קדמות העולם וכו', ולאלו השורשים האמננו תחית המתים על פשוטה, ושמנוה מפינות התורה", עכ"ל.
וכן האריך הר"י אברבנאל בספר ראש אמנה שאף לדעת הרמב"ם תחיית המתים אינה עיקר ויסוד התורה ממש מצד עצמו, ולפי דבריו ה"ה לענין האמונה בביאת המשיח וכמש"כ הרבה ראשונים ז"ל שאינה עיקר מצד עצמו אלא שלא מנאה הרמב"ם אלא משום שהיא מין ממיני השכר או משום שהיא מפורשת במקומות רבים בתנ"ך [כלשון הרמב"ן שהכופר בביאת המשיח "הוא משוגע חולק על הכתובים המבוארים"] או "כדי לסלק בהם כל ספק והרהור שיעלה בלב האדם על ההשגחה והמשפט האלוקי" [כלשון הר"י אברבנאל, וכ"מ במאירי סנהדרין]. ולכן, דברי הרמב"ם לענין הגשמה [אפי' אם נפרש דס"ל שאפי' באונס גמור דינו ככופר וכמשמעות הפשוטה של דברי הגר"ח] ודאי אינם אמורים לגבי שני העיקרים האחרונים.

חברא · הודעהעל ידי **חברא** » ב' פברואר 08, 2016 3:20 pm

לאשכול זה עדיין לא ציינו, והבאתיו רק לשלמות הענין.

אבא יודן · הודעהעל ידי **אבא יודן** » ד' פברואר 17, 2016 5:51 pm

לעומקו של דבר כתב:ואדכרנא מעשה ששוחחתי עם הגרמ"צ ברגמן נטריה רחמנא ופרקי'
הוא אמר בדרשת שבת תשע"ה הגדול (אולי תשע"ד?) מקור בתורה לדברי הרמב"ם 'מצפה לביאתו' (כי בנביא יש חכה לו ועוד רבים)
והוא : שהרי מניין לביאת המשיח מן התורה - מקרא דסו"פ בלק,
אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב

וברש"י במקום לא ביאר מילת 'אשורנו'. אבל בהושע י"ג ז' יש רש"י, עה"פ
וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ שָׁחַל כְּנָמֵר עַל דֶּרֶךְ אָשׁוּר:
וכתב רש"י
על דרך אשור. כל אשור שבמקרא דגש וזה רפי שאינו שם מקום אלא אארוב ואשקוד כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כד)

ומזה רואים ש'אשורנו' הוא לשון המתנה וציפה, כאורב המחכה לטרפו

ואני הקטן הראיתי לו שיש ג"כ בתהילים ה'
ד' נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ:
וברש"י
שוררי. עויני המצפים שאבגוד בך ותעזבני, שוררי כמו (במדבר כד) אשורנו ולא קרוב

והיה נראה שהכיר כבר את הרש"י הזה

מ"מ אח"כ הצקתי לו מה נקרא לחכות, ואמר (בערך) כנ"ל שלכולם יש את זה במידה כזו או אחרת רק כ"א לפי דרגתו והעבודה היא לרומם את הציפיה

והנה אף שבקרא עצמו לא כתוב שחייבים לצפות מ"מ רואים את העניין

והלוא ידוע מה שהשיב לו מרן ראש הישיבה וזהו התוכן יש תח"י ה'MP3 אבל לא מורשה כאן באוצר אבל מוכן לשלחו באישי.

מחפש משמעות

שמעתי מאחד ממשתתפי השיעור אצל מרן הגרי"ש זצוקללה"ה
שלמדו את הגמ' שאין אליהו בא בשבתות, ושאל 'חוכם' אחד בעיניו הלא אומרים 'אחכה לו בכל יום שיבא'
ענה לו מרן הגרי"ש בזה"ל והניגון:
אחכה לו בכל יום, שיבא!

סמבטיון · הודעהעל ידי **סמבטיון** » ו' ינואר 13, 2017 7:49 am

באשכול אחר מיטתו של הגרמ"ש זצ"ל נכתב בשמו כך:

"הוא אמר שהגלות נועדה לכפר על בני ישראל. וברגע שהגיע הזמן, מצד שעם ישראל כבר זכאי לגאולה וכבר אין סיבה לגלות, מייד הקב"ה יגאל אותם. כי הקב"ה משתוקק להתחבר לכנסת ישראל, והבעיות הטכניות של העיתוי לא יעמדו בפני תשוקה זו ולא ייתכן שהוא ישאירם עוד רגע אחד בגלות בגלל שתמו סיבות הגלות ביום שישי בצהריים, ובשבת המשיח לא יכול לבוא.
הוא המשיל לזה משל, למערכת יחסים זוגית, שברגע הפיוס לא יתנו בני הזוג לשום עכבה טכנית למנוע את חזרתם המיידית.
וממילא החובה היא להאמין שהגאולה תתכן כל רגע ורגע"

בקטנות מוחי לא הבנתי איך הסבר נאה ככל שיהיה יכול לסתור את דברי הגמרא. היש מי מתלמידיו שיפרש לי את הדברים?

ע. התשבי · הודעהעל ידי **ע. התשבי** » ו' ינואר 13, 2017 1:40 pm

אולי כוונתו לחילוק בין 'זכו' ל'בעתה'

שומע ומשמיע

שומע ומשמיע כתב:
בקשר לקונטרס שהעליתי פה.
יש לי ביקורת על הקונטרס, שהוא נכנס לנושא כזה גדול, ואומר בפשיטות פשטים שאפשר מאד להתווכח איתם.
אבל הנושא העיקרי זה המקורות החזקים שהוא מביא.
למשל המהר"ל שאומר שמה שאליהו לא בא פורך את משיחי השקר, שהרי אליהו צריך לבוא יום לפני. זה סתירה גמורה לדברי הגרמש"ש.

כתב לי חבר:
דברנו פעם על הקונטרס בנוגע לביאת המשיח, שאחד הגילויים החשובים שלו הוא לשון המהר"ל בעניין, מתוך פירושו להגדה של פסח.
אבל "פירושו" של המהר"ל המדובר הוא תגלית מאד מאוחרת של הרב רוזנברג ממונטיראול שמצא, לדבריו, כתב יד של חתן המהר"ל, שלפי הטענות נגדו - לא היה ולא נברא.

חוקר ודורש

ע. התשבי כתב:אולי כוונתו לחילוק בין 'זכו' ל'בעתה'

כך מבואר בטו"א יומא יז שיש מצב של בעתו ויש מצב של אחישנה שזה גם בשבת

מעט דבש · הודעהעל ידי **מעט דבש** » ש' ינואר 14, 2017 10:57 pm

אבא יודן כתב:והלוא ידוע מה שהשיב לו מרן ראש הישיבה

viewtopic.php?p=176033#p176033

סטפנסקי · הודעהעל ידי **סטפנסקי** » א' ינואר 15, 2017 1:32 am

חוקרנוביץ כתב:
ע. התשבי כתב:אולי כוונתו לחילוק בין 'זכו' ל'בעתה'

כך מבואר בטו"א יומא יז שיש מצב של בעתו ויש מצב של אחישנה שזה גם בשבת

הגמ' בפסחים מוציאה דין מחמת שאין אפשרות שיבוא בע''ש א''כ לא שייך שבאחישנה כן יבוא בע''ש

קראקובער · הודעהעל ידי **קראקובער** » א' ינואר 15, 2017 2:39 pm

י"א שהכוונה לחכות למשיח שיבוא בניגוד להנוצרים שמאמינים שכבר הגיע.

ע. התשבי · הודעהעל ידי **ע. התשבי** » א' ינואר 15, 2017 6:28 pm

סטפנסקי כתב:
חוקרנוביץ כתב:
ע. התשבי כתב:אולי כוונתו לחילוק בין 'זכו' ל'בעתה'

כך מבואר בטו"א יומא יז שיש מצב של בעתו ויש מצב של אחישנה שזה גם בשבת

הגמ' בפסחים מוציאה דין מחמת שאין אפשרות שיבוא בע''ש א''כ לא שייך שבאחישנה כן יבוא בע''ש

למה לרוץ לפסחים, כבר בעירובין נפסק שהנודר נזירות ביום שב"ד בא מותר בשויו"ט. אבל זה מצד הספק (האם יהי' בעתה או אחישנה), ולא ששוללים אפשרות שיבוא משיח בשבת. (ועוד, מבואר בכ"מ שבאחישנה לא חייב אליהו להקדים ביאת משיח).

שומע ומשמיע

ע. התשבי כתב:(ועוד, מבואר בכ"מ שבאחישנה לא חייב אליהו להקדים ביאת משיח).

איפה מבואר כן?

ע. התשבי · הודעהעל ידי **ע. התשבי** » א' ינואר 15, 2017 11:02 pm

הפלתי בסוף קונ' בית הספק

יניק וחכים

בסוף כל ספר של האון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל ישנו חוברת נפלאה שמאריכה להוכיח שחייבים להוכיח כי יכול לבוא בכל עת, ושמאריך מאד שגם כונת הח"ח כן.
מאד סיקרן אותי כלפי מי הדברים אמורים, חשבתי אולי כונתו לחלוק ע"ד רבי צבי יברוב (מח"ס מעשה איש) שכתב במוסף ש"ק פ' קרח תשמ"ט https://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx? ... 8131854180 אחר הביאו ד' הגרי"ז והמשמר הלוי, כתב שמה נעשה שהח"ח מפרש אחרת ד' הרמב"ם מהגרי"ז.
וחזר ע"ז בהערות בספר דרכי החיים להגרמ"י לפקוביץ זצ"ל (עמ' שד"מ) שהגרמי"ל אומר בתקיפות ד' הרמב"ם שצריך להאמין שיכול לבוא בכל עת, והמעיר הר"צ יברוב מעיר על הגליון דהח"ח בי' באו"א ד' הרמב"ם ולפ"ז א"צ להאמין כן. רק הוסיף דח"א חולק ע"ז עיי"ש.
אבל קצת תמוה אצלי שהרי הר"צ יברוב היה קשור מאד לרבינו בעל המשמר הלוי זצ"ל, ואף הוא היה העורך של משמר הלוי עה"ת.
ואולי טעיתי כאן בדבר מה.

עקביה · הודעהעל ידי **עקביה** » ה' אוקטובר 04, 2018 12:42 am

בסוכות האחרון ראיתי ספר בשם "דעת יהודה", בו מובאים דבריו של ר' יהודה שפירא זצ"ל, ושם כתב להדיא שהאמונה בביאת המשיח והציפיה לו היא כמו אמא שמחכה לבנה, אע"פ שיודעת שהוא אמור להגיע בעוד שבוע ולא היום, מ"מ היא מחכה לו כל הזמן.
כלומר זו הדעה אותה מתאמץ הרמ"מ שולזינגר לסתור.
ושמא הר"י שפירא הוא החכם האלמוני המתכתב עם הרממ"ש?

אביש · הודעהעל ידי **אביש** » ה' אוקטובר 04, 2018 10:15 am

אחכה לו בכל יום, שיבוא.
או
אחכה לו, בכל יום שיבוא.
איך צריך לומר?

פורום אוצר החכמה

מי מחובר