ייחוד כלי והזמנה באונס

[דבק]

אדם שמקנה באונס הקניין לא חל משום ולנערה לא תעשה דבר כמבואר בגמ' נדרים כ"ז. [לעניין התחייבות].
וכ"כ רש"י בכתובות ג. על גט באונס שלא חל משום ולנערה לא תעשה דבר.
השאלה היא האם כ"ז רק בחלות דינית כמו קניינים וגיטין. או שגם ייחוד כלי והזמנה מילתא שייעשו באונס לא יחולו משום ולנערה לא תעשה דבר?

[הוה אמינא]

לכאו' יש להבדין בין מקום דבעינן "רצון", ואונס איננו רצון.
לבין מקום דבעינן "דעת". ולמעשה גם באונס הוא עושה [חושב] מדעת. אף שלא מרצון.

[דבק]

לכאו' יש להבדין בין מקום דבעינן "רצון", ואונס איננו רצון.
לבין מקום דבעינן "דעת". ולמעשה גם באונס הוא עושה [חושב] מדעת. אף שלא מרצון.

?????
אין הלכה של רצון בקניינים. והרי קיי"ל דברים שבלב ל"ה דברים ובוודאי שאינו רוצה. ומה שצריך בקניין הוא רק את הקביעה וההוראה שכך יהיה בדבר [וזה גם ה'דעת בעלים' שצריך, ואין הכוונה למחשבות טובות שחושב בלבו על הקניין].
מסברא הרי אין מקום ל'פטור' ולנערה לעניין קניינים, שהרי אונס פירושו שאינו אחראי למעשיו. ובקניין בעי' רק את מסירת החפץ מן המוכר ללוקח [וכאמור זה מבואר בסוגיית דברים שבלב], ומה עניין זה לאונס.
השאלה האם מבואר כאן סברא בכל חלות דינית שחלה כמו קניין וגט שהמשמעות של העשייה היא רק ע"י אחריות דינית של הבעלים על העשייה, וזה לכאו' ל"ש בייחוד כלי. או דילמא האחריות של הבעלים על הדבר היא חלק מהגדרת המעשה, שהדבר אינו מוגדר כניתן ע"י הבעלים אלא רק אם הוא אחראי למעשיו עפ"י הדין.
[ואין לזה עניין עם מה שאמרו כמה אחרונים בסוגיית אונס בתנאי דאונס חשיב כמאן דלא עביד, דוודאי במקום שצריך רק את הפעולה לא אמרי' כן - שהרי אשת כהן שנאנסה נאסרת על בעלה וכן אשת ישראל בעי' פסוק מיוחד של והיא לא נתפסה, וכן מגע טומאה מטמא באונס ועוד הרבה כיוצ"ב, וממילא חוזרת השאלה איך לדון ייחוד כלי בעניין זה.

[ישנו]

אדם שמקנה באונס הקניין לא חל משום ולנערה לא תעשה דבר כמבואר בגמ' נדרים כ"ז. [לעניין התחייבות].
וכ"כ רש"י בכתובות ג. על גט באונס שלא חל משום ולנערה לא תעשה דבר.
השאלה היא האם כ"ז רק בחלות דינית כמו קניינים וגיטין. או שגם ייחוד כלי והזמנה מילתא שייעשו באונס לא יחולו משום ולנערה לא תעשה דבר?

השאלה היא שאלה בהלכות אונס או בהלכות ייחוד כלי?
כי החלוקה מדיני קניינים ברורה, ובוודאי שיש בקניינים יותר משמעות לבעלים שעושה את הדבר מאשר ייחוד כלי. שהרי בקניין יכול למכור לל' יום ואחריך וכן בגט מצינו היום אי את אשתי ולמחר את אשתי שיש מן הראשונים בנדרים כ"ט. סוברים שהדבר שנוי במחלוקת, [לכאו', כתבו כן לעניין קידושין, והראשונים כת' שם ע"ז שהוקש]. ועוד הרבה חילוקים שכולם תלויים בזה שבקניינים הבעלים עושה את הדבר לעומת ייחוד כלי.

[דבק]

אדם שמקנה באונס הקניין לא חל משום ולנערה לא תעשה דבר כמבואר בגמ' נדרים כ"ז. [לעניין התחייבות].
וכ"כ רש"י בכתובות ג. על גט באונס שלא חל משום ולנערה לא תעשה דבר.
השאלה היא האם כ"ז רק בחלות דינית כמו קניינים וגיטין. או שגם ייחוד כלי והזמנה מילתא שייעשו באונס לא יחולו משום ולנערה לא תעשה דבר?

השאלה היא שאלה בהלכות אונס או בהלכות ייחוד כלי?
כי החלוקה מדיני קניינים ברורה, ובוודאי שיש בקניינים יותר משמעות לבעלים שעושה את הדבר מאשר ייחוד כלי. שהרי בקניין יכול למכור לל' יום ואחריך וכן בגט מצינו היום אי את אשתי ולמחר את אשתי שיש מן הראשונים בנדרים כ"ט. סוברים שהדבר שנוי במחלוקת, [לכאו', כתבו כן לעניין קידושין, והראשונים כת' שם ע"ז שהוקש]. ועוד הרבה חילוקים שכולם תלויים בזה שבקניינים הבעלים עושה את הדבר לעומת ייחוד כלי.

השאלה היא שאלה בהלכות ייחוד כלי. האם יש משמעות לעשייה של הבעלים או שאין כאן אלא מחשבה בעלמא, דממילא כיוון שהבעלים חושב כן הרי עומד הדבר לכך ואין משמעות לכוונתו כעושה חלות כלי בדבר. [ודומה לזה כתיבת גט לשמה שלראשונים שאי"צ שליחות היינו משום שלשמה הוא מידי דממילא שמי שכותב את הגט יכול לקבוע לשם מה נכתב, לעומת הראשונים שסוברים שיש דין שליחות שזה אומר שצריך שהבעל יכתוב את הגט אלא שיכול למנות שליח].

ומידי דברי בייחוד כלי. בגמ' בקידושין נ"ט: אמרי' דייחוד כלי החל במחשבה לא מהני דיבור לבטלו משום דשאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי דר"פ רמי וכו', ויל"ע הא ייחוד כלי אינו שייך כלל לדיני טומאה והוא מידי דממילא שכלי מקבל טומאה, אבל מה הוא כלי אינו נידון של דיני טומאה כלל. ובשלמא יותן דומיא דכי יתן שהוא דין הכשר טומאה שייך לדון בזה דין מחשבת טומאה (וגם זה לא ברור לגמרי כי בגמ' חולין מבואר דמחשבה היא רק גמר שם אוכל בדבר דלול"ז הוי כתנור שלא נגמרה מלאכתו ואכ"מ), וא"כ מהעניין מחשבה דטומאה לשם כלי שחל בדבר.

[ישנו]

ומידי דברי בייחוד כלי. בגמ' בקידושין נ"ט: אמרי' דייחוד כלי החל במחשבה לא מהני דיבור לבטלו משום דשאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי דר"פ רמי וכו', ויל"ע הא ייחוד כלי אינו שייך כלל לדיני טומאה והוא מידי דממילא שכלי מקבל טומאה, אבל מה הוא כלי אינו נידון של דיני טומאה כלל. ובשלמא יותן דומיא דכי יתן שהוא דין הכשר טומאה שייך לדון בזה דין מחשבת טומאה (וגם זה לא ברור לגמרי כי בגמ' חולין מבואר דמחשבה היא רק גמר שם אוכל בדבר דלול"ז הוי כתנור שלא נגמרה מלאכתו ואכ"מ), וא"כ מהעניין מחשבה דטומאה לשם כלי שחל בדבר.

דיבור ומעשה זה מושג עצמי. יש דבר שקיים כבר בעצמותו, ויש דבר שאינו קיים עדיין אלא שהבעלים אמר שיהיה.
כלומר מעשה קניין שעושה האדם עכשיו זה מעשה קיים שנעשה כבר, ואילו דבר שעשה אותו לאחר ל' עדיין לא קיים הדבר אלא אמר עליו הבעלים שיהיה. [והמעשה אינו נגמר עד גמר הל' כמבואר בכ"מ, וראיה אחת לזה דעת רש"י יבמות ל"ד. שקטן יכול לקדש לכשיגדיל, וכבר הוכיח מזה בקובץ הערות שהחיסרון בקטן אינו חיסרון דעת אלא דאין מעשה קניין דידיה מועיל, ואי חשבי' למעשה כנעשה עכשיו אכתי לא הועיל כלום הא הוי מעשה דקטן, וע"כ דהמעשה הוא מעשה גדול עם דעת של קטן].
ייחוד כלי הוא דבר שלא נעשה ע"י מעשה אלא קיים רק בדיבור, כי לא נעשתה כאן פעולה חיובית בחפץ אלא רק אמר הבעלים שהדבר יעמוד לשימוש מסוים [ועי' בראשונים קידושין שם].
ובעלמא ד"ז נחשב כדיבור שיכול להתבטל, ואילו לעניין טומאה אמרה התורה שדיבור הוא כמעשה, וכל דבר שקיים ע"י דיבור של בעלים לעניין טומאה חשבי' ליה כקיים בעצם ולא רק ע"י האמירה של הבעלים ויותן דומיא דכי ייתן, ולכן לעניין דיני טומאה חשיב שיש כאן כלי קיים ול"מ ביה ביטול. ועוד צ"ע בכ"ז.

[דבק]

יש"כ. ועדיין אין הדברים מחוורים.
ועכ"פ מה בעניין ייחוד כלי באונס?

[אליהו בן עמרם]

יש"כ. ועדיין אין הדברים מחוורים.
ועכ"פ מה בעניין ייחוד כלי באונס?

לא הבנתי למה יהיה "יחוד" באונס.
הרי מהותו של ייחוד כלי לענ"ד אינו אלא "קביעת הייעוד" שלו. (בדיבור שהוא כ"מעשה", כפי כתבו לעייל בטוטו"ד)
ואם מדובר בבעל הכלי, שבכלל לא מייעד את הכלי לשימוש, אלא נאנס לייעדו לכך, האם נחשיב את הכלי ל"מיועד לכך"? הרי אליבא דאמת אילולא האונס, הכלי היה ממשיך לשכב כאבן שאין לה הופכין...והכל שקר וכזב ואינו מיועד לשימוש כלל וכלל..
ומה שה"דיבור" עושה, זה רק "הבעה" של אותה "קביעה" - הנדרשת לצורך ה"ייחוד". אבל אם עצם ה"קביעה" אין לה בסיס אמיתי כדאמרינן, מה אכפת לן שדיבר כך?

[איש לוי]

יש להוכיח ענין זה לכאו' מדין לשמה בכתיבת גט, דכבר ביארו בזה שיסוד דינו הוא דין בגט שיהיה הוא עומד לאשה, ומה"ט מהני בו ביטול כדאיתא בריש השולח, והוא שייך לסוגי' דייחוד כלי כמבו' בתחילת האומר. והנה בכה"ג שאנסוהו לכתוב ואח"כ החליט מדעתו לתת גט זה לאשתו, נראה מפשטות לשון הר"מ בפ"ב מגירושין דהגט פסול, ולא מהני מה שרוצה ליתנו לאשתו מדעתו, כיון שהכתיבה היתה באונס. ומזה מבו' ג"כ דאין משמעות לייחוד כלי באונס.