במשנה במסכת נגעים מבואר שצריך המצורע להביא שתי ציפורים, והכהן שוחט אחת מהם, ולאחר מכן צריך הכהן לקבור את הציפור בפניו".
(ויעוי' בפי' רע"ב שכ"כ).
והנה, לא מצינו בשום מקום אחר דין מעין זה שצריך לקבור את הקרבן בפני בעל הקרבן.
ואמנם בפירוש המשניות להרמב"ם כתב, שקבורת הצפור הוא מדברי קבלה.
וברע"ב פירש, שצריך לקבור את הצפור בפניו "לפי שהיא אסורה בהנאה ". ובתוספות יום טוב כתב לבאר בדברי הרע"ב, וז"ל: " ויראה לי דהא דמצריכו שיקברנו בפניו. מפני החשד שלא יחשדנו שיאכלהו".
והיינו שחששו שהמצורע יבוא לחשוד בכהן שיאכל את הציפור שאסורה בהנאה, ולכך צריך לקבור את הציפור דווקא בפניו של המצורע, שלא יבוא לחשוד בכהן.
ויש להתבונן בזה, מה ראו חז"ל דווקא כאן, יותר משאר מקומות, לחשוש שיבואו לחשוד בכהן שהוא אוכל איסורי הנאה?