הביאור בכללי פסיקה. מדוע פוסקים כמו הפוסק?

[שלח]

שיש כללי פסיקה במחלוקת הפוסקים ,כמו מי פוסקים , ויש הכרעה ללכת אחר פוסק מסויים,כמו בין פוסקים משנה ברורה חיי אדם וערוך השלחן וכדומה, או בין הקצות לנתיבות, או בין שך טז וכו, ויש כללים לפי מי פוסקים, מה הכוונה?האם פוסקים במחלוקת לפי הפוסק הגדול יותר או המעמיק יותר או כך הציבור נהג לפסוק או כך נהגו גדולי הדור לפסוק וכדומה, השאלה בכללי הפסיקה לפי מה הם נקבעו?

[פרי יהושע]

שיש כללי פסיקה במחלוקת הפוסקים ,כמו מי פוסקים , ויש הכרעה ללכת אחר פוסק מסויים,כמו בין פוסקים משנה ברורה חיי אדם וערוך השלחן וכדומה, או בין הקצות לנתיבות, או בין שך טז וכו, ויש כללים לפי מי פוסקים, מה הכוונה?האם פוסקים במחלוקת לפי הפוסק הגדול יותר או המעמיק יותר או כך הציבור נהג לפסוק או כך נהגו גדולי הדור לפסוק וכדומה, השאלה בכללי הפסיקה לפי מה הם נקבעו?

קודם הנחת הנחה שיש כללי פסיקה, אחר כך יישמת את זה עד אחרוני האחרונים ממש ואח"כ שאלת מה הכללים.
האמת דבר ראשון שהכללים גם אם ישנם הן בערבון מוגבל ידוע מש"כ כבר חזו"א על "השכל שהוא המלאך בין יצור ליוצרו", כמובן לא כל אחד הוא חזו"א אדם צריך להכיר את עצמו, ואם הוא לא, אחרים יעשו זאת בשבילו. עד כמה שיש כללים הן מתחלקים לכמה סוגים, סוג אחד מי הוא המרא דשמעתתא של עניין זה, ומי הוא שהתקבל בכלל ישראל בגלל אישיותו, או לפעמים בגלל הענווה שלו או בגלל שלא היה כ"כ מחדש באופן יחסי וכדו' ויש גם הלכה כבתראי, בסופו של דבר הפרספקטיבה של זמן היא שקובעת, וכמובן יש גם עניין של עשה לך רב כל אחד ורבותיו וסגנון דרכו ועדתו מה שמתאים לו והאנשים הנערצים בעיניו. ויש גם כמובן עוד כללים נקרא להם טקסטואלים בספרי הפוסקים שהן מעין סימנים מה הם מתכוונים לפסוק וכהשו"ע לענין סתם ויש וכדו' מי שחשוב לו הכללים חשוב לו לדעת אותם, זה גם בכלל מה שהתקבל, ויש כמובן ספק דרבנן לקולא ספק מדאו' לחומרא, אבל הכל הכל בערבון מוגבל לכל כלל יש יותר מאחד יוצא מהכלל, והכל כראות עניו של הפוסק, שוב למשל החזו"א ידוע מחמיר בדרבנן לפעמים יותר מה"ת כיון ורצה להראות את הרלבנטיות שלהם בדורינו, לו באופן מיוחד יש הרבה מאד שיקולים חוץ הלכתים, שנמצאים במרומי המרומים קודם שלומד הסוגי'.
בקשר לדמיות ספצפיות שהזכרת ט"ז מג"א וכדו' באמת שוב אין כללים ולא יתכן שיהיו אלא שאיך שהוא המג"א היה נערץ מאד על הדורות שבאו אחריו וישרותו ניכרת ולכן התקבל, למשל ש"ך וט"ז זה משהו אחר, גם במקרה הזה האחרון יותר מנצח דהיינו הש"ך אבל באמת הן שני סוגי ספרים זה מפרש וזה מביא שו"ת אחרונים כמובן יש את חלק הפסק אבל.., זה לדידי, יבאו הבקיאים דכאן ויפנו אותך למליון ספרים ומאמרים מסכמים וכדו'.

[איכא למימר]

א. עיקר דין ללכת אחרי פוסק הוא לכאו' מגדר ע"א נאמן באיסורים (דנאמן שכ"ה ההלכה - לפי ידיעתו אותה) למעט פוסקים ידועים שספריהם נתקבלו בכל ישראל ומקובל שהוראתם היא כהוראת בי"ד (שמעתי בשם החזו"א).
ב. אינני נכנס לגוף השאלה - לגבי פוסקים אלו - כשנחלקו, כמי לפסוק. אך זאת אציין כי אדם ידוע ומוכר מאד באר"י כתב ספר עב כרס על חובת הפסיקה באר"י כבית יוסף כנגד שאר הפוסקים, למרות שאחרים לא חשו אפילו להגיב לדבריו אלו. וזאת למרות שמסתבר שהוא לא גיבב את הדברים מליבו, אלא פילס דרך להוכיח מטרה (אולי לאחר שהוא סימן את המטרה).
ללמדך שהכלל בזה אינו ברור.

[ישא ברכה]

בטוב בורא עולם


אין מליוני כללים בהוראה, יש בזה כמה בודדים.

1. הולכים אחר הרוב.
2. הולכים אחר הגדול בחכמה ובמנין.
3. הלכה כבתראי.
4. תלמיד רשאי לנהוג כרבו.

זה התמונה בגדול, כמובן שיש עוד פרטים ופרטי פרטים.

העיקרון של שלושת הסעיפים הראשונים הוא סברא, מסתבר שהרוב צודק וכן הגדול בחכמה וכן הבתראי (משום שראו דברי הראשונים).

ההסבר בסעיף 4 קצת יותר מסובך, ולכאו' הוא כי עיני התלמיד הם כעיני הרב, וכמו שהאדם זכאי לעשות לו כפי הנראה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. וזה עצמו דורש עוד הסבר.

יש עוד דרך יותר מורכבת להסביר את הנ"ל, ובעז"ה, כשאפנה אשנה.

[ישא ברכה]

א. עיקר דין ללכת אחרי פוסק הוא לכאו' מגדר ע"א נאמן באיסורים (דנאמן שכ"ה ההלכה - לפי ידיעתו אותה) למעט פוסקים ידועים שספריהם נתקבלו בכל ישראל ומקובל שהוראתם היא כהוראת בי"ד (שמעתי בשם החזו"א).
ב. אינני נכנס לגוף השאלה - לגבי פוסקים אלו - כשנחלקו, כמי לפסוק. אך זאת אציין כי אדם ידוע ומוכר מאד באר"י כתב ספר עב כרס על חובת הפסיקה באר"י כבית יוסף כנגד שאר הפוסקים, למרות שאחרים לא חשו אפילו להגיב לדבריו אלו. וזאת למרות שמסתבר שהוא לא גיבב את הדברים מליבו, אלא פילס דרך להוכיח מטרה (אולי לאחר שהוא סימן את המטרה).
ללמדך שהכלל בזה אינו ברור.

א. נדמה שפותח האשכול כיון על כללי הפסיקה במחלוקות החכמים.
ב. אתה לכאורה באת להסביר את מקור הסמכות של החכם להורות. ואמנם התשובה שלך נכונה אך היא חלקית, משום שבפסיקת חכם יש שני סיבות לדון, א' אולי הרב טעה. ב' אולי רב שיקר רח"ל, ועל החלק הזה בא ענין הע"א נאמן באיסורים. אבל על החלק הראשון יתכן שזב סברא שאין לחשוש שטעה בדר"כ, או שעל דעת זה ניתנה תורה. ולפי"ז יתכן שגם הענין הראשון בא על מקומו בשלום.
ג. על הספר שכתב הראשל"צ שליט"א, (אי"צ להסתיר את שמו..) אכן הנקודה הזו מחודשת מאד ולכך לא חשו ליה כ"כ, אבל עיקר הספר נפלא מאוד למעיין, ועיקרי כללי ההוראה ערוכים בו ומסודרים כשולחן ערוך. למרות שהפסיקה האשכנזית פחות משתמשת בכללים וע"כ זה פחות שימושי.