הצורך בסברת מאי חזית

[ישא ברכה]

הלכה ברורה בכ"מ בש"ס שאם אומרים לאדם הרוג או תיהרג, חייב להימנע ולא יהרוג דמאי חזית דדמא דידדך סומק טפי וכו'.

ולכאו' תמוה מה צריך לסברא זו, הלוא מה יהא באדם חולה שכל דרך רפואתו הוא בהריגת אדם אחר, (ונניח לשם הציור, אדם שעומד למות ברעב ובידו לאכול אדם אחר) פשוט ללב כל אדם שאסור לעשות כן, האם הטעם הוא משום מאי חזית או"ד יש סברא יותר פשוטה ממאי חזית, כי מה זכות האדם חיות ומהיכ"ת שתוכל לקחת את חיי בשביל חייך. הא למה הדבר דומה למי שניזוק מחמת סיבה מסוימת שיבוא ויטול ממון מאדם אחר בכדי לכסות את הפסידו.. וא"כ לכאו' מ"ש.

הבורא ית"ש יתן בליבי חב"ד להול"ה

[עושה חדשות]

אולי לולי סברת מאי חזית היה אפשר גם להתרפאות בחייו של האחר? (אא"כ חשקה נפשך להזדקק לחילוק בין אונס למתרפאין)

תשאל יותר ברור,
הרי גם להתרפאות באיבר של אדם אחר אסור, אפי' דל"ש סברת מאי חזית, כי השני לא ייהרג. ובפרט לאותם ראש' שנקטו דהלבנת פני חבירו הוי ייהרג ואל יעבור ממש אף דל"ש בזה שום צד מאי חזית. וכעי"ז הריגת העובר להצלת האם לולי דין רודף, אף דנפש האם קודמת בבירור.

וכבר דשו ביה...

[ישא ברכה]

אולי לולי סברת מאי חזית היה אפשר גם להתרפאות בחייו של האחר? (אא"כ חשקה נפשך להזדקק לחילוק בין אונס למתרפאין)

תשאל יותר ברור,
הרי גם להתרפאות באיבר של אדם אחר אסור, אפי' דל"ש סברת מאי חזית, כי השני לא ייהרג. ובפרט לאותם ראש' שנקטו דהלבנת פני חבירו הוי ייהרג ואל יעבור ממש אף דל"ש בזה שום צד מאי חזית. וכעי"ז הריגת העובר להצלת האם לולי דין רודף, אף דנפש האם קודמת בבירור.

וכבר דשו ביה...

האם כאשר הפסדתי ממון אני יכול לקחת ממון מאחר לצורך השלמת החסר שנוצר, ובכה"ג יתכן דאין מאי חזית לפרש"י בזה.

[ברזילי]

האם כאשר הפסדתי ממון אני יכול לקחת ממון מאחר לצורך השלמת החסר שנוצר, ובכה"ג יתכן דאין מאי חזית לפרש"י בזה.

אינו דומה לנידון כלל. נטילת ממון השני אסורה משום גזל, ואין זה שהפסדתי ממון שום סיבה להתיר איסור גזל מאחרים. אבל פיקוח נפש שלי הוא סיבה להתיר איסורים באופן כללי, ולכן צריך סברא מדוע לא ידחה איסור לא תרצח במקום פיקו״נ.

אמנם, כפי שכתב הרב עו״ח, השאלה היא מדוע יהרג ואל יעבור גם כשאין מאי חזית, ואם נדע תשובה לזה אולי נוכל לשאול מדוע צריך בנוסף לה את סברת מאי חזית.

[ישא ברכה]

האם כאשר הפסדתי ממון אני יכול לקחת ממון מאחר לצורך השלמת החסר שנוצר, ובכה"ג יתכן דאין מאי חזית לפרש"י בזה.

אינו דומה לנידון כלל. נטילת ממון השני אסורה משום גזל, ואין זה שהפסדתי ממון שום סיבה להתיר איסור גזל מאחרים. אבל פיקוח נפש שלי הוא סיבה להתיר איסורים באופן כללי, ולכן צריך סברא מדוע לא ידחה איסור לא תרצח במקום פיקו״נ.

אמנם, כפי שכתב הרב עו״ח, השאלה היא מדוע יהרג ואל יעבור גם כשאין מאי חזית, ואם נדע תשובה לזה אולי נוכל לשאול מדוע צריך בנוסף לה את סברת מאי חזית.

אמנם ברש"י בכ"מ בש"ס יש את הגישה שלך, אבל יש מקום להבנה אחרת אילולי דברי רש"י הקד' ויתכן שיש חכמים אחרים שמפרשים כך.

פיקו"נ דוחה כל התורה, אבל יתכן זה דווקא ב"א למקום ולא ב"א לחבירו.
וא"כ לגבי רוצח שמהות איסור לא תרצח הוא בן אדם לחבירו יתכן שיש סברא שאין זכות להרוג במקום שהורג אדם אחר.
אמנם לכאו' יש ראיה ממציל עצמו בממון חבירו שמותר להפסיד את ממון חבירו לצורך הצלת חייו, וא"כ לכאו' חזינן שגם ביחס לב"א לחבירו נאמר הכלל דפיקו"נ דוחה. ויל"ע.

עכ"פ אם נלך כמו ההנחה שפיקו"נ אינו דוחה ב"א לחבירו, א"כ אין הענין כי יש לא תרצח כי הלא תרצח מחייב את קיום דיני רציחה ב"א לחבירו כשם שלא תגזול מחייב את קיום משפטי הממון ב"א לחבירו.

אמנם לכאו' מוכח באמת כדבריך ממציל עצמו בממון חבירו, ומד' רש"י.

[ברזילי]

ההנחה שפיקו״נ אינו דוחה זכויות חברו (בנין ציון בדעת רש״י במציל עצמו, למשל) הוא חידוש גדול מאד, ועד שאתה מקשה מכח הנחה זו אולי תקדים ותסביר אותה עצמה - בשם מה ניתן למנוע מאדם לפגוע בזכויותיו של חברו (באופן שאינו נוגע בג׳ עברות חמורות), בזמן שכל האיסורים שבתורה הותרו לו.

[בברכה המשולשת]

וקשור קצת גם לדיון של הרדב"ז אם נאמר דין הוראת שעה של נביא גם בב"א לחבירו

[ישא ברכה]

ההנחה שפיקו״נ אינו דוחה זכויות חברו (בנין ציון בדעת רש״י במציל עצמו, למשל) הוא חידוש גדול מאד, ועד שאתה מקשה מכח הנחה זו אולי תקדים ותסביר אותה עצמה - בשם מה ניתן למנוע מאדם לפגוע בזכויותיו של חברו (באופן שאינו נוגע בג׳ עברות חמורות), בזמן שכל האיסורים שבתורה הותרו לו.

אני אדרבא מבין יותר את הצד הזה, אני יכתוב בשפה גסה, הקב"ה כביכול מוותר על מצוותיו בשביל חיי היהודי, אבל זכויות האדם האחר קיימות וא"א לדחות אותם משום הצורך/הרצון לחיות (אא"כ נימא דהקב"ה הגביל את האדם בזכותו על גופו ורכושו למצבים מסוימים, וקיצרתי).

[בברכה המשולשת]

עצם הניסוח של "זכויות האדם" צריך מקור

[ישא ברכה]

עצם הניסוח של "זכויות האדם" צריך מקור

השכל האינטואציה הם מקור זכויות האדם. וכמ"ש הרס"ג שמצות ב"א לחבירו אפילו אם לא היה הבורא ב"ה מצוינו עליהם היינו חייבים בהם מצד הסברא.

[ברזילי]

מצד ההרגשה אני מבין אותך, ובזכרוני שכך בערך אמר ר׳ שמואל (?) בטעם האיסור לחבול בחברו להצלת עצמו (תרומת אברים בכפייה, למשל), אבל לענ״ד צריך הסבר מוצק יותר לרעיון זכויות האדם כערך עצמאי המנותק מתרי"ג מצוות (ולכן תקף גם כשכל המצוות נדחות), וכ״ש שאין מה להקשות מכח זה.

דברי רס״ג אינם ענין לכאן. גם אם נקבל את דבריו בנוגע לקיומו של מוסר אובייקטיבי לולא צוותה תורה, הרי ש״וחי בהם״ דוחה את הצורך להיות מוסרי בק״ו מכך שהוא דוחה איסורים חמורים שבתורה.

[ישא ברכה]

מצד ההרגשה אני מבין אותך, ובזכרוני שכך בערך אמר ר׳ שמואל (?) בטעם האיסור לחבול בחברו להצלת עצמו (תרומת אברים בכפייה, למשל), אבל לענ״ד צריך הסבר מוצק יותר לרעיון זכויות האדם כערך עצמאי המנותק מתרי"ג מצוות (ולכן תקף גם כשכל המצוות נדחות), וכ״ש שאין מה להקשות מכח זה.

דברי רס״ג אינם ענין לכאן. גם אם נקבל את דבריו בנוגע לקיומו של מוסר אובייקטיבי לולא צוותה תורה, הרי ש״וחי בהם״ דוחה את הצורך להיות מוסרי בק״ו מכך שהוא דוחה איסורים חמורים שבתורה.

למה ק"ו, הקב"ה לא תובע את קיום מצוותיו במחיר חיי האדם, (ויתכנו לכך סיבות ועילות רבות).
אבל זכיות האדם אינם נדחות (אא"כ הקב"ה בורא העולם הגביל את זכות האדם בגופו ובממונו ועוד)

[ברזילי]

אם אתה בא מכח ציווי (כלומר, שלאו דלא תגזול לא נדחה במקום פיקו״נ) הרי שפשטות דברי חז״ל אינה כך, ולזה צריך ראיות חזקות (על אף שכך, פחות או יותר, הבין הבנ״צ ברש״י, כנ״ל). הקל-וחומר היה על הצד שאתה בא מכח סברה מוסרית (על דרך הרס״ג שהזכרת), שקיימת גם במקום שלאו דלא תגזול נדחה. על זה אני אומר שבפשטות מה שיכול לדחות לאו שבתורה (בין אדם למקום או בין אדם לחברו) יכול לדחות גם את הצו המוסרי.

[צעיר_התלמידים]

כתבתי בחיפזון
השאלה מתחלקת לשתים, דבר ראשון מה קורה באמת במקום שאין לסברת מאי חזית כגון הריגת 2 מול 1, ידוע שהאריכו בזה האחרונים וכבר שאל זאת בכסף משנה, ויש מתרצים שרציחה באה ללמד לגילוי עריות ונמצאת למידה, אלא שאתם שואלים שאפילו במקום שאין פיקו"נ אלא קטיעת איבר חייב לההרג, האמת שאין לזה מקור.
אבל אפשר לתרץ קושיא בחברתה מה חזית ענינו שאין לך כח לחשב את התועלת האישית שלך מול ההפסד של השני [ומה ששואלים כאן שסו"ס כל העבירות ענינם עבירה על ציווי המקום הוא נושא עמוק ואין לי יכולת להסבירו ועאכו"כ לא על רגל אחת, {רק יש לציין לכך שאין הו"א להתיר בבין אדם לחבירו דבר שאינו מתכוון וכדו'} ובראשי תיבות - פיקוח נפש יכול לגרום יחס כאילו אין כאן עבירה ולא שעל אף העבירה מותר לעבור ולעשות עבירה לשמה] אמנם מדברי רש"י שפירש שבין כך ובין כך יש איבוד נפש לא משמע כן.

[אוצר החכמה]

אדם שצריך לתרופה מותר לו לגנוב אותה מבית המרקחת?

או האם רעב מותר לו לגנוב אוכל?

[ברזילי]

אדם שצריך לתרופה מותר לו לגנוב אותה מבית המרקחת? או האם רעב מותר לו לגנוב אוכל?

אם יכול לשלם, הלא כבר נפסק שיכול להציל עצמו בממון חברו ע"ד לשלם. אם אין לו לשלם, באמת אולי מותר? (והאריכו האחרונים, ואולי מספיק שכוונתו לשלם כשיהיה לו)

[אוצר החכמה]

כמובן שהשאלה אליה התכוונתי היא כשאין לו ולא עתיד להיות לו ע"פ טבע אפשרות לשלם.

איני יודע מה דנו בזה האחרונים אבל לא שמענו מעולם שהרב מתיר לאדם שאין לו כסף לתרופה עבורו או עבור אחד מקרוביו להכנס לביתו של השכן ולקחת את כלי הכסף שלו ולמכרם כדי לקנות את התרופה.
לפי זכרוני בספר על פיקוח נפש שהוציא אחד הת"ח מבני ברק דן בכלל בשאלה למה לא יהיה מחוייב השכן עצמו למכור את כלי הכסף או דירתו משום פיקוח נפש.

[בברכה המשולשת]

כמובן שהשאלה אליה התכוונתי היא כשאין לו ולא עתיד להיות לו ע"פ טבע אפשרות לשלם.

איני יודע מה דנו בזה האחרונים אבל לא שמענו מעולם שהרב מתיר לאדם שאין לו כסף לתרופה עבורו או עבור אחד מקרוביו להכנס לביתו של השכן ולקחת את כלי הכסף שלו ולמכרם כדי לקנות את התרופה.
לפי זכרוני בספר על פיקוח נפש שהוציא אחד הת"ח מבני ברק דן בכלל בשאלה למה לא יהיה מחוייב השכן עצמו למכור את כלי הכסף או דירתו משום פיקוח נפש.

הסיפא קשורה לנדון סביב דברי המהרש"ם על שיעור הממון להוצאה על לא תעמוד על דם רעך

[פרי יהושע]

הלכה ברורה בכ"מ בש"ס שאם אומרים לאדם הרוג או תיהרג, חייב להימנע ולא יהרוג דמאי חזית דדמא דידדך סומק טפי וכו'.

ולכאו' תמוה מה צריך לסברא זו, הלוא מה יהא באדם חולה שכל דרך רפואתו הוא בהריגת אדם אחר, (ונניח לשם הציור, אדם שעומד למות ברעב ובידו לאכול אדם אחר) פשוט ללב כל אדם שאסור לעשות כן, האם הטעם הוא משום מאי חזית או"ד יש סברא יותר פשוטה ממאי חזית, כי מה זכות האדם חיות ומהיכ"ת שתוכל לקחת את חיי בשביל חייך. הא למה הדבר דומה למי שניזוק מחמת סיבה מסוימת שיבוא ויטול ממון מאדם אחר בכדי לכסות את הפסידו.. וא"כ לכאו' מ"ש.

הבורא ית"ש יתן בליבי חב"ד להול"ה

הראיה מאדם חולה אינה ראיה! כי ידועים דברי הרמב"ם ביסוה"ת לחלק בין חולה המתרפא מעצי אשרה שדינו במיתה, למי שאומרים לו או עבור או תהרג בג' עבירות חמורות, שאם עבר ולא נהרג הרי הוא אנוס. ואם כן מה יהיה אם יגידו לו לאדם או תכרות יד רעך או יהרגוך, הלא יהיה הדין שיכרות יד חבירו ולא ימות, דהרי לא שייך כאן סברת "מאי חזית", ולכך הוצרכו לטעם של מאי חזית.

ומעניין לעניין באותו עניין, האם משהו יודע ליישב מה שהק' הגר"ח ביסוה"ת על שיטת התוס' שרציחה בשוא"ת אינו מחוייב למסור נפשו משום דיש לומר מאי חזית להפך, מהסוגי' בפ' איזהו נשך דאפי' הצלה אי לאו קרא דוחי בהם אמרינן שאל יראה האחד במות חבירו, וק"ו לרציחה שא"א לדחותה מפני פקו"נ שלו כשיש פקו"נ של חבירו אפי' בשו"א אי רק יש עבירה של רציחה.

לפי הרגשתי צ"ל, שאכן תוס' לא למד שהלאו של רציחה הוא הנושא, אלא עצם מאי חזית גורם שלא יעבור ואפי' אי רק היה דין הצלה [וההקש לג"ע, נראה ע"ד חזו"א בגל' שחשבה תורה נערה מאורסה כאיבוד נפש, ולכא' משמע כדבריו דאל"כ האיך אפשר להקיש לסברא], ולעניין החילוק מהסוגי' שם נראה כיון ששם אינו שוא"ת לגמרי שלוקח לעצמו המים ושותה ויש סברא שלא ישתה ויראה במות חבירו, משא"כ הכא שסתם משליכים אותו על התינוק ואינו עושה כלום למה ימסור עצמו.

[ישא ברכה]

הלכה ברורה בכ"מ בש"ס שאם אומרים לאדם הרוג או תיהרג, חייב להימנע ולא יהרוג דמאי חזית דדמא דידדך סומק טפי וכו'.

ולכאו' תמוה מה צריך לסברא זו, הלוא מה יהא באדם חולה שכל דרך רפואתו הוא בהריגת אדם אחר, (ונניח לשם הציור, אדם שעומד למות ברעב ובידו לאכול אדם אחר) פשוט ללב כל אדם שאסור לעשות כן, האם הטעם הוא משום מאי חזית או"ד יש סברא יותר פשוטה ממאי חזית, כי מה זכות האדם חיות ומהיכ"ת שתוכל לקחת את חיי בשביל חייך. הא למה הדבר דומה למי שניזוק מחמת סיבה מסוימת שיבוא ויטול ממון מאדם אחר בכדי לכסות את הפסידו.. וא"כ לכאו' מ"ש.

הבורא ית"ש יתן בליבי חב"ד להול"ה

הראיה מאדם חולה אינה ראיה! כי ידועים דברי הרמב"ם ביסוה"ת לחלק בין חולה המתרפא מעצי אשרה שדינו במיתה, למי שאומרים לו או עבור או תהרג בג' עבירות חמורות, שאם עבר ולא נהרג הרי הוא אנוס. ואם כן מה יהיה אם יגידו לו לאדם או תכרות יד רעך או יהרגוך, הלא יהיה הדין שיכרות יד חבירו ולא ימות, דהרי לא שייך כאן סברת "מאי חזית", ולכך הוצרכו לטעם של מאי חזית.

ומעניין לעניין באותו עניין, האם משהו יודע ליישב מה שהק' הגר"ח ביסוה"ת על שיטת התוס' שרציחה בשוא"ת אינו מחוייב למסור נפשו משום דיש לומר מאי חזית להפך, מהסוגי' בפ' איזהו נשך דאפי' הצלה אי לאו קרא דוחי בהם אמרינן שאל יראה האחד במות חבירו, וק"ו לרציחה שא"א לדחותה מפני פקו"נ שלו כשיש פקו"נ של חבירו אפי' בשו"א אי רק יש עבירה של רציחה.

לפי הרגשתי צ"ל, שאכן תוס' לא למד שהלאו של רציחה הוא הנושא, אלא עצם מאי חזית גורם שלא יעבור ואפי' אי רק היה דין הצלה [וההקש לג"ע, נראה ע"ד חזו"א בגל' שחשבה תורה נערה מאורסה כאיבוד נפש, ולכא' משמע כדבריו דאל"כ האיך אפשר להקיש לסברא], ולעניין החילוק מהסוגי' שם נראה כיון ששם אינו שוא"ת לגמרי שלוקח לעצמו המים ושותה ויש סברא שלא ישתה ויראה במות חבירו, משא"כ הכא שסתם משליכים אותו על התינוק ואינו עושה כלום למה ימסור עצמו.

עיקר דבריך נכונים שלולי סברת מאי חזית היה מקום להשוות אף הצלה לרציחה וכמו שתו' עצמם השוו זאת באדם שאחרים זורקים אותו שאי"ז אלא הצלה גרידא, (ואף אם נדחוק לומר שאין כוונתם להצלה אלא לאופן שאי"ז הצלה, ברא"ש ובר"ן מבואר להדיא שזהו הצלה ולא רציחה), אלא שבהצלה יש סברא נוספת שהיא לד' ר"ע וחי אחיך עמך, אבל בן פטורא חולק ע"ז.

וקושית הגר"ח ל"ק שהלוא עיקר סברת מאי חזית היא שלא להעדיף האחד ע"פ חבירו, ואילו האמור שם בגמ' אינו להעדיף את חבירו על פניו אלא להשוות את שניהם בשוה היינו שכ"א יקבל חצי מהמים ויחיה חיי שעה. ובזה חידש ר"ע שהאדם יכול להעדיף את עצמו ע"פ חבירו.

[פרי יהושע]

ומעניין לעניין באותו עניין, האם משהו יודע ליישב מה שהק' הגר"ח ביסוה"ת על שיטת התוס' שרציחה בשוא"ת אינו מחוייב למסור נפשו משום דיש לומר מאי חזית להפך, מהסוגי' בפ' איזהו נשך דאפי' הצלה אי לאו קרא דוחי בהם אמרינן שאל יראה האחד במות חבירו, וק"ו לרציחה שא"א לדחותה מפני פקו"נ שלו כשיש פקו"נ של חבירו אפי' בשו"א אי רק יש עבירה של רציחה . לפי הרגשתי צ"ל, שאכן תוס' לא למד שהלאו של רציחה הוא הנושא, אלא עצם מאי חזית גורם שלא יעבור ואפי' אי רק היה דין הצלה [וההקש לג"ע, נראה ע"ד חזו"א בגל' שחשבה תורה נערה מאורסה כאיבוד נפש, ולכא' משמע כדבריו דאל"כ האיך אפשר להקיש לסברא], ולעניין החילוק מהסוגי' שם נראה כיון ששם אינו שוא"ת לגמרי שלוקח לעצמו המים ושותה ויש סברא שלא ישתה ויראה במות חבירו, משא"כ הכא שסתם משליכים אותו על התינוק ואינו עושה כלום למה ימסור עצמו

עיקר דבריך נכונים שלולי סברת מאי חזית היה מקום להשוות אף הצלה לרציחה וכמו שתו' עצמם השוו זאת באדם שאחרים זורקים אותו שאי"ז אלא הצלה גרידא, (ואף אם נדחוק לומר שאין כוונתם להצלה אלא לאופן שאי"ז הצלה, ברא"ש ובר"ן מבואר להדיא שזהו הצלה ולא רציחה), אלא שבהצלה יש סברא נוספת שהיא לד' ר"ע וחי אחיך עמך, אבל בן פטורא חולק ע"ז.

וקושית הגר"ח ל"ק שהלוא עיקר סברת מאי חזית היא שלא להעדיף האחד ע"פ חבירו, ואילו האמור שם בגמ' אינו להעדיף את חבירו על פניו אלא להשוות את שניהם בשוה היינו שכ"א יקבל חצי מהמים ויחיה חיי שעה. ובזה חידש ר"ע שהאדם יכול להעדיף את עצמו ע"פ חבירו.

הגר"ח מסביר שכוונת התוס' אילו היה דין רציחה אבל באמת הוא קצת דוחק, אלא שלפי זה צריך לשנות את כל היחס לנושא שאינו מחמת הלאו של רציחה, אלא שברציחה יש סברת מאי חזית.

לכא' אם שנינו שווים שאני צריך להצילו ק"ו שאסור להעדיף חיי מחייו אפי' בשו"א זה סברת הגר"ח ולא הבנתי תירוצו, אני תירצתי ששם אינו בשו"א כהכא שהלא הוא שותה המים בעוד כאן מפלים אותו על התינוק, [והוא כעין החילוק בין חולה המתרפא מעצי אשרה לרוצח]

[ישא ברכה]

הגר"ח מסביר שכוונת התוס' אילו היה דין רציחה אבל באמת הוא קצת דוחק, אלא שלפי זה צריך לשנות את כל היחס לנושא שאינו מחמת הלאו של רציחה, אלא שברציחה יש סברת מאי חזית.

לכא' אם שנינו שווים שאני צריך להצילו ק"ו שאסור להעדיף חיי מחייו אפי' בשו"א זה סברת הגר"ח ולא הבנתי תירוצו, אני תירצתי ששם אינו בשו"א כהכא שהלא הוא שותה המים בעוד כאן מפלים אותו על התינוק, [והוא כעין החילוק בין חולה המתרפא מעצי אשרה לרוצח]

א. לדבריך הראשונים מסכים אני.
ב. לגבי קו' הגר"ח, אין צד בעולם שהאדם צריך להקריב את חייו כדי להציל את חבירו (ולכן גם לבן בטורא אין הו"א שצריך להביא את כל המים, ואין לומר איה"נ אלא שאלד"ס כי יכול האחד להריק המים בכח לתוך גרון חבירו). אבל הנידון שם הוא לא להעדיף את חבירו אלא להשוות את שניהם שלשניהם יהיה חיי שעה ולא חיי עולם ובזה הו"א שצריך כי אם יכול להשוות את שניהם כך ראוי.

[פרי יהושע]

ברור שאין סברא שיתן לו הכל דמאי חזית, אלא שלמדנו ששניהם שווים וה"ה הכא שניהם שווים וא"א לדחות רציחה מפני פקו"נ שלו על חשבון פקו"נ של זולתו, זו סברת הגר"ח.
אלא שאם נשלול כאן את החשבון של לאו הרציחה שזה לא הנדון כאן כלל, אם כן שוא"ת עדיף, ושם נראה שאינו שוא"ת כי שותה המים כ"נ.

[דורש ושואל]

וודאי דברי השואל צדקו לענ"ד -
א. דבר פשוט הוא דאיסור שבין אדם לחבירו שאני דהא לכו"ע אף דעשה דוחה ל"ת, מ"מ אינו דוחה ל"ת של בין אדם לחבירו, כגון אדם שאין לו לולב וכדו' לא נתיר לו לגזול לולב ע"מ לקיים המצוה, [אפי' בעידנא], והאריכו האחרונים, ולכאו' הוא מוסכם.
ב. אף בענין בפיקו"נ שאינו דוחה גזל, מלבד דברי רש"י הנ"ל, מצאנו הכי נמי בגמ' בכתובות י"ט ע"ב וברמב"ן שם, וסוגיית הגמ' ב"ק פ' מאירי, מהרש"א וקוב"ש ועוד ועוד.
עי' ושו"ת בית יהודה יו" ד סי' מ"ז, וע"ע שו"ת האלף לך שלמה סי' ר'.

ומה שנראה לענ"ד ליישב הקו', דצ"ל דלאו ד'לא תרצח' אף דבפשוטו נראה שהוא בין אדם לחבירו, צ"ל שאינו כן אלא חשיב בין אדם למקום, דלאדם אין זכות ע"ע שלא יהרגוהו, ולפ"ז אילולא סברא דמאי חזית, הו"א דנדחה מפני פיקו"נ, ולא דמי לאיסור גזל ודומ' שהוה בין אדם לחבירו

[אביגדור]

וודאי דברי השואל צדקו לענ"ד -
א. דבר פשוט הוא דאיסור שבין אדם לחבירו שאני דהא לכו"ע אף דעשה דוחה ל"ת, מ"מ אינו דוחה ל"ת של בין אדם לחבירו, כגון אדם שאין לו לולב וכדו' לא נתיר לו לגזול לולב ע"מ לקיים המצוה, [אפי' בעידנא], והאריכו האחרונים, ולכאו' הוא מוסכם.
ב. אף בענין בפיקו"נ שאינו דוחה גזל, מלבד דברי רש"י הנ"ל, מצאנו הכי נמי בגמ' בכתובות י"ט ע"ב וברמב"ן שם, וסוגיית הגמ' ב"ק פ' מאירי, מהרש"א וקוב"ש ועוד ועוד.
עי' ושו"ת בית יהודה יו" ד סי' מ"ז, וע"ע שו"ת האלף לך שלמה סי' ר'.

אבל החילוק שחילקו לעיל בין מתרפאין לאונס נראה נכון וברור. ובאמת נראה שה"ה אם גוי אומר ליהודי שישרוף ביתו של פלוני ואי לא קטילנא לך ומותר ו לשרפו ולכן צריך להגיע לסברת מאי חזית. והחילוק פשוט שבמקום שבא להתרפאות בממון חבירו יש לדון אם זכויות חבירו נדחו לצורך פיקוח נפשו אבל במקום שנאנס להזיק חבירו אין העומד בפנינו זכויות חבירו אל איסור גזל ואיסור מזיק אם יש בו דין יהרג ואל יעבור.
הראיה מכתובות, ברוב עם-הארצותי איני יודע מה אתה סח, ואודה לך אם תפרט.

[אוצר החכמה]

מה שנראה לענ"ד ליישב הקו', דצ"ל דלאו ד'לא תרצח' אף דבפשוטו נראה שהוא בין אדם לחבירו, צ"ל שאינו כן אלא חשיב בין אדם למקום, דלאדם אין זכות ע"ע שלא יהרגוהו, ולפ"ז אילולא סברא דמאי חזית, הו"א דנדחה מפני פיקו"נ, ולא דמי לאיסור גזל ודומ' שהוה בין אדם לחבירו

וודאי זכותו שלא יהרגוהו או יקחו ממנו אבר לא פחותה מזכותו על ממונו ואין אלו אלא דברי תימה.

אכן החילוק בין מתרפאין לאונס הוא מסתבר. אבל כמדומני שדברי הקצוה"ח בזה, אע"פ שבסברא נראים מסתברים מאד, לא מוסכמים וצ"ע אם כאן יודו החולקים.

[ישא ברכה]

וודאי דברי השואל צדקו לענ"ד -
א. דבר פשוט הוא דאיסור שבין אדם לחבירו שאני דהא לכו"ע אף דעשה דוחה ל"ת, מ"מ אינו דוחה ל"ת של בין אדם לחבירו, כגון אדם שאין לו לולב וכדו' לא נתיר לו לגזול לולב ע"מ לקיים המצוה, [אפי' בעידנא], והאריכו האחרונים, ולכאו' הוא מוסכם.
ב. אף בענין בפיקו"נ שאינו דוחה גזל, מלבד דברי רש"י הנ"ל, מצאנו הכי נמי בגמ' בכתובות י"ט ע"ב וברמב"ן שם, וסוגיית הגמ' ב"ק פ' מאירי, מהרש"א וקוב"ש ועוד ועוד.
עי' ושו"ת בית יהודה יו" ד סי' מ"ז, וע"ע שו"ת האלף לך שלמה סי' ר'.

ומה שנראה לענ"ד ליישב הקו', דצ"ל דלאו ד'לא תרצח' אף דבפשוטו נראה שהוא בין אדם לחבירו, צ"ל שאינו כן אלא חשיב בין אדם למקום, דלאדם אין זכות ע"ע שלא יהרגוהו, ולפ"ז אילולא סברא דמאי חזית, הו"א דנדחה מפני פיקו"נ, ולא דמי לאיסור גזל ודומ' שהוה בין אדם לחבירו

דבריך הם חידוש, אבל כמדומני כך משמע ברמב"ן בפי' התורה שם. דוקא מבחינה פילסופית יש לזה הגיון, אם כי המצפון לא מקבל את הפילוספיה הזו, ואכמ"ל.

והיאך תרפנס את כל האומרים שלא תרצח מצוה שכלית כגון רס"ג וגם בלא ציווי האלוקים היינו מצווים בה?

[רון]

אגב דאתינן להכי, יש להוסיף בענין זה כך,
הגאון ר' דוד מצגר שליט"א אמר לי שהאחרונים [משכנות יעקב ועוד] מקשים למה לן קרא דאין נושאין נשים במועד, והא כיון שחייב לטהר עצמו ברגל [לכה"פ בזמן המקדש שאז הוא חיוב גמור], וכייל ביה נמי שלא יטמא עצמו לכאורה, הרי שודאי שלא ישא אשה ברגל שהרי מטמא עצמו בביאה אחרי נישואין.
אומנם עצם קושייתם צ"ב, אטו רצו לאסור בתה"מ בכל מועד וחג, אך כך הקשו.

והיה מקום לדון על קושייתם כך, דהנה בעצם הנישואין אין בעיה, רק שאח"כ מתחדש עליו חיוב ביאה שמשועבד לזה, וא"כ יש לומר דמה שחייב לאשה עונתה, אין בכח מחוייבותו לשמים שלא יטמא למנוע מחבירו את שמגיע לו.

אשמח לחו"ד החו"ר שליט"א

[אביגדור]

והיה מקום לדון על קושייתם כך, דהנה בעצם הנישואין אין בעיה, רק שאח"כ מתחדש עליו חיוב ביאה שמשועבד לזה, וא"כ יש לומר דמה שחייב לאשה עונתה, אין בכח מחוייבותו לשמים שלא יטמא למנוע מחבירו את שמגיע לו.

אשמח לחו"ד החו"ר שליט"א

בחיוב עונה מעיקרא לא נתחייב במקום איסור ואפילו חומרא, והדברים ידועים.

[דורש ושואל]

וודאי דברי השואל צדקו לענ"ד -
א. דבר פשוט הוא דאיסור שבין אדם לחבירו שאני דהא לכו"ע אף דעשה דוחה ל"ת, מ"מ אינו דוחה ל"ת של בין אדם לחבירו, כגון אדם שאין לו לולב וכדו' לא נתיר לו לגזול לולב ע"מ לקיים המצוה, [אפי' בעידנא], והאריכו האחרונים, ולכאו' הוא מוסכם.
ב. אף בענין בפיקו"נ שאינו דוחה גזל, מלבד דברי רש"י הנ"ל, מצאנו הכי נמי בגמ' בכתובות י"ט ע"ב וברמב"ן שם, וסוגיית הגמ' ב"ק פ' מאירי, מהרש"א וקוב"ש ועוד ועוד.
עי' ושו"ת בית יהודה יו" ד סי' מ"ז, וע"ע שו"ת האלף לך שלמה סי' ר'.

ומה שנראה לענ"ד ליישב הקו', דצ"ל דלאו ד'לא תרצח' אף דבפשוטו נראה שהוא בין אדם לחבירו, צ"ל שאינו כן אלא חשיב בין אדם למקום, דלאדם אין זכות ע"ע שלא יהרגוהו, ולפ"ז אילולא סברא דמאי חזית, הו"א דנדחה מפני פיקו"נ, ולא דמי לאיסור גזל ודומ' שהוה בין אדם לחבירו

דבריך הם חידוש, אבל כמדומני כך משמע ברמב"ן בפי' התורה שם. דוקא מבחינה פילסופית יש לזה הגיון, אם כי המצפון לא מקבל את הפילוספיה הזו, ואכמ"ל.

והיאך תרפנס את כל האומרים שלא תרצח מצוה שכלית כגון רס"ג וגם בלא ציווי האלוקים היינו מצווים בה?

בהאי דמסיים אפתח, מה טענא היא זו, וכי משום שהיא מצוה שבין אדם למקום, אי אפשר בה שתהא שכלית, [וביותר, הרי עצם החיוב מצד עצמו מובן בשכל, הן מצד לא תהו ועוד, וכי משום שנגיד כעת את המצוה שהיא בן אדם למקום, תו לא תהא שכלית, אתמהה.]

ומה שכ' דדברי דברי חידוש המה, אפשר שכך הוא, אבל מה רע בחידושים, ובזה תפארתנו.

ויש איתי להוסיף דאם צדקו דברינו ארווח לן מה שהק' בשב שמעתתא (ד' פ"ז) מ"ט אזלי' בנפשות אחר הרוב כיון דמסייע לי' חזקת גופיה ומ"ש מדיני ממונות. וסיים שם והיא קו' עצומה, ולהנ"ל א"ש דלענין נפשות אין האדם מוחזק בעצמו כלל, דלא שייך לומר דהאדם עצמו שייך לעצמו, ודו"ק. אמנם בקוב"ש על הש"ש אות כ"ד כ' ליישב באופן אחר דלא שייך מוחזק רק בטענות ותביעות שבין אדם לחבירו אבל בדינים שבין אדם למקום לא שייך לומר כן וכו' עיי"ש.

[ישא ברכה]

וודאי דברי השואל צדקו לענ"ד -
א. דבר פשוט הוא דאיסור שבין אדם לחבירו שאני דהא לכו"ע אף דעשה דוחה ל"ת, מ"מ אינו דוחה ל"ת של בין אדם לחבירו, כגון אדם שאין לו לולב וכדו' לא נתיר לו לגזול לולב ע"מ לקיים המצוה, [אפי' בעידנא], והאריכו האחרונים, ולכאו' הוא מוסכם.
ב. אף בענין בפיקו"נ שאינו דוחה גזל, מלבד דברי רש"י הנ"ל, מצאנו הכי נמי בגמ' בכתובות י"ט ע"ב וברמב"ן שם, וסוגיית הגמ' ב"ק פ' מאירי, מהרש"א וקוב"ש ועוד ועוד.
עי' ושו"ת בית יהודה יו" ד סי' מ"ז, וע"ע שו"ת האלף לך שלמה סי' ר'.

ומה שנראה לענ"ד ליישב הקו', דצ"ל דלאו ד'לא תרצח' אף דבפשוטו נראה שהוא בין אדם לחבירו, צ"ל שאינו כן אלא חשיב בין אדם למקום, דלאדם אין זכות ע"ע שלא יהרגוהו, ולפ"ז אילולא סברא דמאי חזית, הו"א דנדחה מפני פיקו"נ, ולא דמי לאיסור גזל ודומ' שהוה בין אדם לחבירו

דבריך הם חידוש, אבל כמדומני כך משמע ברמב"ן בפי' התורה שם. דוקא מבחינה פילסופית יש לזה הגיון, אם כי המצפון לא מקבל את הפילוספיה הזו, ואכמ"ל.

והיאך תרפנס את כל האומרים שלא תרצח מצוה שכלית כגון רס"ג וגם בלא ציווי האלוקים היינו מצווים בה?

בהאי דמסיים אפתח, מה טענא היא זו, וכי משום שהיא מצוה שבין אדם למקום, אי אפשר בה שתהא שכלית, [וביותר, הרי עצם החיוב מצד עצמו מובן בשכל, הן מצד לא תהו ועוד, וכי משום שנגיד כעת את המצוה שהיא בן אדם למקום, תו לא תהא שכלית, אתמהה.]

ומה שכ' דדברי דברי חידוש המה, אפשר שכך הוא, אבל מה רע בחידושים, ובזה תפארתנו.

ויש איתי להוסיף דאם צדקו דברינו ארווח לן מה שהק' בשב שמעתתא (ד' פ"ז) מ"ט אזלי' בנפשות אחר הרוב כיון דמסייע לי' חזקת גופיה ומ"ש מדיני ממונות. וסיים שם והיא קו' עצומה, ולהנ"ל א"ש דלענין נפשות אין האדם מוחזק בעצמו כלל, דלא שייך לומר דהאדם עצמו שייך לעצמו, ודו"ק. אמנם בקוב"ש על הש"ש אות כ"ד כ' ליישב באופן אחר דלא שייך מוחזק רק בטענות ותביעות שבין אדם לחבירו אבל בדינים שבין אדם למקום לא שייך לומר כן וכו' עיי"ש.

לא התכונתי רק לשכלי האם זה מובן בהגיון אלא להתיחסות כללית כאל מצוה בן אדם לחבירו. (לדוגמא החלוקה הידועה של לוחות הברית, אגב, אני מחפש מקור קדום שאומר את ההגדרה שצד אד ב"א לאלוקים וצד שני ב"א לאדם).

[דורש ושואל]

לא הבנתי תגובתך.

כ"כ הרמב"ן (יתרו פ"כ פס' כ"ב)
"כבד את אביך - הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים"

אך צ"ע אם כוונתו דחשיב בין אדם לחבירו כפי שרגלים לפרש בדבריו, או שמא כוונתו רק שהציווי או עכ"פ כלפי הנבראים.

[עושה חדשות]

אולי לולי סברת מאי חזית היה אפשר גם להתרפאות בחייו של האחר? (אא"כ חשקה נפשך להזדקק לחילוק בין אונס למתרפאין)

תשאל יותר ברור,
הרי גם להתרפאות באיבר של אדם אחר אסור, אפי' דל"ש סברת מאי חזית, כי השני לא ייהרג. ובפרט לאותם ראש' שנקטו דהלבנת פני חבירו הוי ייהרג ואל יעבור ממש אף דל"ש בזה שום צד מאי חזית. וכעי"ז הריגת העובר להצלת האם לולי דין רודף, אף דנפש האם קודמת בבירור.

וכבר דשו ביה...

ערוגת הבושם - סומק טפי.png (48.75 KiB) נצפה 4963 פעמים