עלון חדש ויפה בשאלות הלכתיות אקטואליות

[מעניינא דפרשא]

נתבקשתי ע"י ידידי שליט"א לפרסם העלון הזה.
לתגובות ותשובות נא לשלוח לכתובת הכתובה בעלון

[עקביה]

עלון יפה מאד!

הכותב נוקט כדבר פשוט שהשימוש במגבונים לחים אסור מדאורייתא, ושגם מי שהתיר בעבר חזר בו.

כנראה שדברים אלה רחוקים מרחק מה מן המציאות, כמבואר בקובץ המצו"ב, שמצאתיו באחד האשכולות הישנים בפורום זה.

[מעניינא דפרשא]

תגובת מוציא העלון:
מ"מ רוב גדו"י אסרוהו

[עקביה]

תגובת מוציא העלון:
מ"מ רוב גדו"י אסרוהו

עכ"פ יש לשכן על מי לסמוך.

[מעניינא דפרשא]

סתם זה נידון מעניין על אותם אנשים בדורנו שבכל דבר סומכים על רב אחר.
במכונות גילוח סומכים על רב פלוני אך על חומרותיו אינם סומכים...
בפתיחת בקבוקים הם סומכים על רב אלמוני אך על חומרותיו אינם סומכים...
בשימוש בחשמל בשב"ק הם סומכים על רב פלמוני אך על חומרותיו אינם סומכים...
ועוד ועוד יש דוגמאות למכביר.
בקיצור, הם עוסקים בליקוט היתרים. אך מאידך אינם מאמצים חומרות של אותם רבנים שהתירו להם דברים אחרים...

האם מותר הלכתית לנהוג כך?

[עקביה]

איני יודע.

נידון נוסף מעניין הוא על אותם אנשים בדורנו שבכל דבר מאספים הם את דעות הרבנים שהביעו דעה בנושא, ומכריעים לפי קריטריונים כלשהם על איזה רב לסמוך, במקום להידרש לנושא ולברר את ההלכה בעצמם. (ועי' חגיגה ג:).

לדידי קים לי שר' אשר וייס, המתיר את השימוש במגבונים לחים בשבת, צודק. ולא בגלל אורך זקנו או נחמדותו, אלא בגלל שמהמקורות, בצירוף סברא או שתיים, משמע להדיא כדבריו.

[מעניינא דפרשא]

איני מביע דעה בזה, ואין לי עניין.
רק עוררתי תמיהה רבתי איך יתכן שכל אחד יסמוך על מספר רבנים בו זמנית רק בהיתרים ואילו באיסורים של אותם רבנים הוא טוען שאין הלכה כמותם?
זה נידון מרתק ואשמח לשמוע בזה מקורות

[לעומקו של דבר]

איני מביע דעה בזה, ואין לי עניין.
רק עוררתי תמיהה רבתי איך יתכן שכל אחד יסמוך על מספר רבנים בו זמנית רק בהיתרים ואילו באיסורים של אותם רבנים הוא טוען שאין הלכה כמותם?
זה נידון מרתק ואשמח לשמוע בזה מקורות

לכאו' בדרבנן בשווים הלך אחר המיקל.

אמנם שמעתי בדיוק ששאלו לחכם גדול אחד האם בכל מחלוקת אחרונים בדרבנן נעביד לקולא, ואמר כדברי עקביא, שמוטל לברר את ההלכה.

[הכהן]

סתם זה נידון מעניין על אותם אנשים בדורנו שבכל דבר סומכים על רב אחר.
במכונות גילוח סומכים על רב פלוני אך על חומרותיו אינם סומכים...
בפתיחת בקבוקים הם סומכים על רב אלמוני אך על חומרותיו אינם סומכים...
בשימוש בחשמל בשב"ק הם סומכים על רב פלמוני אך על חומרותיו אינם סומכים...
ועוד ועוד יש דוגמאות למכביר.
בקיצור, הם עוסקים בליקוט היתרים. אך מאידך אינם מאמצים חומרות של אותם רבנים שהתירו להם דברים אחרים...

האם מותר הלכתית לנהוג כך?

אשאל הפוך: האם חובה לפסוק תמיד כדברי פוסק אחד? אם אני נוהג כהגר"ז בסזק"ש, עלי לנהוג כמותו בהלכות פסח?

[לעומקו של דבר]

סתם זה נידון מעניין על אותם אנשים בדורנו שבכל דבר סומכים על רב אחר.
במכונות גילוח סומכים על רב פלוני אך על חומרותיו אינם סומכים...
בפתיחת בקבוקים הם סומכים על רב אלמוני אך על חומרותיו אינם סומכים...
בשימוש בחשמל בשב"ק הם סומכים על רב פלמוני אך על חומרותיו אינם סומכים...
ועוד ועוד יש דוגמאות למכביר.
בקיצור, הם עוסקים בליקוט היתרים. אך מאידך אינם מאמצים חומרות של אותם רבנים שהתירו להם דברים אחרים...

האם מותר הלכתית לנהוג כך?

אשאל הפוך: האם חובה לפסוק תמיד כדברי פוסק אחד? אם אני נוהג כהגר"ז בסזק"ש, עלי לנהוג כמותו בהלכות פסח?

עכשיו ישר: אם אתה נוהג תמיד כהגר"ז זה אפשרות טובה להסביר אם אתה נוהג כמותו גם בסוזק"ש וגם בהלכות פסח.
אם אתה לא נוהג תמיד כמוהו, תצטרך למצוא נימוק אחר למה אתה נוהג כמותו באיזה עניין.

[מעניינא דפרשא]

יתכן שאין שום בעיה ללכת אחר כמה פוסקים, אך לא יתכן למצוא אצל כל אחד רק את הקולות, וכשאותו פוסק מעורר על איסור כלשהוא - לחפש אצל פוסק אחר היתר...

[שש ושמח]

נידון נוסף מעניין הוא על אותם אנשים בדורנו שבכל דבר מאספים הם את דעות הרבנים שהביעו דעה בנושא, ומכריעים לפי קריטריונים כלשהם על איזה רב לסמוך, במקום להידרש לנושא ולברר את ההלכה בעצמם. (ועי' חגיגה ג:).
לדידי קים לי שר' אשר וייס, המתיר את השימוש במגבונים לחים בשבת, צודק. ולא בגלל אורך זקנו או נחמדותו, אלא בגלל שמהמקורות, בצירוף סברא או שתיים, משמע להדיא כדבריו.

נידון נוסף מעניין הוא על אותם אנשים בדורנו שבכל דבר הם בעצמם יחליטו על סמך סברא או שתיים.
בקיצור:
1. מי שהגיע להוראה יכול להכריע לעצמו.
2. מי שלא הגיע להוראה חייב להחמיר בדאורייתא [גם אם לו עצמו ברור להקל, וגם אם זה מאד לא נחמד לעסוק בבירור דעות הרבנים] ויכול להקל בדרבנן. כ"ז אם אינו תלמיד של רב מסויים שאז יכול לנהוג כרבו וכמו שבמקומו של ר"א היו כורתים עצים לעשות פחמים.
3. כמדומני שמוסכם שמעטים מאד האנשים בדורנו שהגיעו להוראה. וגם מי שהגיע להוראה וירא לפסוק לעצמו, בפרט במקום מחלוקת גדולים ממנו, קדוש יאמר לו, וכמו שנהגו הרבה מרבותינו במהלך כל הדורות.

[מעניינא דפרשא]

יישר כח!

לחדד את הדברים אספר על יהודי שאני מכיר אישית שנוהג כדלהלן:

הוא מתגלח במכונת גילוח כהיתר רב א', אמנם רב א' אוסר לפתוח בקבוקים בשבת, אז הוא מצא היתר אצל רב ב', אמנם רב ב' אוסר לטלטל אפילו כשיש עירוב, אז לגבי עירוב הוא סומך על רב ג', אמנם רב ג' אוסר בכלל להתקלח בתשעת הימים, אז לגבי מקלחת הוא סומך על היתרו של רב ד', אך רב ד' לא מתיר לשמוע אפילו ווקאלי בספירת העומר, אז הוא שומע ווקאלי כרב ה', אמנם רב ה' אוסר להשתמש במגבונים בשבת אז לגבי מגבונים הוא סומך על רב ו', אמנם ר ו' אוסר להתגלח אז הוא סומך בזה על רב א'... ואידך זיל גמור.
בדבר אחד הוא סומך על כל הרבנים: הכשרים, בזה הוא סומך על כולם...

אם לא היה עצוב היה מצחיק..

[בברכה המשולשת]

ולמה לא להניח שהשכן בשאלה למד את הסוגיא והכריע כהמקילים בזה וכמחמירים בזה וכו' (שכמדומני כך היא הנהגת רבים מיראי ה', לברר כל סוגיא לפי עניינה, ואם יוצא להחמיר- אז להחמיר ואם להקל- אז להקל) ואה"נ המאסף קולות בודאי שאינו נוהג כהוגן (אגב, גם המאסף את כל החומרות תלוי הדבר- אם מצד צדקות וקדושה לחומרא- אשריו אך אם מצד עצלות הבירור- ראוי ללמדו שלא יעשה כן)

[הכהן]

קיבלתי עתה במייל (ממעמד העלון)

[מעט מים]

בשו"ת מחזה אליהו חלק ב' האריך הרבה בדיני מגבונים לחים בשבת ובסי' ט"ו האריך לחלוק על תשובת בעל מנחת אשר בספרו כמו שיראה המעיין.

[עקביה]

מי שהגיע להוראה יכול להכריע לעצמו. וכו' וכו'.

שמא יביא מר מקור לדבריו? בגמ' נראה שהנושא של 'הגיע להוראה' נוגע להוראה לרבים, ולא לעצמו.

[עקביה]

לגבי הדף שהביא הרב הכהן לעיל מ'תורת המלאכות', לחלק מהכתוב שם כבר התייחס ר' אשר וייס בקובץ דלעיל, ולגבי מה שהובא שם בשם הגרח"פ זצ"ל שיציאת הנוזל מהממחטה בעת ניקוי התינוק הוא פס"ר דניחא ליה, י"ל דאיפכא מסתברא. וכי כיצד נוח יותר לנקות, ע"י שפיכת נוזל על המקום המלוכלך ולאחמ"כ לעבור עליו בבגד יבש, או לעבור עליו מלכתחילה בבגד רטוב? כמדומני שפשוט שהאפשרות השניה נוחה יותר, וא"כ הרי זה פס"ר דלא ניחא ליה, שכן כאשר נשאר הנוזל בממחטה היא מנקה טוב יותר.
ומש"כ שם שכדי לנקות צריכים המים לצאת ולרכך את הלכלוך, איני יודע מתי הם מספיקים לעשות זאת, הלא הם אינם שוהים שם, ובהעברה אחת של המגבון הוא מנקה את הלכלוך.

[עקביה]

בשו"ת מחזה אליהו חלק ב' האריך הרבה בדיני מגבונים לחים בשבת ובסי' ט"ו האריך לחלוק על תשובת בעל מנחת אשר בספרו כמו שיראה המעיין.

תוכל להעלות לכאן?

[יבנה]

חולין מג:-מד.
לעולם הלכתא כדברי ב"ה, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה, מקולי בית שמאי ומקולי ב"ה רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך, אלא אי כבית שמאי כקוליהן וכחומריהן אי כבית הלל כקוליהן וכחומריהן.

[יבנה]

רמ"א חו"מ סי' כ"ה ס' ב'-
ולא יאמר האדם אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת ואם עושה כן הרי זה דין שקר, אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות הרשות בידו, ואי לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק (טור). ואם הוא בהוראת איסור והיתר והוא דבר איסור דאורייתא ילך לחומרא, ואי דבר דרבנן ילך אחר המיקל. ודוקא אם ב' החולקים הם שוין אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין אפילו בשעת הדחק אלא אם כן היה גם כן הפסד מרובה. וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחר רבים בכל מקום (רשב"א סימן ר"ג /רנ"ג/), ואפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו הואיל והם מסכימים לענין הדין נקראו רבים ואזלינן בתרייהו (מהרי"ק שורש מ"א /צ"ד/). ואם היה מנהג בעיר להקל מפני שחכם אחד הורה להם כך הולכין אחר דעתו. ואם חכם אחר בא לאסור מה שהם מתירין נהוג בו אסור.

[יאיר]

חולין מג:-מד.
לעולם הלכתא כדברי ב"ה, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה, מקולי בית שמאי ומקולי ב"ה רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך, אלא אי כבית שמאי כקוליהן וכחומריהן אי כבית הלל כקוליהן וכחומריהן.

סופסוף. חיכיתי שמישהו יביא את זה.

[יבנה]

3. כמדומני שמוסכם שמעטים מאד האנשים בדורנו שהגיעו להוראה. וגם מי שהגיע להוראה וירא לפסוק לעצמו, בפרט במקום מחלוקת גדולים ממנו, קדוש יאמר לו, וכמו שנהגו הרבה מרבותינו במהלך כל הדורות.

מוסכם על מי? יש היום כוללים רבים של הלכה, ויש עומס רב במבחני הרבנות של אנשים הנבחנים.

[עקביה]

רמ"א חו"מ סי' כ"ה ס' ב'-
ולא יאמר האדם אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת ואם עושה כן הרי זה דין שקר, אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות הרשות בידו, ואי לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק (טור). ואם הוא בהוראת איסור והיתר והוא דבר איסור דאורייתא ילך לחומרא, ואי דבר דרבנן ילך אחר המיקל. ודוקא אם ב' החולקים הם שוין אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין אפילו בשעת הדחק אלא אם כן היה גם כן הפסד מרובה. וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחר רבים בכל מקום (רשב"א סימן ר"ג /רנ"ג/), ואפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו הואיל והם מסכימים לענין הדין נקראו רבים ואזלינן בתרייהו (מהרי"ק שורש מ"א /צ"ד/). ואם היה מנהג בעיר להקל מפני שחכם אחד הורה להם כך הולכין אחר דעתו. ואם חכם אחר בא לאסור מה שהם מתירין נהוג בו אסור.

יישר כח!

א. משמע שבדרבנן אינו חייב לבחור לו חכם אחד ולעשות הכל על פיו, אלא יכול תמיד ללכת אחר המיקל.

ב. נראה שכל דין סעיף זה לא נאמר אלא כלפי מי שאינו מברר את ההלכה בעצמו, או שאין זה מקובל, כגון במחלוקות ראשונים, איננו מבררים שראשון פלוני צודק. אבל כאשר זו שאלה שנתחדשה בימינו ונחלקו בה פוסקי זמננו, יכול אדם לברר בעצמו ולנהוג כפי שיצא לו.

[שש ושמח]

חולין מג:-מד.
לעולם הלכתא כדברי ב"ה, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה, מקולי בית שמאי ומקולי ב"ה רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך, אלא אי כבית שמאי כקוליהן וכחומריהן אי כבית הלל כקוליהן וכחומריהן.

ראי' לסתור, שהרי פירש"י שם וז"ל:

מפרש בפ"ק דעירובין (דף ז) בתרי חומרי דסתרן אהדדי כגון הך דשדרה וגולגולת דאפלוג בית שמאי ובית הלל לגבי אהל דהוו להו בית שמאי לחומרא ואמרי עד שתחסר שתי חוליות מטמא באהל ובית הלל לקולא וקאמרינן וכן לטרפה דלבית הלל בחדא חוליא הוי חסרון וטרפה ולב"ש כשרה והוו להו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ומאן דעביד בטרפות כחומרי ב"ה ובטומאה כחומרי ב"ש כסיל הוא דהכא חשיב ליה חסרון והכא לא חשיב ליה חסרון

וכ"כ הרמב"ן שם. ויעוי' עוד ריטב"א ע"ז ז' א'.

[שש ושמח]

רואה אני שרבים כאן סוברים שכל אחד יכול לפסוק לעצמו לפי סברתו, ולענ"ד הדברים תמוהים ביותר.
מ"מ ברצוני להבהיר על מה הויכוח. האם לדעתכם ממש כל אחד יכול לפסוק לפי מה שנראה לו? גם השכן שלי החוזר בתשובה שהתחיל כעת ללמוד משניות? גם הילד בן 14 שלומד בישי"ק ובטוח שהוא יותר חכם מכל העולם? ואשתי גם צריכה לשמוע בקולי או שהיא יכולה לפתוח בד"ץ לעצמה?

גם לי אין קריטריונים ברורים לגמרי, אבל -
1. נראה פשוט שרק מי שהגיע להוראה, דהיינו שיכול לסמוך על עצמו בצורה ודאית בדאורייתא כשאין מחלוקת [גם בדברים שאינם מפורשים], יכול לסמוך על עצמו במקום שיש מחלוקת.
2. אמרו חז"ל כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ולא מצאתי כעת דברים מפורשים מה הגדר הגיע להוראה, אבל לכאורה הכוונה למי שבקי ברוב חלקי התורה, וגם שימש חכמים, דהיינו שדן לפני חכמים בסברא וראה שסברתו מיושרת בעיניהם. אם יש למישהו הגדרה אחרת אשמח לשמוע.

ועוד נקודה אחת - לענ"ד כמעט בכל המקרים בלתי אפשרי להגיע להכרעה מוחלטת [דהיינו להיות בטוחים שאם התנאים ואמוראים היו נשאלים שאלה זו היו פוסקים כמונו], שהרי כמעט בכל סוגיא שנתקלים במחלוקת, אע"פ שבתחילת העיון נראה פשוט כצד אחד, אחר העיון נראה שהדבר אינו מוכרע ותלוי בסברות דקות או בסוגי ראיות מסויימות שאינם מוכרעות, [והרבה פעמים תלוי בהסתכלות כללית הנוגעת להרבה מקומות שקשה מאד להכריעה מעיון מקומי], ועוד שאנו רואים בעינינו עד כמה סברת המשנה והגמ' רחוקות מסברותינו, אלא ענין הכרעת ההלכה היא שניתנה רשות לת"ח לנהוג כדעתו אע"פ שאי"ז בירור גמור במציאות. ולכן מסתבר מאוד שאין רשות לכל אחד לנהוג כסברתו אלא רק למי שהוא ת"ח.

[עקביה]

נ"ל שסתם אדם הנחשב למבין עניין, אמור לדעת היכן הוא יכול לסמוך על דעתו והיכן לא. למשל, בסוגיות שלא עיינתי בהן כדבעי לא עולה על דעתי להכריע להלכה כצד אחד, והריני נוהג כמקובל במשפחתי. אם השכן שחזר בתשובה לאחרונה והתחיל ללמוד משניות, חושב שהוא יכול להכריע במחלוקות בין הפוסקים, הוא כנראה שוטה הפטור בלאו הכי מהמצוות.
מה הכוונה להגיע להכרעה מוחלטת? אפילו גדולי התנאים פגשו מישהו שהיה חריף מהם והיה יכול לנצח אותם בויכוח (יבמות טז. ירושלמי שם א ו). וכי יש פוסק שלא חלקו עליו ולעיתים הכריעו שלא כמוהו?
כנראה שאין דבר כזה 'הכרעה מוחלטת', וע"כ מי שיכול לברר את הדין בעצמו ולחוש שמסקנתו עומדת על בסיס איתן מבחינת מקורות וסברות, רשאי לנהוג כדעתו.
מה שנאמר על מי שלא הגיע להוראה ומורה, זהו דיין ומו"ץ המורה לרבים. שאינו יושב לעיין בכל שאלה הבאה לפניו, אלא צריך לשלוף תשובות ולענות לשואליו, וכן להוציא ממון מיד המוחזק. אדם כזה ודאי צריך להיות ת"ח בקנה מידה גדול, שאפשר לסמוך על מה ששגור על פיו ללא עיון ממושך בכל שאלה. ודאי אין זה נוגע למי שיושב ומשקיע את עיונו בסוגיא אחת כדי לברר לעצמו את ההלכה.

[המעיין]

בכל מקרה שש ושמח לא יכול לנהוג כדעתו (אא"כ הוא ת"ח גדול) ולא לסמוך על סברתו משום הסתירה הפנימית בעניין.

[שיר ורננים]

נידון נוסף מעניין הוא על אותם אנשים בדורנו שבכל דבר מאספים הם את דעות הרבנים שהביעו דעה בנושא, ומכריעים לפי קריטריונים כלשהם על איזה רב לסמוך, במקום להידרש לנושא ולברר את ההלכה בעצמם. (ועי' חגיגה ג:).
לדידי קים לי שר' אשר וייס, המתיר את השימוש במגבונים לחים בשבת, צודק. ולא בגלל אורך זקנו או נחמדותו, אלא בגלל שמהמקורות, בצירוף סברא או שתיים, משמע להדיא כדבריו.

נידון נוסף מעניין הוא על אותם אנשים בדורנו שבכל דבר הם בעצמם יחליטו על סמך סברא או שתיים.
בקיצור:
1. מי שהגיע להוראה יכול להכריע לעצמו.
2. מי שלא הגיע להוראה חייב להחמיר בדאורייתא [גם אם לו עצמו ברור להקל, וגם אם זה מאד לא נחמד לעסוק בבירור דעות הרבנים] ויכול להקל בדרבנן. כ"ז אם אינו תלמיד של רב מסויים שאז יכול לנהוג כרבו וכמו שבמקומו של ר"א היו כורתים עצים לעשות פחמים.
3. כמדומני שמוסכם שמעטים מאד האנשים בדורנו שהגיעו להוראה. וגם מי שהגיע להוראה וירא לפסוק לעצמו, בפרט במקום מחלוקת גדולים ממנו, קדוש יאמר לו, וכמו שנהגו הרבה מרבותינו במהלך כל הדורות.

לפני מס' ימים נטפל אלי יהודי בנוגע ללבישת "תכלת" ואמר לי 'וחזר על האמירה הידועה ר' חיים קנייבסקי שליט"א לא גורס את זה ועוד. נומיתי לו, ידוע לי מהגר"ח שליט"א שאמר שמי שהוברר לו אישית לעצמו שוויא על עצמו לחיובא. (ונכון שלדעתו אין צורך להכנס בעובי הקורה ).הדברים לא כ"כ התקבלו על ליבו. והצעתי לו שבמקום לזרוק את הסיסמאות הללו צריך להכנס לוויכוח ענייני הלכתי ולא דמגוגי. כמובן שהוא לא מעוניין. לדעתי זה מאפיין חתך מסויים שהיום הרבה מסתתרים אחרי אווירה ולא מבררים לגופו של דבר.

[יעקב1]

החזו"א עמד על חלק מהדברים שנידונו לעיל. יו"ד סי' קנ

[שיר ורננים]

ר' יעקב 1 שליט"א. עונג צרוף דברי החזו"א. ייש"כ

[אבא יודן]

סתם זה נידון מעניין על אותם אנשים בדורנו שבכל דבר סומכים על רב אחר.
במכונות גילוח סומכים על רב פלוני אך על חומרותיו אינם סומכים...
בפתיחת בקבוקים הם סומכים על רב אלמוני אך על חומרותיו אינם סומכים...
בשימוש בחשמל בשב"ק הם סומכים על רב פלמוני אך על חומרותיו אינם סומכים...
ועוד ועוד יש דוגמאות למכביר.
בקיצור, הם עוסקים בליקוט היתרים. אך מאידך אינם מאמצים חומרות של אותם רבנים שהתירו להם דברים אחרים...

האם מותר הלכתית לנהוג כך?

יישר כח!

לחדד את הדברים אספר על יהודי שאני מכיר אישית שנוהג כדלהלן:

הוא מתגלח במכונת גילוח כהיתר רב א', אמנם רב א' אוסר לפתוח בקבוקים בשבת, אז הוא מצא היתר אצל רב ב', אמנם רב ב' אוסר לטלטל אפילו כשיש עירוב, אז לגבי עירוב הוא סומך על רב ג', אמנם רב ג' אוסר בכלל להתקלח בתשעת הימים, אז לגבי מקלחת הוא סומך על היתרו של רב ד', אך רב ד' לא מתיר לשמוע אפילו ווקאלי בספירת העומר, אז הוא שומע ווקאלי כרב ה', אמנם רב ה' אוסר להשתמש במגבונים בשבת אז לגבי מגבונים הוא סומך על רב ו', אמנם ר ו' אוסר להתגלח אז הוא סומך בזה על רב א'... ואידך זיל גמור.
בדבר אחד הוא סומך על כל הרבנים: הכשרים, בזה הוא סומך על כולם...

אם לא היה עצוב היה מצחיק..

עיין כאן

[שש ושמח]

נ"ל שסתם אדם הנחשב למבין עניין, אמור לדעת היכן הוא יכול לסמוך על דעתו והיכן לא. למשל, בסוגיות שלא עיינתי בהן כדבעי לא עולה על דעתי להכריע להלכה כצד אחד, והריני נוהג כמקובל במשפחתי. אם השכן שחזר בתשובה לאחרונה והתחיל ללמוד משניות, חושב שהוא יכול להכריע במחלוקות בין הפוסקים, הוא כנראה שוטה הפטור בלאו הכי מהמצוות.

אני לא נחשב מבין ענין ולכן לא הבנתי. מה נקרא "סוגיות שעיינתי בהן כדבעי"? גם בסוגיות שעיינתי בהם עד קצת גבול יכולתי, ברור לי שיש עומק שלא הגעתי אליו, והגדולים ממני [משני צידי המחלוקת] הגיעו אליו. הן בהבנת עומק הסברות והן בשיקול הדעת. וכמעט כל [אם לא כל] האנשים הם כך. [כמובן שאינני דן כעת על הר' עקביה שליט"א לגופו]. גם היהודי שלומד רק משניות דן בנושא מסויים עד קצה גבול יכלתו, והרבה פעמים בטוח מאד שהבין הכל. לכן דרושה הגדרה חיצונית לאיזה אדם מותר להכריע כשהוא מעיין עד קצה גבול יכלתו.
לענ"ד הגדר הוא כגדר תלמיד שהגיע להוראה שנזכר בש"ס. [שכמדומני גדריו די ברורים]. לדעתך יש גדר אחר, ולכן ביקשתי שתסביר לי מהו.

חבל מאד שנושא יסודי כ"כ הנוגע לכל אחד נידון בלי ראיות כדרכה של תורה. אם קצרה ידי כעת מלהביא ראיות, אבקש מכל אשר יש בידו דברים בזה להעלותם כאן לטובת הרבים.

[מעניינא דפרשא]

למי שיש הערות או תשובות על שאר הנידונים בעלון הנ"ל אשמח אם יעלה אותם

[עקביה]

חבל מאד שנושא יסודי כ"כ הנוגע לכל אחד נידון בלי ראיות כדרכה של תורה. אם קצרה ידי כעת מלהביא ראיות, אבקש מכל אשר יש בידו דברים בזה להעלותם כאן לטובת הרבים.

הא לך מקור:

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד ב
בעלי אספות - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד - אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

רש"י מסכת חגיגה דף ג עמוד ב
עשה אזניך כאפרכסת - מאחר שכולן לבן לשמים - עשה אזנך שומעת ולמוד, ודע דברי כולן, וכשתדע להבחין אי זה יכשר - קבע הלכה כמותו.

לא מדובר כאן על מי שהגיע להוראה, אלא על אדם הבא ללמוד, ומברר את ההלכה ע"י עיונו בדברי הפוסקים שחיוו דעה בנושא הנידון.
כאן מדובר על הכרעה בין דעות של תנאים או אמוראים. אנו כמובן לא מדברים על זה, אלא על הכרעה בין דעות פוסקי זמננו. וכשם שאין לך אלא שופט שבימיך כך אין לך אלא תלמיד שבימיך.

[יבנה]

חולין מג:-מד.
לעולם הלכתא כדברי ב"ה, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה, מקולי בית שמאי ומקולי ב"ה רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך, אלא אי כבית שמאי כקוליהן וכחומריהן אי כבית הלל כקוליהן וכחומריהן.

ראי' לסתור, שהרי פירש"י שם וז"ל:

מפרש בפ"ק דעירובין (דף ז) בתרי חומרי דסתרן אהדדי כגון הך דשדרה וגולגולת דאפלוג בית שמאי ובית הלל לגבי אהל דהוו להו בית שמאי לחומרא ואמרי עד שתחסר שתי חוליות מטמא באהל ובית הלל לקולא וקאמרינן וכן לטרפה דלבית הלל בחדא חוליא הוי חסרון וטרפה ולב"ש כשרה והוו להו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ומאן דעביד בטרפות כחומרי ב"ה ובטומאה כחומרי ב"ש כסיל הוא דהכא חשיב ליה חסרון והכא לא חשיב ליה חסרון

וכ"כ הרמב"ן שם. ויעוי' עוד ריטב"א ע"ז ז' א'.

האמור שם הוא ראיה לדבריי. רש"י שם פירש-
"דסתרן אהדדי - תרי תנאי דפליגי מר מחמיר ומר מיקל וטעמא דחומריה דמר בהאי הוי קולא בדוכתא אחריתי וטעמא דקוליה דמר בהאי הוי חומרא בדוכתא אחריתי מאן דעבד בהנך תרי דוכתי לחומרא מיקרי כסיל דהא חד טעמא הוא דהכא הוי חומרא והכא הוי קולא ואי ההוא טעמא סבירא ליה ליעביד כקוליה וכחומריה."
ביאור הדבר, הקשו שם איך עשו בנהרדעא לענין מבוי עקום כחומרי רב וכחומרי שמואל והרי בברייתא אמרו שהוא כסיל והיו צריכים להחליט לעשות בכל דבריהם או כרב או כשמואל. ר"נ בר יצחק תירץ דכוליה כרב. ור' שיזבי אליבא דר' אדא בר אהבה תירץ שאין הכרח לעשות בכל הדברים כאותו א', אלא שאפשר להחליט בכל נושא כמי סוברים, וצריך לעשות כמי שבחרו גם להחמיר וגם להקל, ואם מחמיר כשניהם בדבר א' נקרא כסיל שהולך בחושך מפני שהחמיר יותר ממה שצריך.
הרי שאין להחמיר ככל השיטות, אלא יש לו לתפוס שיטה א' ולעשותו אף להקל. ואל"כ הוא כסיל שהולך בחושך מפני שאין לו שום סיבה להחמיר. ואף כאן אם אינו יודע להכריע בעצמו יבחר לעצמו רב שיכריע עבורו, וכדתנן אבות פרק א' משנה ט"ז עשה לך רב והסתלק מן הספק.

[יבנה]

הנושא של האם מי שלמד נושא רשאי להכריע בו נידון כאן viewtopic.php?f=17&t=25176.

[שש ושמח]

עקביה כתב:
לא מדובר כאן על מי שהגיע להוראה, אלא על אדם הבא ללמוד, ומברר את ההלכה ע"י עיונו בדברי הפוסקים שחיוו דעה בנושא הנידון.

המקור הזה כבר הוזכר לעיל, אבל לא זכיתי להבין מנין שלא מדובר במי שהגיע להוראה. והרי גם לדבריך לא מדובר על כל אדם, [אף שעדיין יודע הגדרה לשיטתך]. וגם לשון רש"י "קבע הלכה כמותו" קצת מוכיח שמדובר במי שהגיע להוראה.

[שש ושמח]

חולין מג:-מד.
לעולם הלכתא כדברי ב"ה, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה, מקולי בית שמאי ומקולי ב"ה רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך, אלא אי כבית שמאי כקוליהן וכחומריהן אי כבית הלל כקוליהן וכחומריהן.

ראי' לסתור, שהרי פירש"י שם וז"ל:

מפרש בפ"ק דעירובין (דף ז) בתרי חומרי דסתרן אהדדי כגון הך דשדרה וגולגולת דאפלוג בית שמאי ובית הלל לגבי אהל דהוו להו בית שמאי לחומרא ואמרי עד שתחסר שתי חוליות מטמא באהל ובית הלל לקולא וקאמרינן וכן לטרפה דלבית הלל בחדא חוליא הוי חסרון וטרפה ולב"ש כשרה והוו להו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ומאן דעביד בטרפות כחומרי ב"ה ובטומאה כחומרי ב"ש כסיל הוא דהכא חשיב ליה חסרון והכא לא חשיב ליה חסרון

וכ"כ הרמב"ן שם. ויעוי' עוד ריטב"א ע"ז ז' א'.

האמור שם הוא ראיה לדבריי. רש"י שם פירש-
"דסתרן אהדדי - תרי תנאי דפליגי מר מחמיר ומר מיקל וטעמא דחומריה דמר בהאי הוי קולא בדוכתא אחריתי וטעמא דקוליה דמר בהאי הוי חומרא בדוכתא אחריתי מאן דעבד בהנך תרי דוכתי לחומרא מיקרי כסיל דהא חד טעמא הוא דהכא הוי חומרא והכא הוי קולא ואי ההוא טעמא סבירא ליה ליעביד כקוליה וכחומריה."
ביאור הדבר, הקשו שם איך עשו בנהרדעא לענין מבוי עקום כחומרי רב וכחומרי שמואל והרי בברייתא אמרו שהוא כסיל והיו צריכים להחליט לעשות בכל דבריהם או כרב או כשמואל. ר"נ בר יצחק תירץ דכוליה כרב. ור' שיזבי אליבא דר' אדא בר אהבה תירץ שאין הכרח לעשות בכל הדברים כאותו א', אלא שאפשר להחליט בכל נושא כמי סוברים, וצריך לעשות כמי שבחרו גם להחמיר וגם להקל, ואם מחמיר כשניהם בדבר א' נקרא כסיל שהולך בחושך מפני שהחמיר יותר ממה שצריך.
הרי שאין להחמיר ככל השיטות, אלא יש לו לתפוס שיטה א' ולעשותו אף להקל. ואל"כ הוא כסיל שהולך בחושך מפני שאין לו שום סיבה להחמיר. ואף כאן אם אינו יודע להכריע בעצמו יבחר לעצמו רב שיכריע עבורו, וכדתנן אבות פרק א' משנה ט"ז עשה לך רב והסתלק מן הספק.

אני הבנתי שאתה מוכיח משם שאין צורך להחמיר ככל השיטות וע"ז כתבתי שאינו מוכח.
כעת אני מבין שאתה מוכיח משם שאדם יכול לבחור לעצמו רב, וזו אכן ראיה אלימה, וכמו שביאר החזו"א שהביא לעיל הרב יעקב1. ועם כת"ר הסליחה.

[יבנה]

רואה אני שרבים כאן סוברים שכל אחד יכול לפסוק לעצמו לפי סברתו, ולענ"ד הדברים תמוהים ביותר.
מ"מ ברצוני להבהיר על מה הויכוח. האם לדעתכם ממש כל אחד יכול לפסוק לפי מה שנראה לו? גם השכן שלי החוזר בתשובה שהתחיל כעת ללמוד משניות? גם הילד בן 14 שלומד בישי"ק ובטוח שהוא יותר חכם מכל העולם? ואשתי גם צריכה לשמוע בקולי או שהיא יכולה לפתוח בד"ץ לעצמה?

גם לי אין קריטריונים ברורים לגמרי, אבל -
1. נראה פשוט שרק מי שהגיע להוראה, דהיינו שיכול לסמוך על עצמו בצורה ודאית בדאורייתא כשאין מחלוקת [גם בדברים שאינם מפורשים], יכול לסמוך על עצמו במקום שיש מחלוקת.
2. אמרו חז"ל כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ולא מצאתי כעת דברים מפורשים מה הגדר הגיע להוראה, אבל לכאורה הכוונה למי שבקי ברוב חלקי התורה, וגם שימש חכמים, דהיינו שדן לפני חכמים בסברא וראה שסברתו מיושרת בעיניהם. אם יש למישהו הגדרה אחרת אשמח לשמוע.

ועוד נקודה אחת - לענ"ד כמעט בכל המקרים בלתי אפשרי להגיע להכרעה מוחלטת [דהיינו להיות בטוחים שאם התנאים ואמוראים היו נשאלים שאלה זו היו פוסקים כמונו], שהרי כמעט בכל סוגיא שנתקלים במחלוקת, אע"פ שבתחילת העיון נראה פשוט כצד אחד, אחר העיון נראה שהדבר אינו מוכרע ותלוי בסברות דקות או בסוגי ראיות מסויימות שאינם מוכרעות, [והרבה פעמים תלוי בהסתכלות כללית הנוגעת להרבה מקומות שקשה מאד להכריעה מעיון מקומי], ועוד שאנו רואים בעינינו עד כמה סברת המשנה והגמ' רחוקות מסברותינו, אלא ענין הכרעת ההלכה היא שניתנה רשות לת"ח לנהוג כדעתו אע"פ שאי"ז בירור גמור במציאות. ולכן מסתבר מאוד שאין רשות לכל אחד לנהוג כסברתו אלא רק למי שהוא ת"ח.

לדעתך צריך ודאות כדי לפסוק הלכה, ואין הדבר אפשרי במציאות שאין א' שצודק בכל דבריו. ובכל מח' ע"כ שלפחות א' מהם טועה ולמרות שנראה לו שהוא צודק יש סיכוי גדול שהוא טועה, ומצוי לרוב בגמ' שיאמרו אין הלכה כפלוני כו', ולא נגיד מחמת זה שלא היה רשאי לפסוק. ולא נתנה תורה למלאכי השרת, אלא הענין שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וא' שיודע לפסוק ולמד הענין כמו שצריך רשאי לעשות כפי הנראה לו אף שיש רבים וחכמים ממנו החולקים עליו ויודע בעצמו שרוב הסיכויים הם שהם צודקים ולא הוא, ובכ"ז כיון שזה מה שנראה לו, זה מה שמתבקש ממנו לעשות כל עוד שלא עמדו למנין.
מהר"ל נתיבות עולם נתיב התורה סוף פרק טו
"כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו ואין לדיין רק מה שעיניו רואות, והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עור בדרך. ובאולי יאמר אם כן בדור הזה שאינם בקיאים בתלמוד ולא ידעו אותו איך נפסק הלכה, הלא בודאי קשה הוא דבר זה שנשתכחה תורה ואין אנו ראוים לפסוק הלכה, וכל זה מה שאין אחד חוזר על תלמודו להיות בקי ורגיל בלמודו כמו שכתבנו למעלה גודל חסרוננו בתורה עד כי יבא מורה צדקנו ויסור טפשות לבנו ונפלאות מתורתו יראנו, אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן."
וכבר כתב הרמב"ן בהקדמתו למלחמות-
"ואתה המסתכל בספרי אל תאמר בלבבך כי כל תשובתי על הרב רבי זרחיה ז"ל כולן בעיני תשובות נצחות ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה או תטריח על דעתך להכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח ראיותי אין הדבר כן כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות שאין בחכמה הזאת מופת בדור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה: אבל נשים כל מאדנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות ונדחוק עליה השמועות ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון וזאת תכלית יכלתנו וכוונת כל חכם וירא האלהים בחכמת הגמרא."
ע"ע בהקדמה לאגרות משה שהאריך בזה ובתוך דבריו כתב-
"אבל הוא מטעם שהנכון לע"ד בזה שהיו רשאין ומחוייבין חכמי דורות האחרונים להורות אף שלא היו נחשבין הגיע להוראה בדורות חכמי הגמ' שיש ודאי לחוש אולי לא כיוונו אמיתות הדין כפי שהוא האמת כלפי שמיא אבל האמת להוראה כבר נאמר לא בשמים היא אלא כפי שנראה להחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כחו בכובד ראש וביראה מהשי"ת ונראה לו שכן הוא פסק הדין הוא האמת להוראה ומחוייב להורות כן אף אם בעצם גליא כלפי שמיא שאינו כן הפירוש, ועל כזה נאמר שגם דבריו דברי אלקים חיים מאחר שלו נראה הפירוש כמו שפסק ולא היה סתירה לדבריו. ויקבל שכר על הוראתו אף שהאמת אינו כפירושו." ע"ש שאר דבריו.