מחילה על עוול.

[זיסע יונגאלע]

אדם שנעשה לו עוול גדול.
הוא יודע שמבחינה ריאלית גם אם הוא ימחל היום לפנים משורת הדין לעושה העוול, [לא טענה ממונית. אלא טענת עוול].
מחר [ויש מחר לאחר זמן] העגמת נפש תצוף, והוא ירגיש שהוא לא מסוגל למחול לו.

הוא מעונין -לפנים משורת הדין- למחול באופן סופי ["אל-חזור"...] שגם אם יתחרט בעתיד על מחילתו, לא יעלו ולא יורידו החרטות, והצווחות ככרוכיה, שאינו מוחל, וכו'.

מה האופן של מחילה גמורה כזו ?
האם אמירה בפה ? כתיבה ? מסירת מודעה ? נוסח מסוים דייקא ?
או כל מחילה בכל צורה שהיא היא הסתלקות מטענת העוול. וכל מה שיאמר/יחשוב/ירגיש/יצווח מהיום הוא על דבר שאיננו ?

[מה שנכון נכון]

מאירי ב"ק צב.

אע"פ שנתן לו כל דמי החבלות אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה על צערו ר"ל על שדאג בלבו על קלונו ואפילו התודה על חטאתו כל שבינו ובין חברו אינו נמחל עד שיבקש ממנו מחילה והוא שנאמר באבימלך השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך כלומר שתבקש ממנו עד שימחול לך בלב טוב כל כך שיהא מתפלל בעדך ואם לא מחל לו נקרא אכזרי הואיל ובקש ממנו כראוי שנמצא שאינו חושש על עונש חברו ונאמר ויתפלל אברהם וכבר ידעת שמדת הרחמנות נתיחסה לאברהם אבינו וכל שאינו נמשך בזה אחר מדותיו נקרא אכזרי:

אמנם ראה גם מש"כ ר"י בלאזר בנתיבות אור בשם רי"ס.

ר ישראל סלנטר.PDF

(425.34 KiB) הורד 261 פעמים

[זיסע יונגאלע]

ייש"כ הרב משנ"נ.

אם נרתעתי בתחילה מהגדרת המאירי:...בלב טוב כל כך שיהא מתפלל בעדך...
עד שנתיישבתי שזה עדיין ניתן להכניס בקל וחומר, שהיום כשהוא מוחל, הוא גם מתפלל עליו. [ולא יעלה או יוריד אם לאחר זמן יקצוף עליו שוב, כיוון שכבר מחל, ו"גמר עם הסיפור" דהא ראיה שאפי' התפלל עליו בשעת המחילה].

אולם בקראי את דבריו החריפים של הגרי"ס:...ואם אח"כ יהיה לו בליבו עליו, יחשוב עם נפשו שהוא עוון גדול...וכמו..גזל גמור...
זה כבר הרבה יותר מפחיד,
וכאן המבוכה מתחילה,
האם ללכת לפנים משורת הדין, ולמחול, למרות שקרוב לוודאי שלא אוכל לעמוד בדרגה זו שכתב הגרי"ס בעתיד כל ימי חיי.
או עדיף כבר ללכת בשורת הדין ולא למחול היכן שמעיקר הדין אינני מחויב (כבתרעומת שהביא הגרי"ס). [-אולם מה אעשה וליבי אומר לי שצד זה השני הוא הצד של היצה"ר... ואילו היצ"ט מעדיף את הצד הראשון...]

[תוכן]

נראה דפליגי בזה תרי לישני דגמרא מנחות ק"ט ב', והכי אמרינן התם:
דתניא: אותה שנה שמת שמעון הצדיק, אמר להן: שנה זו הוא מת, אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להן: כל יום הכפורים נזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ונתעטף לבנים ונכנס עמי ויצא עמי, שנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף שחורים ונכנס עמי ולא יצא עמי. לאחר הרגל חלה שבעת ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם. בשעת פטירתו, אמר להם: חוניו בני ישמש תחתי. נתקנא בו שמעי אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה, אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה, הלבישו באונקלי וחגרו בצילצול, העמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, רץ מפניהם ורצו אחריו, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשום עבודת כוכבים, וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה זה שלא ירד לה כך, היורד לה על אחת כמה וכמה, דברי רבי מאיר. אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא לא קיבל עליו חוניו, שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה, ואף על פי כן נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו, אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה, והלבישו באונקלי וחגרו בצילצול והעמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שישתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג את חוניו, רץ מפניהם ורצו אחריו, רץ לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר: זה הוא זה הוא, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים, שנאמר: (והיה) ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה', וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: ומה זה שברח ממנה כך, המבקש לירד לה על אחת כמה וכמה.

מבואר ללישנא בתרא שאף על פי שחוניו מחל לשמעי אחיו, מכל מקום לא היה יכול לעמוד בניסיון, וגרם לו בזיונות נוראות. והטעם, מפני שהמחילה היה מעבר ליכולתו וזה גרם לו לנפילה עמוקה. ולפ"ז י"ל דלישנא קמא ס"ל דאם אדם מוחל באמת, ביכולתו למחול עד אין קץ.

[זיסע יונגאלע]

דפח"ח.
ולכאורה ברור שפתרון השאלה תלויה במילה אחת "מסוגל" או "לא מסוגל".
כמ"ש הרב תוכן ללישנא בתרא : מפני שהמחילה היה מעבר ליכולתו וזה גרם לו לנפילה עמוקה.

ודברי הגרי"ס החריפים נאמרו [ככתוב שם בקובץ לעיל] לתלמידיו הגדולים כהגר"י בלאזער ודומיו, שכן מסוגלים לעמוד בזה.

הג"ר שאול אלתר שליט"א התבטא לי לאחרונה, בשיחה של קרוב לשעתיים, בצחות לשונו:

"אדם זה דבר דינמי. כל הזמן משתנה.
הן שינויים חיצוניים שהסביבה יוצרת לו.
והן שינויים פנימיים. מעצם זה שהוא אדם.

לא אתה, ולא שום אדם בנוי לזה: לקבל החלטה אחת חזקה
שתחזיק מעמד לכל החיים.
אדם פשוט לא בנוי לזה. אדם זה דבר דינמי...

לא בהכרח שבסיס המוצא שלך היום,
זה יהיה בסיס המוצא שלך עוד 5 שנים, עוד 10 שנים,,,"

דפח"ח.
והרבה יש ללמוד -הן במילי דעלמא והן במילי דשמיא- מדברים נכונים ואמיתיים אלו.

-----------------------
בהזמנות אחרת -לפני שנים- שאלתי בהתכתבות עם הגר"ש אודות הגמ' בב"ב בענין שבואל בן גרשום בן משרע"ה.

...אמר להן, כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז ואל יצטרך לבריות. והוא סבר: לע"ז ממש; ולא היא, אלא ע"ז - עבודה שזרה לו, כדאמר ליה ... כיון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר, מינהו על האוצרות, שנאמר: ושבואל בן גרשם בן מנשה נגיד על האוצרות. וכי שבואל שמו? והלא יהונתן שמו! א"ר יוחנן: ששב לאל בכל לבו.

וברשב"ם שם הביא הירושלמי:

כך מפורש בפרק בתרא דברכות ירושלמי מתיבין ליה והכתיב עד יום גלות הארץ אמרי כיון שמת דוד עמד שלמה והחליף כל הסנקליטין והחליפו עמהן חזר לקלקולו הראשון

ושאלתי להגר"ש דאם "שב לאל בכל ליבו" היינו כפשוטו ממש. כפשט הרמב"ם בהלכות תשובה "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".
אם כן כיצד ייתכן ש"חזר לקלקולו הראשון" ? הלא שב "בכל ליבו" ?

וע"ז כ' לי הגר"ש "הערה זו כתובה אצלי משנים קדמוניות, וע' בספר אוצרות מפרשים על יונה הערות____"
[המכתב והספר אינו תח"י כרגע, הספר הוציאו ר' משה קרביץ מבית שמש. והגר"ש כתב עליו מאות הארות. אותם הערות שהגר"ש הפנה אותי אליהם, דנו במהלכים בחז"ל ופוסקים בענין אחד שעושה רק "חצי תשובה" ולא "תשובה שלימה"].

----------------------
לענין נידון דאשכולינו,
צירפתי כאן הפרק על הלכות מחילה להגרנ"ק שליט"א. [תשוח"ח להרב אמרתי אחכמה על העלאת הקובץ].
שם כותב גם בענין דרגות שונות במחילה.
גם בענין שהחזו"א ביטל ענין מחילה בפה וליבו בל עימו.
וגם בענין שהמחילה צריכה להיות שלימה ומוחלטת.

ונראה דהכל הולך לרוח אחת,
מה האדם מסוגל.
נראה לי שאדם שיגרתי מסוגל לעשות המקסימום מצידו היום למחול בלב שלם, ולרצות ולשאוף מאד לשכוח ולהסתלק מהתרעומת לנצח.
אם בעתיד יצופו בו זכרונותיו רגשותיו ועלבונו ולא יהיה מסוגל למחול. אז יצטרך לידון מחדש האם הוא בדרגה שכ' הגרי"ס שהוא מסוגל להיחרד ולפחד מהתרעומת על זולתו כמו גזלן.
או שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. ואין המצב העכשווי "מוחק" את הפעולה הנשגבה של מחילה לפנים משורת הדין של שעת המחילה.
[הגר"ש אלתר באותה שיחה דלעיל: "אתה מודע לזה שההצלחות ברוחניות, ה"יעלו שמים" של היום. לא ימחקו אם וכאשר יהיו כשלונות ברוחניות "ירדו תהומות" של מחר. אלא זה בפני עצמו וזה בפני עצמו"]

[מה שנכון נכון]

ודברי הגרי"ס החריפים נאמרו [ככתוב שם בקובץ לעיל] לתלמידיו הגדולים כהגר"י בלאזער ודומיו, שכן מסוגלים לעמוד בזה.

כבודו מנסה להכיל את דברי בעלי המוסר בכלים הלקוחים מבתי מדרש אחרים, אך אינם תואמים כלל את דרכם, ורחוקים מאד מהלך רוחם.

[זיסע יונגאלע]

ודברי הגרי"ס החריפים נאמרו [ככתוב שם בקובץ לעיל] לתלמידיו הגדולים כהגר"י בלאזער ודומיו, שכן מסוגלים לעמוד בזה.

כבודו מנסה להכיל את דברי בעלי המוסר בכלים הלקוחים מבתי מדרש אחרים, אך אינם תואמים כלל את דרכם, ורחוקים מאד מהלך רוחם.

ייתכן מאד.
אולם מה תאמר לאלו שלא מסוגלים:
1. תשברו מזה שאינכם מסוגלים. ואל תעשו כלום מתוך שברונכם.
2. אל תשברו מזה שאינכם מסוגלים. ותעשו המקסימום מצידכם, למרות שאתם ריאליים ויודעים שלא תחזיקו מעמד לאורך כל החיים. ותהייו גזלנים.
3. תדמיינו דברים לא מעשיים.

מה כת"ר היה אומר לתלמיד ששואלו כך.

יתירה מכך, מה נראה לכת"ר שהגרי"ס עצמו היה אומר לאדם שיגרתי בשנת ה'תשע"ה שהגרי"ס היה יודע היטב שמבחינה ריאלית הוא לא יעמוד בדרגה זו ?

[בברכה המשולשת]

למיטב זכרוני היה מאמר מקיף על נושא זה בכה"ע המעיין בשנים האחרונות.

[זיסע יונגאלע]

מצאתיו.
אכן מאמר מקיף.
מביא גם הדעות שסגי אמירה בפה.
ועוד.

עד שירצה את חברו. המעיין. הרב מאיר בראלי.docx

(41.43 KiB) הורד 365 פעמים

[זיסע יונגאלע]

בענין מה שכתבתי בהודעה קודמת להרב תוכן.

הנלענ"ד שאין הבדל בין בתי המדרש השונים, כשברור למשמיע האם השומע יושפע לטובה או לרעה מסגנון דבריו.
כלומר, אם ברור שסיגנון "חריף" כרגע ידרבן אותו, וירים אותו, ואילו סיגנון "עדין" "מתון" יכניס אותו לרפיון בתוי"ש.- כולם ינקטו בסיגנון החריף.
בין ביהמ"ד של הגרי"ס,
בין ביהמ"ד של קאצק,
בין ביהמ"ד של רש"ר הירש,
בין ביהמ"ד של הרב קוק,
בין ביהמ"ד של הבן איש חי.
וכו'

כמו"כ להיפך.
אם ברור למשמיע שסיגנון "חריף" כרגע יכניס אותו לרפיון וייאוש, ואילו סיגנון "עדין" "מתון" ידרבן אותו וירים אותו - כולם ינקטו בסיגנון המתון.

בין ביהמ"ד של הגרי"ס,
בין ביהמ"ד של קאצק,
בין ביהמ"ד של רש"ר הירש,
בין ביהמ"ד של הרב קוק,
בין ביהמ"ד של הבן איש חי.
וכו'.

כמדומה שכל גדולי עולם מהבתי מדרשות הנ"ל, הכירו במציאות דלהלן:

רעיונות טובים יש הרבה. הדבר היחיד שקובע זה מבחן המציאות.

כולם חיפשו לעשות רצון ה' ותורתו, ואיך לחנך את תלמידיהם להגביר חיילים בתוי"ש.
והסיגנון שהם אמרו וכתבו היה לפי איך שהם ראו לנכון שכך זה "ירים" את התלמיד. ולא יורידו.

אולם אם יעמוד לפניהם תלמיד שמבחן המציאות מוכיח, שסגנון פלוני "מוריד" אותו, וסגנון אלמוני "מעלה" אותו. ברור שהיו מדריכים אותו ספציפית בסגנון אלמוני ולא פלוני.
אף אם הסיגנון הוא שונה מהסגנון הכללי של ספריהם/רוח דבריהם, זה מה שהיו עושים.

לא כך ?
אשמח לשמוע דעת החו"ר.