הודעהעל ידי בריסק » ו' יוני 26, 2015 11:09 am
לאלו שפנו אלי באישי.
יש לעיין ברא"ם פרשת חקת מפרק כ,י – ועוד חזון למועד אעלה לכאן את המהלך שאמר בזה הגרי"ז ז"ל.
המן הסלע הזה נוציא לפי שלא היו מכירין בו, לפי שהלך הסלע וישב בין הסלעים, והיו ישראל אומרים להם: מה לכם מאי זה סלע תוציאו, לכך אמר להם כו': המן הסלע הזה, שלא נצטוינו עליו נוציא לכם. פירוש: לא היו מכירין משה ואהרן את הסלע שנצטוו עליו, לפי שהסלע ההוא נסתלק ממקומו, והלך וישב בין הסלעים, והיו מבקשים למצוא אותו, דאם לא כן למה אמרו לו להוציא מסלע אחר, עד שהוצרך להשיב להם: "המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים". וכשראו ישראל שהיו מבקשים אותו, אמרו להם: מה לכם לבקש, תוציאו לנו מים מאי זה סלע שיהיה, שכל הסלעים שוים לפני המקום, אז תפס משה סלע אחד מן הסלעים שלא נצטוו עליו, ואמר להם: מורים ושוטים, וכי המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים, על כרחינו לבקש הסלע שנצטוינו עליו. דאם לא כן מאי "המן הסלע הזה" דקאמר. אבל בתנחומא (תנחומא חוקת ט) ובמדבר רבה (במדבר רבה יט, ט) כתב בלשון אחר: "ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע - מלמד שכל אחד היה רואה עצמו עומד על הסלע". התחילו לומר יודע משה חק הסלע, לפיכך הוא מבקש, יוציא לנו מים מזה. נמצא משה עומד בספק, אם שומע להם, אני מבטל דברי המקום. אמרו לו: הרי סלע, כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר הוציא מזה. צווח עליהם: "שמעו נא המורים המן הסלע הזה, נוציא לכם מים". ושתי הלשונות קרובין בענין.
(יא) פעמים לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא "ודברתם אל הסלע", והם דברו לסלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך הוא להכות כבראשונה, שנאמר "והכית בצור" ונזדמן להם אותו הסלע והכהו. הוכרח לומר שבהכאה הראשונה הוציא טיפין, משום דאם לא כן למה חזר והכה, ולא חשב לומר שאין זה הסלע שנצטוו עליו.
גם הוצרך לומר: לפי שלא צוה המקום להכותו אלא לדבר לו, מפני שאילו צוה המקום להכותו, מדוע לא הוציא בהכאה הראשונה, אלא טיפין ולא יותר. ואין לומר לפי שלא היה הסלע ההוא אותו שנצטוה עליו, דאם כן לא היה מוציא אפילו טפה אחת. גם הוצרך לומר: "והם דברו לסלע אחר ולא הוציא" כדי להודיע מקום טעותו של משה מהיכן בא. גם הוצרך לומר "ונזדמן להם אותו הסלע והכהו", דאם לא כן, כמו שלא הוציא עם הדבור, אפילו טפה אחת לא היה לו להוציא גם כן עם ההכאה אפילו פעמים, וכל שכן בפעם אחד, שכבר הוציא טיפין, אף על פי שהיו מועטין. וכן אמרו במדבר רבה (במדבר רבה יט, ט): "וירם משה את ידו ויך את הסלע הכהו פעם אחת, התחיל הסלע נוטף מים מועטים, שנאמר (תהלים עח, כ): 'הן הכה צור ויזובו מים', כזב, שהוא נוטף טיפין. אמרו לו: בן עמרם, הללו מים ליונקי שדים או לגמולי חלב. מיד הקפיד כנגדם והכהו פעמים, ויצאו מים רבים ושטפו כל מי שהיה מרנן כנגדם, שנאמר: 'ונחלים ישטופו' ואף על פי כן לא עשה משה אלא מסלע שאמר לו הקב"ה". וקצת קשה ממה שפירש רש"י ז"ל בפרשת מטות (לא, כא) גבי ויאמר אלעזר הכהן, לפי שכעס משה בא לכלל טעות. וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע, על ידי הכעס טעה, משמע אבל לא מפני שדברו אל סלע אחר, ולא הוציא מים, ומפני זה חשבו שאולי צווי ה' לא היה אלא בהכאה, כמו שכתב כאן. ושמא יש לומר, שהן אגדות חלוקות ורש"י תפס שתיהן כמנהגו בכמה מקומות.
(יב) להקדישני שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים: ומה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואין צריך לפרנסה מקיים דברו של מקום, קל וחומר אנו. מהכא משמע שחטאו של משה היה, מפני שהוציא המים מן הסלע על ידי הכאה ולא עד ידי דבור, ואלו בפרשת מתאוננין (יא, כב) גבי "הצאן והבקר ישחט להם" כתב: "רבי עקיבא אומר: 'שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם' וגו'. מי מספיק להם, ואיזו קשה, זו או שמעו נא המורים" וכו'. וכן כתב למטה גבי "יען לא האמנתם בי - והלא הצאן ובקר קשה מזו". וכן אמרו בתנחומא (תנחומא חקת י) ובמדבר רבה (במדבר רבה יט, י): "יען לא האמנתם להקדישני - וכי לא אמר משה דבר קשה מזה, שאמר: 'הצאן ובקר ישחט להם' וגו', אף שם אין אמנה הוא, והיא גדולה מזו. ומפני מה לא גזר עליו שם". משמע שחטאו של משה היה בדבור "שמעו נא המורים המן הסלע הזה" וגו', כמו גבי "הצאן ובקר ישחט" וגו'. וכן נראה בהדיא ממה שאמרו "ואיזו קשה זו או שמעו נא המורים המן הסלע הזה" וגו', דמשמע שמפני שאמר להם המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים, ולא היתה לו אמנה בשם, שיסמוך עליו שיוציא להם מים מכל סלע שרצו, שאז היה השם מתקדש לעיני כל העדה. כמו שלא היתה לו אמנה בשם, שיבא להם בשר שיספיק להם, חטא, ולא בעבור שלא דבר אל הסלע, כמו שכתוב כאן. אבל אין זה כל כך קשה, שהרי מדברי הרמב"ן ז"ל למדנו שאלו ואלו דברי אגדה הן, ורש"י ז"ל מדרכו שיפרש פעם על פי האגדה האחת ופעם על פי האגדה האחרת, אפילו כשהן אגדות חלוקות, כל שכן אלו האגדות שאפשר שבשניהם יחד היה חטאו של משה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. אך קשה, שכבר דברו ולא הוציא, כמו שכתב רש"י לעיל. ואף על פי שאותו סלע שדברו לו, לא היה אותו שנצטוו עליו. הם היו חושבים שהוא הסלע שנצטוו עליו, ומה פשעם ומה חטאתם. ושמא יש לומר, שבמקום שיש בו חלול ה', או סלוק קדוש ה' ברבים, אפילו השגגות נחשבות להם כזדונות. ומה שטען הרמב"ן ז"ל על האגדה הזאת: "כי מאחר שצוה (פסוק ח) 'קח את המטה', יש במשמעו שיכה בו, שאילו היה רצונו בדבור בלבד, מה המטה הזה בידו".
אינה טענה לפי דעתי, דאיכא למימר שה' נתן כחו במטה לעשות על ידו כל האותות בעת היותו בידו, אף על פי שלא ישתמש בו ולפיכך נקרא (שמות ד, כ): "מטה אלוהים". והראיה על זה ממה שאמר (שמות ד, יז): "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות" שהם השלש אותות הנזכרות לעיל, והוא לא עשה פועל עם המטה רק באות התנין לבדו. ואם יפרש האותות על הנפלאות הנזכרות לעיל במאמר (שמות ג, כ): "ושלחתי את ידי והכתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו", שהם העשר מכות שהכה המצרים, הנה גם בהם לא עשה פועל עם המטה, לא במכת הערוב ולא במכת הדבר ולא במכת השחין ולא במכת הבכורות, ומלת "האותות" כולל כולם. ומה שאמר עוד: "וכן במכות מצרים אמר סתם (שמות ז, טו) 'והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידיך' והוא להכות בו", לא ידעתי מהיכן הוציא זה, כי יתכן שיקחנו בידו לבד, ואחר כך יצוהו שיכה בו את היאור, והוא אומרו (שמות ז, יט - כ): "קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים", וכתיב בתריה (שמות ז, יט - כ) "וירם במטה, ויך את המים".
ומה שאמר עוד שאין הנס בדבור גדול מן ההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע. יש לומר, אם אפילו הדבר כן, הקל וחומר אינו נופל אלא מדבור לדבור, שאם הסלע שאינו מדבר ולא שומע קיים דבורו, אנו לא כל שכן, שראוי לקיים דבורו. כל שכן שאין הדבר כן, שהרי כמה אבנים דרכן להוציא מים על ידי הכאת המקבות והגרזן. והנה ישראל כשראו את משה מחפש למצוא הסלע שנצטוה עליו, התחילו לומר יודע משה חק הסלע שדרכו להוציא מים, וכיון שכן אין הנס ניכר על ידי הכאה, כי אם על ידי הדבור, שלא נשמע מעולם שעל ידי דבור יוציא הסלע מים.
לכן לא תביאו בשבועה כמו (שמואל א' ג, יד): "לכן נשבעתי לבית עלי", נשבע בקפיצה, שלא ירבו בתפילה על כך. אבל בדברים רבה בפרשת (שופטים) [וזאת הברכה] (דברים רבה יא, י) אמרו: כשראה הקב"ה שקל הדבר בעיניו של משה ואינו עומד בתפילה, מיד קפץ עליו בשמו הגדול, שלא יכנס לארץ, שנאמר: "לכן לא תביאו את הקהל הזה". ואין לכן אלא שבועה, שנאמר (שמואל א' ג, יד): "ולכן נשבעתי לבית עלי" פירוש: אין "לכן" זה אלא שבועה דומיא ד"אין עמידה אלא תפילה" (ברכות ו ב), שפירושו: אין עמידה זו אלא תפילה. ודכותיה טובא. וטעמם מפני שכבר כתב לעיל מיניה: "יען לא האמנתם בי להקדישני". שפירושו: בשביל שלא האמנתם בי להקדישני. ולמה חזר וכתב עוד "לכן", אם פירושו בשביל כך כמלת "לכן" בכל מקום. לפיכך אמרו אין "לכן" זו אלא שבועה. אבל מה שאמרו: שנאמר "לכן נשבעתי לבית עלי" אין משם ראיה, אלא אדרבה, מדכתיב בתריה "נשבעתי" מכלל ד"לכן" לאו שבועה היא. ולפיכך אני אומר דהא דקאמרי: "אין לכן אלא שבועה", אינו רוצה לומר שמלת לכן היא שבועה, אלא שמלת לכן הוא לשון גזום על שבועה, שכשהאדם רוצה להשבע, מקדים ואומר: לכן.
והכתוב קצר ואמר הגזם, ולא חשש להזכיר השבועה, מפני שהגזום מורה עליה.
וכמוהו (שמות ו, ח ורש"י שם): "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם" וגו', שפירושו הרימותיה לישבע בכסאי, ולא אמר: אשר נשאתי את ידי ואמרתי חי אנכי לעולם. כמו (דניאל יב, ז) "וירם וישבע בחי העולם", שהכתוב קצר והזכיר הרמת היד, ולא חשש להזכיר השבועה. ועל זה הביא ראיה מ"לכן נשבעתי לבית עלי" שכשרצה לומר נשבעתי הקדים בה מלת לכן, אף כאן אמר לכן לגזום על השבועה, ולא חשש להזכיר השבועה. ומה שאמר "נשבע בקפיצה", פירוש: קפץ מעצמו ונשבע בלתי שום הכרח, שהרי לא עמד בתפלה לפניו יתברך עד שיצטרך לישבע, כדי שלא יבטלו גזרתו בתפלתם, אלא מעצמו נשבע, וכל הנשבע מעצמו מבלתי שום מכריח נקרא נשבע בקפיצה או קופץ ונשבע. וכך אמרו בפירוש באגדה דלעיל, שכש"ראה הקב"ה שקל הדבר בעיניו של משה ואינו עומד בתפלה, מיד קפץ עליו ונשבע".
יען לא האמנתם גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד, היו נכנסים לארץ וכו'. פירש תחילה "להקדישני" ואחר כך "יען לא האמנתם", שלא כסדר, שלא להפסיק בענין הסלע איך אמר להם ה' "ודברתם" והם הכו, ומי גרם להם זה ולמה כעס ה' עליהם, מה לי הכאה מה לי דבור, שכל זה הוא ספור אחד. ואחר כך פירש "יען לא האמנתם, גלה הכתוב" כו', שהוא ספור אחר. ואם תאמר, והלא גם בזולת החטא הזה לא היה נכנס לארץ, שכבר נגזר עליו: "עתה תראה - ולא העשוי למלחמת שלשים ואחד מלכים, כשאביאם לארץ". כדפירש רש"י בפסוק (שמות ו, א) "עתה תראה". ואף על פי שיש לומר, שאף על פי שנגזר עליו שלא לראות מלחמת שלשים ואחד מלכים, לא נגזר עליו שלא יכנס לארץ. שאפשר שיכנס וימות בטרם מלחמת השלשים ואחד מלכים, מכל מקום קשיא מההיא דשמות רבה שאמרו (שמות רבה ה, כג): "עתה תראה אשר אעשה לפרעה - במלחמת פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים, שיעשה בם נקמה יהושע תלמידך. מכאן אתה לומד שנטל משה עכשו את הדין, שלא יכנס לארץ". יש לומר, דמיירי בכבוש הארץ, כאילו אמר שלא יכנס עמהם בכבוש הארץ. אבל ממה שכתב רש"י גבי (שמות ד, יג) "שלח נא ביד תשלח - ביד אחר שתרצה לשלוח, שאני אין סופי להכניסם לארץ", לא קשיא, דאיכא למימר שה' הודיעו בנבואתו מה שעתיד לגזור עליו באחרונה. ומה שכתוב בפרשת בהעלותך גבי (י, כט) "נוסעים אנחנו אל המקום - מפני מה שתף משה עצמו עמהם, שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס".
דמשמע שעד שנגזרה עליו גזרת מי מריבה היה סבור שיכנס. יש לומר, שהיה סבור שמה שהראה לו, הוא שלא להכניסם כמו מנהיג, כדמשמע מלשון "אני אין סופי להכניסם", אבל לעולם יכנס שם כאחד משאר העם. ולפיכך שתף עצמו עמהם ואמר: "נוסעים אנחנו". אך קשה, דאם כן אפילו אחר הגזרה שנגזרה עליו, "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ", לא היה להם לסבור אלא שלא להכניסם כמו מנהיגיהם, כדמשמע מלשון "לא תביאו", לא תבואו אין כתיב כאן, אלא לא תביאו כדרך המנהיגים, אבל אתם באים כשאר העם, דמאי שנא לישנא דלא תביאו מלישנא דלהכניסם לארץ, ששם היו סוברים שלא יכניסום, אבל יכנסו כשאר העם, וכאן היה סוברים שלא יביאם גם לא יבואו כשאר העם. ושמא יש לומר, דמדהוצרך לפרש חטאם לומר "יען לא האמנתם" וגו' להבדילם מדור המדבר, שלא יאמרו עליהם בעון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן, הבינו מיד דהאי דקאמר "לכן לא תביאו" לאו דוקא, [אלא] שחלק להם כבוד [שלא לומר שלא יבואו], אלא שלא יביאו הקהל לארץ כמו מנהיגים, כפי הראוי להם לפי כבודם. ומההיא ד"תביאמו ותטעמו" (שמות טז, יז וברש"י שם) שדרשו שהם יכנסו לארץ, ולא הוא, שזה היה מעת צאתם ממצרים מיד, אינו אלא על דרך (רש"י בראשית מה, יח): "ניבא ולא ידע מה ניבא":