המוציא דברי תורה ואינן ערבין על שומעיהן נוח לו שלא אמרן

[גם זו לטובה]

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא סימן טז - ד"א ככלותו ככלתו כתיב, אמר רשב"ל אסור לתלמיד חכם להורות הלכה בצבור עד שיהו דברי תורה עריבין על שומעיהם ככלה הזו שהיא עריבה על בעלה ומתאוה להיות שומע את דבריה.
שמות רבה (וילנא) פרשת כי תשא פרשה מא - מהו ככלותו אר"ש בן לקיש כל מי שהוא מוציא דברי תורה ואינן ערבין על שומעיהן ככלה שהיא עריבה לבעלה נוח לו שלא אמרן, למה שבשעה שנתן הקדוש ברוך הוא התורה לישראל היתה חביבה עליהם ככלה שהיא חביבה על בן זוגה מנין שנא' ויתן אל משה ככלותו.
שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ד - ר' אלעזר אומר כל מי שהוא אומר דברי תורה ברבים ואינן ערבין לשומעיהן כסולת זו שצפה על גבי נפה נוח לו שלא אמרן, ר' יוסי אומר כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינן ערבין על שומעיהן כדבש זה שבא מצוף נוח לו שלא אמרן, רבנן אמרי כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינן ערבין על שומעיהן כדבש וחלב המעורבין זה בזה נוח לו שלא אמרן, רבי יוחנן וריש לקיש, ר' יוחנן אמר כל מי שאמר דברי תורה ברבים ואינן ערבין לשומעיהן ככלה זו שעריבה על בני אדם בחופתה נוח לו שלא אמרן, ריש לקיש אמר כל מי שאמר דברי תורה ואינן ערבין על שומעיהן ככלה זו שערבה על בעלה בשעת חופתה נוח לו שלא אמרן.

והדברים צ"ת,
א' מהו עריבה, והאם תלוי בדברים עצמם או בצורת האמירה, ובאופי השומעים וכו'
ב' מ"ט חמור עד כדי כך ש"נוח לו שלא אמרן"

[רודף_הנעלם]

מדברי הרב ליכטנשטיין זצ"ל בהקדמה לשיעורי 'דינא דגרמי' שלו ---

"סידרת השיעורים הרואה אור בזה הינה בבחינת שיירי לימוד מסכת בבא קמא בישיבת הר עציון בשנת תשנ"ט. במשך זמן החורף, עסקנו במחצית הראשונה של המסכת, ולקראת המעבר ללימוד מסכת אחרת בקיץ, קיננה תחושה שלא ניתן להיפרד מבבא קמא ללא פקידת אחד נושאיה המרכזיים, באמצעות לימוד יצירתו המופלאת של מאור עינינו, הרמב"ן, "קונטרס דינא דגרמי". אי לכך, במשך זמן הקיץ, התקיימה בישיבה סידרת שיעורים שהתמקדה בקונטרס, והתוצר מוצג בזה בפני מרנן ורבנן, תלמידיהון ותלמידי תלמידיהון.
את התוכן יראה הלומד וישפוט, ובמידת הצורך, יתקן. ברם, ברצוני להציע, כפתח דבר, כמה מלים אודות הסגנון. בעולם הישיבות, כיום - ובמידה מסויימת, בעולם התורה בכלל - מקובל לכתוב ולפרסם חידושי תורה בניב המכונה "לישנא דרבנן" (בלעז - Rabbinic Hebrew). ניב זה אינו תואם שפה המדוברת באיזה בית מדרש בן-זמננו, בארץ או בגולה. אך הוא מעוגן במסורת ספרותית עתיקת יומין - אשר אף היא, בגלגוליה המפותלים, היתה לרוב מנותקת מסביבה חברתית ותרבותית חיה - אשר עיצבה והנציחה אי קודש לשוני (לעתים, רק חצי-אי) בים שטף מילולי של חול. אופי מסורת זו דו-פרצופי. מצד אחד, הינה, במידה משמעותית, מלאכותית, אולי אפילו בכוונה, ומורגשת בה, במידה, נימה של צחיחות הנובעת מכך. מאידך, ייעודה וייחודה מאציל עליה צביון מורם - אם נרצה, אפילו חגיגי. היבט זה מתבטא, בראש ובראשונה, בתיבול עברית וארמית המגדיר את עצם זהותה, אך אף משתקף בכמה מאפייני יסוד: אוצר מלים נבחר ומוגדר, התבטאות מליצית ואפילו ססגונית, משפטים מסורבלים ופיסקאות ארוכות, החדרת פן אישי בפנייה ישירה של המחבר לקורא, הדגשת תהליך ההתמודדות עם נושא והשתלשלותה לצד הצגת מסקנות. כל אלה חברו יחדיו ליצור סגנון ציורי וייחודי, המעניק מרחב משמעותי למעורבות אישית של הכותב והמשריש אותו, וזה העיקר, בשושלת ותיקה של ג´נרה מובהק.
הספר הזה, כשני קודמיו, נכתב ברוב רובו, בסגנון אחר. הוא נכתב על ידי שומעי השיעורים בשפה הקרובה למדי לזו בה הם נאמרו בעל פה - בשפה הרווחת (lingua franca) של התרבות הישראלית: העברית המודרנית. יתרון שפה זו בכך שהיא מחוברת למרחב החיים של השומעים/קוראים - לה הם חשופים בסביבתם הקרובה והרחוקה, בה הם מכלכלים את ענייניהם, בה הם משוחחים וחולמים, לומדים בחברותא ומשננים, מתקשרים או מתקוטטים עם עמיתים או יריבים. בתור שכזו, מתובלת בה פחות ארמית אך שזורים לא מעט ביטויים השאובים משפות מודרניות זרות, אשר קנו שביתה, למורת רוחם של רבים, ולשביעות רצונם של אחרים, בשפת התרבות הישראלית, ואשר מדללים את מרכיב לשון הקודש אך לא פעם מעלים את מפלס הדיוק.
לצד זה, מושפעת שפה זו לא מעט על ידי הצביון הרווח של ההרצאה ההסברתית (exposition) המודרנית. כל המכיר את המעבר מסגנון הרנסנס לזה של המודרנה[1] מרגיש עד כמה, בהשוואה לקודמתה, השפה החדשה, דרך כלל, משיגה טבעיות על חשבון השגב, תוקעת יתד אך מאבדת גובה. היא יותר תוססת אך פחות עסיסית, יותר חיה אך גם יותר חיוורת, מאדירה זהירות אך מפסידה ססגוניות ולהט. ובמישור ההרצאתי הצרוף, היא נוטה לדחוק את דמות המרצה-מסביר לשוליים ולהפנות הזרקורים על החומר המוצג - ולעתים, אפילו מקרינה מרחק בין הכותב לכתוב.
וכך, אם נחזור לענייננו, במידה לא מבוטלת, אף לגבי ה"לישנא דרבנן" שלנו, שאף היא, יחסית לקור הרוח המופגן בספרות התורנית המודרנית (עד כמה ביטוי זה, לאוזן ותיקה, נשמע צלול וצחיח!), שומרת על גחלת המזדקרת לפרקים לשלהבת, המנותקת כל כך, במובן אחד, והמושרשת כל כך, במובן אחר.
אני כשלעצמי גדלתי על ברכי "לישנא דרבנן", ואף חונכתי לשימורה. זכורני כיצד שח לי מו"ר ר´ יצחק הוטנר זצ"ל, אשר חונן ברף רגישות גבוה ביותר לנימי סגנון, אודות מקרי דרדקי בלובלין אשר סילק אותו ה"חוזה" מפני שהפסיק לשנן עם זאטוטיו "ואני בבואי מפדן וכו´ " לפי הניגון המסורתי. עם זאת, בתוך עמי אנכי יושב ואני ער להתפתחויות מסויימות שניתן אולי להאט אך שלא כל כך ניתן, ואולי אף לא כל כך רצוי, לבלום לחלוטין. בעולם התורה - בעולם האקדמי, אשר המרחק הקיומי וחוסר המחוייבות המשודרים על ידי רבים מכותביו וכתביו ודאי לא מקובלים עלי, אינני דן כאן - התחוללה תזוזה מסויימת על ידי הרב ש.י. זוין זצ"ל, עוד בראשית קום המדינה, הן בספריו והן על ידי הכיוון שקבע ל"אנציקלופדיה התלמודית". שניהם היו מיועדים לציבור הרחב ("המועדים בהלכה" הינו אסופת מאמרים שלראשונה ראו אור בעיתונות, ובכרך הראשון של האנציקלופדיה, אשר על כתיבתו ועריכתו פיקד הרב זוין אישית נכתבו מאמרים קצרים, עבור "בעלי-בתים"), וזה ודאי השפיע על צביונם. אך תהיה העילה מה שלא תהיה, ברור שמשם ואילך התופעה התרחבה, ואף תפסה תאוצה בשנים האחרונות בשטף הספרים המונוגרפיים, הבאים להציג בפני הציבור תחום פלוני או אלמוני ב"הלכה". ואם באתי להתייחס לדוגמה הקרובה לבית, כל המעיין בחידושי תורה שפירסם מו"ח הרב זצ"ל בראשית דרכו יעמוד על השוני הסגנוני שבינם לבין כרכי "שיעורים לזכר אבא מארי ז"ל", למרות העובדה שללא ספק הניב הבסיסי, והוא הקפיד על כך, היה "לישנא דרבנן". ואין לתמוה על החפץ. שפה הרי הינה תופעה מתפתחת, הנתונה לדינמיקה חברתית, וגם החותר להמשך סגנון מסורתי מסויים איננו אמור לדגול בקיפאון מוחלט. כלום עלינו לשאוף לרמת השמרנות של כמה הומניסטים אירופאיים בני המאה השש עשרה אשר אישרו לשימוש רק פעלים המופיעים בכתבי ציצרו, ואף אלה רק בהטיות שהיו פרי עטו של גדול הריטוריקנים הרומאים?
ובכן, אשר לגבי, אני אמנם נוהג להציע חידושי תורה - בכתב, אם כי לא כל כך בשיעורים בעל פה - המיועדים לציבור בני תורה (צביון קהל היעד והתקשורת עמו הינה, כמובן, קריטית) בלשון המסורתית. עם זאת, אני מודע לכך כי משתרבבים בדברי מרכיבי צורה ומינוח, היונקים מן ההווי המודרני, אשר מן הסתם אינם ערבים לכל אוזן; אלא שכאמור, התשתית וחוט השידרה הינם הניב הרווח מקדמת דנא. אני מעריך כמה מתכונותיו - הפלפל, העסיסיות, המעורבות, והשגב - ומעבר לכל, אני שואף להמשכיות והזדהות עם הרבנן אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים ובתורתם אנו הוגים.
אף על פי כן, משיזמו כמה תלמידים, אשר נדבה רוחם אותם, להוציא חלק משיעורי לאור, לא מצאתי לנכון לכפות עליהם כתיבה שמבחינתם אינה תמה, שאינם שלמים עימה ואינם שוחים בה בטבעיות. ראשית, מפני שלנגיסה במיטב הניב המסורתי יש אמנם מחיר אך גם תמורה - בחדות, בבהירות, ובדיוק; ברם, בעיקר, שנית, מפני שמעבר להגינות המתבקשת כלפי המתנדבים לשאת בעול המלאכה, יש יתרון עצום לכתיבה בשפה שאדם שולט בה, לעומק ובהיקף.
אמנם מסורת בידינו (עדיות פ"א מ"ג) "שאדם חייב לומר בלשון רבו"; אך בד בבד שומה עלינו לשאוף שהנפש החיה - בתרגומו של אונקלוס ה"רוח ממללא" שבכותב - תגיע לביטויה ומיצויה המלא, בהיותנו חדורים מודעות לקביעת חז"ל: "מהו בכלותו? אמר רבי שמעון בן לקיש - כל מי שהוא מוציא דברי תורה ואינן ערבין על שומעיהן ככלה שהיא ערבה לבעלה, נוח לו שלא אמרן" (שמות רבה, מ"א, ו´), וכדי שיהיו ערבים על שומעיהם הם חייבים להיות ערבים על משמיעיהם.
ובכן, לסיום, אין לי אלא, שוב, להודות מעומקא דליבא לתלמידים - ובראשם, עמיחי גורדין ודוד פלדמן, אשר גם הגו את רעיון הוצאת השיעורים לאור, וגם טרחו ועמלו להגשים את רעיונם. יישר כוחם, ויישר כח כל העוסקים במלאכת הקודש לרומם קרן בית מדרשנו ב"ישיבת הר עציון" - צוות הישיבה, תורמיה, מנהליה, ובעיקר, תלמידיה - כאוהל תורה. ומי יתן ויהיו נא אמרינו - השבח וההודאה על העבר, הבקשה על העתיד, ועצם התורה הנלמדת - לרצון לפני אדון כל, ויזכנו להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה לאורך ימים טובים.

יום א´ לפרשת הואיל משה באר, כ"ז תמוז תש"ס
אלון שבות
בברכת התורה והמצוה,
אהרן ליכטנשטיין

[1]על שרשי ועילות המעבר נכתב הרבה. הקשר לעליית קרן המדע, לתנועה הניאו-קלסית בספרות ואמנות, ולתרבות הנאורות ככלל, ברור למדי; ולא כאן המקום לגבב דברים בנידון. יצויין כי יש והמעבר היה די הדרגתי ויש והיה, יחסית, חד. באנגליה של המאה השבע עשרה, לדוגמה, פחות מיובל הבדיל בין The Anatomy of Melancholy של בורטון, Religio Medici של בראון או מסת Areopagitica של מילטון, כולם כתובים ב"לישנא דרבנן" מובהק, לבין מסותיו של דריידן או תיאוריו של בורנט."

[עושה חדשות]

ענין מקביל -
כלה רבתי פ"ג: ר' יהודה אומר דרכן של תלמידי חכמים עניו ושפל רוח, זריז וממולא, עלוב ואהוב לכל אדם ... זריז וממולא, אית דאמר ממולח. מאן דאמר ממולא, ממלא מקום אבותיו, ומאן דאמר ממולח, ממולח טהור קדש כתיב, שצריך תלמיד חכם להיות ערב לכל אדם, ולא יהא כקדרה שאין בה מלח.