איתא בשבת דף קכ"ז ע"ב הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות. וצ"ע שהרי לכאורה מה שדנים לכף זכות הוא משום שאינו יודע הדבר לאמיתו, וכגון במעשה המובא על זה בגמ' שם אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן כו' שמא מושכרת ביד אחרים כו' שמא מוחכרת ביד אחרים היא כו' שמא אינן מעושרות כו' שמא הקדיש כל נכסיו לשמים, שבכל אחד מהדברים דן חבירו שבאמת צודק אע"פ שהיה נראה קצת רחוק, שעכ"פ היה אצלו מקום ספק שלא ידע בודאי שאינו כן. וכל זה שייך רק לגבי בני אדם שיש ספק אצלו שבאמת אינו יודע כל פרטים השייכים ומה שבלב חבירו. אבל אצל הקב"ה שהכל גלוי וידוע אצלו צ"ע מה שייך שידון לכף זכות, הרי אין ספק אצלו כלל.
לא ראית על זה כלום אבל יש לי הרגש שגם בדיני שמים יש יותר ממידה אחת שאפשר לדון בו וכולם צודקים, ובאיזה מדה דנים אותו גופא יש דין. [דוגמא לזה בסנהדרין דף כ"ט ע"א, מנין שאין טוענים למסית, מנחש הקדמוני כו' מאי הוה ליה למימר, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין עכ"ל, אשר לכאורה תמוה ממנ"פ אם מסית פטור משום דברי מי שומעין מה בכך שלא טען הרי אין הקב"ה דן שלא כדין, ואם אין זה טעם לפטור מסית מה היה עוזר לו טענתו. ולכאורה נראה שבאמת אין זה טענה לפטור אותו שמ"מ הסית. אבל מ"מ יש בטענה זה כדי להקל עליו ולדון אותו באופן מקיל יותר, ומאחר שאין זה פטור באמת כל זמן שלא טענו אותו דנים אותו כעיקר דינו להתחייב, אבל אם נטען טענה זו צריך להתחשב בו ולדון אותו באופן אחר. ועדיין צ"ע]. וממילא בדן חבירו לכף זכות דינא הוא לדון אותו במדה מקילה יותר מאחר שיש יותר ממידה אחת שאפשר לדון אותו בה. וצ"ע.