הודעהעל ידי רשלץ » ב' אוקטובר 18, 2010 11:08 am
ואינה ה' לידי וראיתי שכבר נגעו בזה. ולטובת הענין אביא בקציר תו"ד.
א-, עיין מ"ש הגאון ויזרע יצחק (זעפראני, סימן קט, אות ה, עמוד רפה) וז"ל, כתב האו"ה (סוף כלל נג) דאם נפל איסור והתבטל בששים מי שמרחיק עצמו מכל דבר כיעור מצוה היא. ולעומת זאת כתב בסלת למנחה (בעל המנח"י כלל ע"ו דין ב') ע"פ מש"כ בתורת האשם דלדעת מהרא"י ומהרש"ל הרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראים כגון מה שנתבטל בששים הוי כמו מינות ויצא שכרו בהפסדו ודלא כמ"ש האו"ה הנ"ל. והא דאמרינן לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם היינו דוקא שהורה בה משיקול דעתו ע"כ (מובא בפת"ש סוף סי' קט"ז).
ואין לטעות ולתלות מח' הנ"ל במח' הרא"ש והרשב"א דלהרא"ש דאיסור נהפך להיות היתר שרי לאכול הכל ואין להחמיר. ואילו להרשב"א איסור כמאן דאיתא ולכך יש מקום להחמיר. דעד כאן לא דברו הרשב"א הסמ"ג והמהר"ם אלא בתערובת יבש ביבש מב"מ דאשכחן בה איסורא כמאן דאיתא דמי שהרי לשיטתם אם בישלה בעי ששים ולא סגי ברוב ולכך החמירו כל אחד לפי שיטתו, אבל ביטול בששים דהוי ביטול גמור לכו'ע ולא אשכחן בה חומרא באמוראים הו"ל כמו מינות להחמיר מלאוכלה.
וההוכחה לדברינו אלה שמקור דין המהרש"ל אשר אסר להחמיר הוא המהר"מ עצמו וז"ל (חולין פכ"ה דין ו') "פיסקא תשובות מהר"מ ששאל אדוני ששמעת שאני נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה ומקיל בבשר עוף בימי חורפי הייתי מתלוצץ בבני אדם העושים כן ואדרבה שרי לי מרי, היה נראה בעיני כמו מינות עד שפעם אחת מסעודה לסעודה מצאתי גבינה בין השינים גזרתי על עצמי להחמיר בבשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר ואין בדבר זה כמו חולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע דהא חזינן פרק כ"ה קה דאמר מר עוקבא אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר כי השתא ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא. וביארו תה"ד (סי' ק"א) דאע"ג שמצא פעם אחת גבינה בין שיניו לא היה חש להחמיר מפני זה אילולא שמצא מקור לכך בגמ' שבאיסור בב"ח אפשר לעשות גדרי הרחקות והמהרש"ל שם כתב דהאמוראים יכלו שפיר לגזור ולאסור כפי השעה אבל אחר חתימת התלמוד א"א להחמיר. וא"כ ע"כ מה שהחמיר המהר"ם הוא בתערובת יבש ביבש וס"ל שיש לזה שורש בתלמוד כיון שאיסורא כמאן דאיתא מדרבנן ולכך טוב להשליכו, אבל בדברים המתבטלים בששים לעולם הוי מינות להחמיר מלאכול התערובת. עכ"ל ע"ש.
ב-, ויש ולהאיר ולהוסיף על דבריו ממ"ש בקובץ אמת ליעקב חידו"ת על חולין (ישיבת אהבת שלום) מאמר מאת הרב אברהם קילשטיין ענף א' ותו"ד, מבואר בכל הש"ס דהיה קים לה לחז"ל דאיסורים מתבטלים ברוב, וביטול זה מפקיע איסוריי הו באופן דאפילו משום מידת חסידות ליכא. ובמקור הביאו הראשונים וכו' עש"ב. ובהערה שם מספר 2 כתב, והנה בסוף מי קט"ז הביא הרמ"א דבעל נפש יחמיר על עצמו שלא לאכול מדבר שהורה בו חכם ממברא ולא נמצא דינו מפורש ומקור דבריו מגמ' מפורשת חולין מ"ד:) מיחזקאל הנביא וכמו שציין בבה"ג ובפתחי תשובה שם סק"י הביא מהאו'ה סוף כלל כ"ז דה"ה דיש להרחיק מדבר איסור שנפל לקדרה והיה בו ששים והביא מהסולת המנחה בשם תורת האשם דהמחמיר בדבר שלא מצינו שהחמירו חז"ל הרי זה קרוב לאפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו וכגון איסור שנתבטל בששים וסיים ודלא כאו"ה. ולא ברור אם סיום זה הוא מדברי הסולת המנחה או מדברי התורת האשם. אבל לולא דמיסתפינא הוה אמינא דלא פליגי אהדדי, דדא פשיטא דיש מושג של בהמה שהורה בה חכם ז"א דאפי בדבר מותר כיון שהיתרו אינו מפורש ותלוי בסברא יש להתרחק ממנו ולכן נראה דה"ה בתערובת דהיתירו תלוי בהשערת החכם שפיר יש לדונו כבהמה שהורה בה חכם, אבל בתערובת דלא צריך השערה כלל דהיתירו ברור פשיטא דאין בזה ענין להתרחק. [ועי"ש דדימה דין היה בה ששים לדין כלי שני, ולא ידעתי איך יאמר דדין כלי שני מפורש, דהא הוא מח' ראשונים בסי'ק"ה, ואדרבא קי"ל להחמיר כשיטת הרשב"א] ולדברינו בביטול ברוב, ביבש ביבש לעולם ברור ההיתר ואין בו משום השערה [אלא אם נימא דלא סגי ברוב מנין דהא בשפ"ד סי' ק"ט סק"ו דייק בש"ך דבגדר רוב ביבש לא אזלינן בתר מנין גרידא ז"א דשנים קטנים אין מבטלין א' גדול אם גדול משתיהם יחד אלא בעינן גם רוב בנין ששתי החתיכות יחד גדולים מן האיסור. ובפתחי תשובה מק"א הביא דנחלקו בתשו' חינוך בית יהודה וחכ"א בפירוש דברי הש"ך ופסק כהפמ"ג. והנה בריש הקדמת הפמ"ג לתערובת הביא מתשו' הרשב"א דהיה ס"ל להשואל דסגי ברוב בנין אפי' בלי רוב מנין, ובתערובת חד בחד הגדולה יבטל הקטנה, ולא משמע דהרשב"א חולק על הנחה זו ובסברא קשה להולמו, מן הטעמים שנבאר בע"ה ביסוד תערובת יבש ביבש, ועכ"פ הפוסקים בסי' ק"ט לא נחתו לזה, אלא כל ספיקתם לא היתה אלא אם סגי ברוב מנין לחוד או דבעינן ג"כ רוב בנין. ועל הצד דבעינן רוב בנין יתכן השערה גם בתערובת יבש ביבש]. ובתערובת לח בלח בכל אופן בעינן ס' מדרבנן ויהיה דינו כנ"ל דמקום דפשיטא בלי שום ספק דיש בו ששים וכגון דלא נפל אלא טיפה לעולם מותר ואין בו משום בהמה שהורה בה חכם, אבל במקום דצריך השערה אה"נ דיש להתרחק ממנו ובזה איירי האו"ח ודו"ק. עכת"ד עש"ב.
ג-, ולמודעי בעינן ממ"ש האדמו"ר בשו"ת משנה הלכות (חלק ח סימן קלח) וז"ל בנחיצ'ה רבה, איברא דבשו"ת הרמ"ע מפאנו הובא בבית לחם יהודה כתב דדין זה דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר אינו נוהג בזמן הזה, ובפרט מה שנוהגים בזה"ז באיסור שהולכין אחר המחמיר די לנו מה שמחמירין האחרונים. אבל לאסור מספק באשר שאינו בקי בדינים מפסיד ממונן של ישראל והתורה חסה על ממונן של ישראל. וכתב הרשד"ם דלא אמרינן חכם שאסר וכו' אלא בהוראה חדשה, אבל דבר שהותר כבר ע"י חכמים ונהגו בו היתר כמה ימים וחכם אחד אוסר יכול אח"כ להתיר ע"ש. עוד כתב הר"ש דלהחמיר משום גזירה בלא שום טעם מה שהפוסקים אמרו שלא לגזור טועה בדבר משנה הוא ע"ש. מבואר מיהו דלכ"ע מותר לשאול לשני חכמים ואדרבה כן הוא הנכון לשאול מכמה חכמים, ולמטי לי כשיבא מכשורא, וכן היה זאת מלפנים בישראל בכל שאלה שנתהווה כל הדבר הקשה בין בענין איסור והיתר ובין בענין הלכות שבת או גיטין וקידושין או עירובין ועגונות ששלחו לכמה גדולים ושאלו מהם וכמו שמצינו בשו"ת רבותינו הצדיקים האחרונים ששאלה אחת נשאלה מכמה גדולים ואחר שכולם או רובם השיבו בשאלה זו הלכו אחר רוב דעות או אחר בירור היותר ברור לברר הלכה ברורה וזה הוא הדרך הנכון לברר הלכות. ולכן אינו מובן כלל מה שתמה בענין שאלה שאין שואלין לשני חכמים זה אחר זה. ולמדנו עוד מדברי הרשד"ם דלהחמיר משום גזירה מה שהפוסקים אמרו שלא לגזור טועה בדבר משנה הוא וזה תיובתא נמי להרוצים לגזור כאן משום שלא יבואו לידי מכשול דהרי הפוסקים שלפנינו לא חשו לה ואמרו להדיא שלא נחוש לה.
ומה שתמה כיון שחכם אסר היאך יכול לסמוך על השני המתיר?, הנה פשוט שאם יש כח ביד השני לפסוק להיתר יכול הוא לסמוך עליו, והחכם השני המתיר הרי אינו מתיר מכח שיקול הדעת אלא מקבלה או ממשנה והו"ל הראשון טעה בדבר משנה הואיל ואין איסורו איסור וזה פשוט וברור. עכ"ל.
ועוד הוא בשנית בשו"ת משנה הלכות (חלק ח סימן קלט), והנה בשבוע שעבר כתבתי למעכ"ת במה שבו דברנו אי מותר לחלוק על גדול הדור ובדין חכם שאסר אי חבירו רשאי להתיר וכו', ואני חושב שבזה יראו הדרך ילכו בה שאדרבה לא זה שמותר לחלוק על גדול הדור ואדרבה איסור גמור ועבירה גדולה הוא שלא לחלוק אם יצא לו ע"פ הלכה לאחר שיקול דעתו ושכלו בתורתינו הקדושה ע"פ יסודות נאמנים המקובלים עלינו מפי משה רבינו ע"ה וכל המונע אחרים מלחלוק על גדול מפני איזה טעם שהוא הרי הוא מכשיל את הרבים ומנחיל שקר בכרם ישראל. ופשוט שכל ת"ח וכ"ש גדול הדור כשפוסק הלכה אינו פוסק שכן רצונו, אלא שכן רצון הבורא ושזה הוא כוונת התורה. ואם ח"ו טעה וודאי רצונו שלא יפסקו כוותיה ולא יסמכו, דאטו אנן חשדינן שגדול הדור או סתם ת"ח רוצה ח"ו שבנ"י יחללו שבת או יעשו איזה עבירה אחרת על פי פסקו אם ח"ו טעה במה שפסק?, וודאי ישמח הגדול הדור אם מי שהוא יחלוק עליו ויודה על האמת אם יראה לו להודות, ואם לאו ממילא החולק לא יגרע מגדלותו. וכן להיפוך החולק אם כוונתו לעמוד על האמת ח"ו בדעתו לסלף התורה ומי הוא שחושדין בו שכותב הלכות נגד התורה ברשעותו אוי לו ואוי לנפשו אם מי שהוא מפני הכבוד המדומה ירצה לחלוק על גדול הדור רק לשם כבוד שלו ולסלף דברי תורה וח"ו ישראל או רבים מבנ"י ח"ו יחללו שבת בשביל זה ומי שחושדים בו בדבר כזה הרי חושדים אותו שהוא רשע גמור ואין לצרפו למנין שהוא בכלל חטא והחטיא את הרבים ומי זה אשר לא חש לנפשו לחשוד בכשרים רבנים מפורסמים אבל האמת כי מצוה הוא לברר האמת ועל הב"ד הגדול שבירושלים אמרו ז"ל הורו ב"ד להתיר את החלב ואח"כ בא תלמיד וחלק עליהם והראה שטעו לא זה שחייבים לחזור מהוראתם אלא חייבים להביא קרבן וכבר אמר המלך שגיאות מי יבין. עכ"ל ע"ש.
ד-, ואגב אורחא יש לא'יר דמ"ש הרב ביד מלאכי כללי הדינים (כלל רכד) וז"ל, חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, היינו דווקא באותו מעשה לחוד אבל בעובדא אחרינא כי האי אין ספק שיכול להתיר שאל"כ ישאר אותו טעות לדורות, מוהרי"ק שורש קע"ב וכ"כ המבי"ט ח"א סי' קנ"ו ורשד"ם חא"ח סי' י"ז. עכ"ל. ולעת עתה מקוצר הפנאי לא עיינתי כרגע לרבנים שציין הרב זלה"ה. אומנם הנה מקור וראשון לזה הוא בחדושי הריטב"א ע"ז (ז.) ד"ה והוי יודע. ובחידושי הריטב"א נדה (כ:). ודוק. וקשה בעיני לומר דאשטמיט להו דברי הריטב"א. ויותר ממה שכתוב כאן עיין עוד באורך בזה בקונטרס "שם שאול". ותרווה נח"ת.