קבלתי מידיד
העושה מעשה עבור אחר, כוונת מי מהם קובעת
הנה בכל המלאכות האסורות בשבת ישנם שני חלקים, ישנה עצם הפעולה שהיא עשיית מעשה המלאכה, ומלבד כן בכל פעולה ופעולה ישנה גם המחשבה והכוונה בתועלת של המלאכה. ובכל שינוי של מחשבה יכול להשתנות מחיוב לפטור, או אפילו מחיוב להיתר. וכגון במלאכת בורר, שהבורר ביד אוכל מתוך פסולת על מנת לאכול לאלתר, מותר לעשות כן, ואותו מעשה כשנעשה בכוונה על מנת לאכול לאחר זמן, יש בו כל חומר של חיובי שבת של חטאת וסקילה. וכמו כן במלאכת קושר, אם נעשה הקשר לצורך של קיימא מתחייב הקושר על עשיית מלאכה, ואם חישב על מנת להתיר [על כל פנים ביומו] מותר לעשות כן.
וכמו"כ מצינו נידון של מלאכה הצריכה לגופה, ולהלכה לרוב הפוסקים החיוב מהתורה הוא בדווקא באם נעשית המלאכה במחשבה לצורך גופה, ואם אינה צריכה לגופה אינו חייב מהתורה. וכגון מה דמצינו במשנה שבת כ"ט ע"ב במכבה את הנר, שאם הוא בשביל תיקון הפתילה יש כאן חיוב של מלאכה, ואם הוא בשביל חולה שישן או כחס על השמן, נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה. וכמו כן החופר גומא, אם בשביל שימוש של הגומא יש כאן מלאכת שבת או חורש או בונה, ואם לצורך העפר פטור.
ויש להסתפק בכל האופנים הללו כיצד הוא הדין במי שאמר לאחרים שיעשו בשבילו מעשה מלאכה, וכגון האומר לבני ביתו או שלוחו, או לפועל שלו, שיכינו מאכל לצורך אכילה, ויש בעשייה זו מציאות של בורר, ואין בני ביתו ושלוחו יודעים את רצונו ודעתו לגבי זמן הסעודה, ועושים בסתמא.
או האומר לשלוחו כבה לי את הנר, ואין השליח יודע את רצון המשלח במעשה זה, ועושה רק כדי לקיים רצון או ציווי משלחו, איך נדון עשיית מעשה זו, אם נאמר תמיד שמחשבת המשלח קובעת את עשיית השליח, או נאמר שאי אפשר לצרף מחשבת המשלח לעשייתו של שליח.
וכמה אופני ספיקות שייך בזה ובהמשך הדברים נפרט יותר.
גם במלאכה הנעשית בלי כוונה ואפילו בפסיק רישיה, הרי לדעת הרבה פוסקים יש נפקא מינה אם ניחא לו המלאכה שנעשית, או לא ניחא לו, ולדוגמא הפותח דלת של בית להיכנס, או דלת של מקרר להכניס משהו, ובפתיחתו נדלק אור, חייב כאשר ניחא לו המלאכה, ואם לא ניחא לו או אפילו לא איכפת לו אינו חייב.
ומעתה יש להסתפק במי שאמר לשלוחו שיפתח לו דלת והמציאות היא שידלק שם אור, אבל לשליח לא איכפת בזה והניחותא היא רק למשלח, האיך נדון מציאות זו, לפי המשלח ויחשב מלאכה הנעשית בפסיק רישיה דניחא ליה, או דילמא, דמכיון שעשיית המעשה היא של השליח ואצלו הוא מציאות של לא איכפת ליה, חשיב כפסיק רישא דלא אככפת ליה.