מי שאמר כתב:מי שאמר כתב:מפני מה קברו את הכלבים.
ומניין לו שאם מצאו שם קברי אדם בהכרח שאכלוהו הכלבים ומכח זה מתיר לכהן להיכנס לשם.
ומה שכתב שאין לנו לבוא לדון אם המדובר ביהודים או נכרים שהרי לא מצאנו שם שלושה קברים. אתמהה שהרי הוא עצמו כותב שאין כל ספק שמדובר במערות קבורה. ומהכ"ת שבמערות קבורה לא איכפת לנו אם השלדים הנם יהודים או נכרים.
במידה וכה ברור לו שאין מדובר בקבורת אדם למה לו להביא ראיות מהחפירות על יד יריחו. גם מה שכתב בפיו של הגרד"ש כביכול שהח"ס אוסר כל מקום בארץ שמא יש שם קברים אינו נכון כלל ועיקר. הח"ס קאמר שאין לחשוש לטומאה לאחר הרבה שנים וטוען הגרד"ש שאמנם אין לחשוש לטומאה אך עדיין יש לחשוש לחרדת הדין במידה ונמצא שם קברים.
קראתי מלמעלה.
קראתי שוב את המאמר של הרב קורן ולדעתו קברו שם כלבים!!!
כמו כן לדעתו במידה ומצאו שם שלד אדם בהכרח שאכלוהו כלבים ע"ש.
הוא אינו מתכחש לזה שזה נראה כמערת קבורה אך לדעתו גם אם נראית כמערת קבורה עדיין אין לנו להיכנס לדין אם נקברו שם יהודים או גויים.
הרב קורן כותב שכביכול לדעתו של רד"ש גם לפי הח"ס יש למיחש בכל הארץ שמא יש שם קברים למרות שכבר עברו מאז אלפי שנים - אך המעיין במאמרו של רד"ש יווכח לדעת שלא כתב כן כדברים האלו - כל שכתב רד"ש הוא כך. שהגם שאין לו לדעתו של הח"ס למיחש לטומאת כהנים לאחר אלפי שנים אך מהכ"ת שמותר לנו לטלטל את הנפטרים שם ולא חיישינן לחדת הדין. להעיר את הנפטרים וגם לדעת הח"ס במידה ומצאו קברים ובנידון דידן מערת קברים אין לחטט בהם משום חרדת הדין.
אמש כתבתי בקצירת האומר אך אחר קריאת שוב את מאמרו אני חוזר ושואל כפי ששאלתי - ואקווה שעתה הובנתי.
ירא הקהל וישפוט, מה באמת כתב הרב זלמן קורן במכתבו [בלי שתי ההערות], ומה אתה קראת בדבריו.
בס"ד כ"ח תשרי תשע"ג
תגובה למסמך "כמה נקודות יסודיות בעניין חפירות הבדיקה במערות הקבורה שבבית שמש במקום הנקרא גבעת ירושלים".
א. יש בארץ מקומות בהם יש בתי קברות לכלבים. הדבר התברר כאשר חפרו את אותם קברים ומצאו בהם שלדים של כלבים. יש לשער כי על פי הניסיון הנוגע לגודל השוחות וכיו"ב, כיום (אחרי שיש בנושא זה ניסיון הן מן הארץ והן מחו"ל), מומחה שנתקל בשדה קבורה שכזה יכול לקבוע בקלות שלפניו בית קברות לכלבים, גם מבלי לחפור את הקברים עצמם.
מובן מאליו שלא תמיד חפירה תוכל לגלות שבאמת מדובר בשדה קבורה של כלבים, שהרי יש מקרים שבהם עצמות הכלבים כבר נרקבו. (ואפשר גם באופן רחוק שבשוחה שכזאת ימצאו שרידים של איזה נפל של אדם שאימו קברה אותו בסתר, וכדרך הנכרים שהיו קוברים נפלים בכל מקום כמבואר בש"ס, או שרידים של חלקי אדם שמת אשר כלבים אכלו את גופו), אך להלכה מובן שאין לאסור על כהן להיכנס לשדה שכזאת גם קודם בדיקה של השדה, ומובן גם שמותר לפנות שדה שכזאת באמצעות כלי חפירה כבדים, שהרי אין כאן שמץ של תחילת ספק שמא מדובר בבית קברות של בני אדם, כי לאחר גילוי השדה הנ"ל, נראו בשטח רק שוחות בגודל מסוים, והמומחים שקבעו שמדובר בקברות, הם הם גם אלו שקבעו שמדובר בקברות של כלבים.
אם בנסיבות אלו יגיע אדם לבית דין ויעיד סתם כי: "ודאי שהם מערות קבורה. בזה אין שום ספק ושום ויכוח אצל כל היודעים בעניין", אין כאן שקר מבחינת המילים שיצאו מפי אותו אדם, אך ודאי עבר על "מדבר שקר תרחק" שכולל הטעיה של בית הדין. ומובן שאם אותו אדם יחזור ויטען שלא ניתן כלל לסמוך על בדיקה של קברים אלו, מכיוון שהעצמות שהיו שם כבר נרקבו, הוא רק יוסיף בדבריו חטא על פשע.
בנידון דידן לא מדובר על קבורה של כלבים, אבל מדובר על צורה חיצונית של פירים, שעל פי הניסיון, גם כאשר הם משמשים לקבורה, אין הם משמשים לקבורה שיש לה משמעות על פי דין. (כלומר נדיר למצוא בהם מתים שמושכבים כדרכם, וגם כאשר לעיתים נמצאים מתים שכאלה, אין כמעט שום אפשרות למצוא בהם שלושה מתים כדרכם כשהמרחק ביניהם הוא בין ארבע לשמונה אמות). ואשר על כן מי שטוען לגבי פירים אלו כי: "ודאי שהם מערות קבורה. בזה אין שום ספק ושום ויכוח אצל כל היודעים בעניין", דומה בעיני כמי שאומר זאת לגבי קברות שהמומחים יודעים מן הנסיון שהם קברות של כלבים.
הצגת הדברים כאילו יש כאן איזה דיון בשאלה האם ניתן לזהות את השלדים כשלדים של יהודים או של נכרים, היא הסחת הדעת מן העיקר. לשאלה כזו יש מקום רק אחרי שמוצאים שלושה מתים מונחים כדרכם שהמרחק ביניהם הוא מארבע עד שמונה אמות, שאז על פי המבואר במשנה, יש להתייחס למתים אלו כמתים שהם בחזקת יהודים, ואז נותנים למקום דין שכונת קברות. אלא שגם במצב שכזה, כאשר יש סימנים מובהקים המועילים לגיטין וקידושין שמדובר בנכרים, לכו"ע סומכים על זה להקל ולהחשיבם לנכרים, ובסימנים שאינם מובהקים ביותר יכולה להיות מחלוקת בין החכמים . אולם בנדון דידן השאלה היא האם לאור מה שרואים על פני השטח, יש בכלל צורך להתייחס לעניין כאילו יש כאן חשש של "שכונת קברות" שמוזכרת במשנה. ובזה תשובת כל המומחים היא שלילית לחלוטין.
ב. הארכיאולוג פרופ' דן בהט, שביקר במקום והודרך על ידי ר' חזקיהו קלמנוביץ (ואשר גם כיום יש לו קשרי עבודה עם "אתרא קדישא"), כתב במכתבו כי שדה מערות זה, דומה לשדה מערות קבורה שהיה ביריחו ואשר נחקר ביסודיות על ידי הארכיאולוגית הבריטית המפורסמת גב' קתלין קניון שחפרה ביריחו בשנים תשי"ג תשי"ח, תחת שלטון ירדן. אשר על כן הלכתי למכון לארכיאולוגיה ובדקתי בדוחות החפירה שהיא פרסמה, בעיקר בכרך השני של הדוחות (שי"ל בשנת תשכ"ה), שהוא כרך עב כרס שעוסק בקברים שביריחו. (הדוחות הם באנגלית, אך לאחרונה יצא גם ספר עברי מקוצר שמכיל את תמצית חפירותיה ומסקנותיה, ובו גם פרק קצר העוסק בקברים מתקופה שמוגדרת על ידה כתקופת ביניים בין הברונזה הקדומה לברונזה התיכונה, וגם בו יש תצלומים, אך מובן שיש שם פחות נתונים, וכמעט אין בו שרטוטים מלאים של הקברים).
בספר ראיתי עשרות תרשימים של מערות קבורה דומות לגמרי למערות שבבית שמש במקום הנקרא גבעת ירושלים. כל הקברים התחילו בפיר אנכי צר שבחלק התחתון שלו יש בצד פתח צר שמוביל לתוך מערה עגולה או אלפסית בגודל של עד שלושה מטר, שבה נמצאו עצמות הנפטרים. ובספר נמצאים תצלומים ובעיקר שרטוטים שלהם, כולל התנוחה בה נמצאו העצמות, ולא ראיתי אחד מהם שמצדיק חשש הלכתי של "שכונת קברות".
שיטת הקבורה הייתה מבוססת על כך שלכל חדר קבורה שכזה הוכנסו במשך הזמן עשרות נפטרים, כאשר המתים המאוחרים יותר, דחקו את עצמות הנפטרים הקודמים לעומק גדול יותר. (במידה והבשר של הגופות של המתים הקדומים הספיקו להרקב, התפזרו העצמות בשעה שדחקו פנימה את המתים החדשים. אך במידה והגופות לא הספיקו להרקב, שמר השלד על איזו דמות וצורה חלקית כאשר הוא נדחף פנימה). וכך מובן שבדרך כלל בסמוך לפתח של חדר הקבורה, ניתן למצוא מת אחד (ולעיתים רחוקות גם יותר ממת אחד), שהשלד שלו נשאר די שלם.
אלא שהתבוננות בתצלומים ובשרטוטים של השלדים השלמים שבקדמת המערות, כלל לא מראה מתים שמושכבים כדרכם, אלא מתים שדחפו אותם דרך הפתח כשראשם קדימה, וכך בדרך כלל רגליהם היו מכופפות כפי שצפוי כאשר דוחפים מאן דהו דרך כפות הרגלים, וכך מתכופפות הברכים. ואיני רואה כל דרך להגדיר זאת כמתים שמושכבים כדרכם. (יש גם מקרים שבהם גם הגוף היה מכווץ באופן שבו הראש פנה לכיוון הרגלים, והברכים היו מכופפות לכיוון הראש).
בתצלומים ראיתי תצלום יחיד של שלד של אדם שלכאורה נקבר מונח כדרכו, ומשכבו היה מוקף אבנים (דבר שהארכיאולוגים סבורים שהיה נעשה אז כאשר מדובר באדם חשוב). וראיתי שגם הוא אינו דומה כלל לקברי ישראל. אדם זה אמנם היה מושכב פרקדן די ישר (גם אצלו היה כיפוף מוזר ברגלים), אך ראשו הופרד מן השלד והוצב זקוף (ולא שוכב) בצורה שבה הוא נראה כאילו הוא מתבונן בגוף שלו (ולא כדרך מתי ישראל שבהם פניו של הנפטר כביכול מסתכלות לשמים, וכלשון הרמב"ם אבלות פ"ד ה"ד "ופניו למעלה").
למעשה, גם אם נניח שאת הנפטרים השלמים שנמצאים בפתחי החדרים, ניתן להגדיר כמתים שמושכבים כדרכם, עדיין אין כאן שמץ של שכונת קברות. בדרך כלל זכה להישאר שלם רק שלד אחד (זה האחרון שהוכנס לתא הקבורה שבתחתית הפיר), ומובן שלא ניתן למצוא לו חבר במרחק של שמונה אמות, שהרי המרחק בין מערה למערה הוא גדול יותר. אך גם במקרים שבהם בקדמת המערה יש יותר משלד אחד, וגם במקרים הנדירים בהם נוכל אולי למצוא תנוחה שנוכל להחשיב אותה כתנוחה של מת מושכב כדרכו, פשוט שלא נוכל למצוא תנאים הלכתיים של שכונת קברות, שכן לפי צורת הקבורה, אם במקרה הכניסו לקדמת המערה שלושה מתים, מובן שמדובר במתים צפופים שהמרחק בין הקיצוניים שבהם הוא בוודאי פחות מארבע אמות, וכך ודאי גם זה אינו בגדר של "שכונת קברות".
ג. עלי להדגיש כי גב' קתלין קניון אמנם מתארת בספר שלה גם את כלי הברונזה שנמצאו במערות, וגם את כלי החרס האופיניים לאותן מערות, אך במכתבי זה איני מתייחס כלל לשאלת האומדנות הנוגעות לתקופה וללאום של הנפטרים, אלא לשאלה אחת בלבד, והיא האם יש איזה שמץ של בסיס להתייחס לפתחי הפירים כאילו הם מרמזים על חשש של שכונת קברות, והתשובה המוחלטת בנושא היא שעל סמך הניסיון, ועל פי דברי כל המומחים, אין לכך כל בסיס.
ד. ברמב"ם אבלות פ"ד ה"ד, מתוארים קברים שבהם חופרים מערה ועושים כוך בצד המערה לקבור בו, ולכאורה אין בזה כל חידוש, שהרי כל הסוגיות הנוגעות לשכונת קברות עוסקות במערות. אולם הגרד"ש דקדק בלשונו של הרמב"ם לומר שמדובר בצורה מיוחדת שבה למעשה חופרים שוחה ובצידה כוך (כנראה כוך יחיד לנפטר יחיד), ואולי גם ביקש ללמוד מדבריו של הרמב"ם שמדובר במערה בעלת פתח עילי ולא פתח צדדי היוצא מתוך חצר, שהוא זה המתואר בדרך כלל בסוגיות. (ואמנם אין במשמעות לשון הרמב"ם רמז לפתח מלמעלה, אך הוא כנראה צירף לזה את המנהג הנוהג בתימן ובקהיר). ואולי ביקש למצוא בזה איזה רמז לצורת הקברים בבית שמש, בה קיים פיר אנכי.
אלא שבאמת הפירים שבבית שמש אינם דומים כלל לנדון שעליו הרמב"ם מדבר, שהרי ברמב"ם (לפי פירושו של הגר"ד שמידל שליט"א) מדובר על כוך יחידי בצד כל שוחה, ואם כן הוא, די לנו לקבוע שבין פיר לפיר יש מרחק העולה על שמונה אמות כדי להפוך את כל הדיון למיותר.
לאמיתו של דבר, הגרד"ש עצמו הראה לי בחודש סיוון שנת תשנ"ו קברים העשויים בתבנית שאותה הוא חושב שהרמב"ם מתאר, בצומת הכבישים 443-444 (כאשר הזעיק אותי לשם, לרגל חילול של קברים שנעשה שם בעת ההיא). אלא שכפי שהוא עצמו הסביר לי, באותם קברים שנפגעו שם, במרכז הייתה שוחה שנראתה מלמעלה כמו קבר רגיל, והיו בכל שוחה שכזאת היו שני כוכי משכב מקבילים לשוחה משני צידיה, והוא ציין שמנהג יהודי תימן היה לקבור בקברים דומים לזה, אלא שהיה בהם רק כוך אחד בלבד בצד השוחה (וכפי שדקדק מדברי הרמב"ם), והכוך עצמו היה מקביל לשוחה (בדומה לכוכים שהראה לי שם), והוסיף שכך נהגו גם בקהיר.
שוחות אלו לא היו דומות כלל לפירים שעליהם מדובר כאן, ומעיון בדבר גם נראה שטעם הדבר הוא פשוט, ואינו עניין כלל לחפירה עגולה או מרובעת, אלא לממדים של השוחה. השוחות בצומת הכבישים הנ"ל (ובמנהג בני תימן, ובמנהג קהיר) הן באורך של אדם וברוחב של אדם, וכך הן יכולות לאפשר קבורה בכבוד, כאשר המת מורד אל השוחה כשהוא מושכב, ומשם מניחים אותו בכבוד ראוי בצד השוחה, בכוך המקביל לשוחה. לעומת זאת כאשר מדובר בבור צר (כמו בפירים בבית שמש), הורדת המת היא אנכית, וזה בזיון גדול. ומלבד זאת, גם הכוך שבסוג זה של קברים אינו כוך שדומה כלל לכוכי קברי ישראל המותאמים למת שמושכב כדרכו.
ובאמת, גם אם נניח שבכל פיר בבית שמש, קיים כוך צדדי שמתאים במדוייק לתיאור של הרמב"ם, מובן שאין זו שכונת קברות. שהרי בין פיר לפיר יש הרבה יותר משמונה אמות, ואם בכל פיר קיים קבר אחד, מובן שיש גם יותר משמונה אמות בין קבר לקבר, ואין כאן שכונת קברות כלל.
ה. ההנחה שצריכים לחשוש בעצמות עתיקות שמא הן נרקבו וכפי שמבואר בחת"ס, ולהניח שמשום כך יש לאסור לכאורה את כל ארץ ישראל (דבר שהחת"ס כמובן לא אמר), נראית מופרכת לגמרי, משום שהיא סותרת את דברי המשנה המאפשרת לחפור אמה ולהניח אמה, גם במקום שבהחלט ידוע שיש בו שכונת קברות. וע"כ צריכים אנו לומר שגם במקום שמצאו שלושה נפטרים, אנו סומכים על בדיקת שאר הארץ בחפירת אמה והנחת אמה, ואין אנו חוששים כלל לקבר שהיה ואינו נראה כיום מפני שהעצמות נרקבו. וע"כ צריכים אנו לומר שלא היה כאן מת, או שאם היה ונרקב ואין הוא מטמא יותר (כמבואר בחת"ס), וגם צ"ל שאין כל חשש בפינויו של מת כזה תוך כדי חפירת אותן אמות של בדיקה. ואף על פי שבמצא מת מושכב כדרכו במרחק של עד עשרים אמה משלושת הראשונים, חוששים אנו למערה אחרת, היינו דווקא כשנמצא שם מת ודאי, ולא בספק שמא היה שם מת ונרקב, וזה פשוט.
ועל כל פנים במקום שלא מצאנו כלל שלושה מתים מושכבים כדרכם, פשוט שאין להעלות כלל על הדעת שנאמר שבמקום זה היו בעבר שלושה נפטרים, ויש לחשוש לשכונת קברות שמא נרקבו עצמותיהן.
בברכת התורה
זלמן מ. קורן
