כתב היד רמ"ה (מסכת סנהדרין דף כח עמוד ב):
לא דמי עדות לא לאנינות וטומאה ולא לירושה דהתם גבי טומאה וירושה בשארו תלה רחמנא כדכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו ואמרינן שארו זו אשתו וגבי ירושה כתיב ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה ומוקמינן ליה ביש נוחלין בירושת הבעל וה"ה לענין אנינות דילפינן מטומאה וכיון דתלה רחמנא בשארו משמע לשון קירוב בשר והיינו לאחר נישואין שדבקו זה בזה והיו לבשר אחד, וארוסה לאו שארו היא, אבל הכא לענין עדות משום קורבא הוא דמיפסלא והא איקרבא לה:
ויל"ע, שלכאורה קורבת בשר הותרה מדאורייתא כבר מקידושין! [דעת הרמב"ם ורוב ראשונים, אמנם יש שנקטו איסור מדאורייתא]
ונראה,שבכל זאת עד הכניסה לביתו אין את ההגדרה של "ודבק באשתו", דבקות נפשית, שנוצרת ממציאות משפחתית ביחד כשכנסה לביתו, ולא ממעשה ביאה בבית אביה.
ויתכן שגם מרומז בפסוק: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וכו', שרק העזיבה של בית ההורים (שלו, ומסתבר שגם שלה אע"פ שלא פורש) יכול ליצור מציאות של "ודבק".
ואה"נ, זאת באמת שאלה בפסוק "יעזוב איש את אביו ואמו"- מה לגבי האשה- האם פשיטא- או להיפך, לעולם לא עוזבת נפשית ורגשית את בית הוריה...