מכתב מרנא הגר"ח מוואלאזין שנת תקס"ג לפני התייסדות הישיבה:
שלום רב לאוהבי התורה, מהם מפישי התורה, דרכי' ועמקי' ומחזיקים בדקי' ומהם תומכי' ומחזיקים לומדי' כל חד לפום חורפיי על פום רבנן דמאשרי אורחי איש איש כברכתו יברכהו ד' וישמרהו.
הא מקמא דאפתח, ידי נטפו מר, מרתען שפוותי ומרתיע כולא גופא, ומזדעזע אנכי. אנה אני בא, ומה אני ומי אנכי, כי אשים ראשי לבוא בתוכחות לאחב"י עם ד' אלה. ותמה אני על עצמי אם אני כדאי שישמע תוכחתי, כי ידעתי חסרוני מול קטני בית ישראל, שאיני כדאי להיות דברי נשמעין ולא להנות ממני עצה. ואמנם לא מפי עצמי אני אומר אלא שליחא דציבורא אני מרבים וכן שלמים, אשר לבם דואג בקרבם ונאנחים ונאנקים על התורה שמשתכחת מישראל ואזלא ומדלדלא. וחלילה לנו לדבר על עם ד' כי באמת לא במרד ולא במעל ח"ו מתרחקים מן התורה. אבל יש שרוצים ללמוד ואין להם מלוא כף קמח. ויש שיש להם ורוצים ללמוד, אבל אין להם רב ללמוד דרכי העיון האמתי, כי זה ימים רבים לישראל שהאנשים הגדולים בתורה במדינתנו זאת, כל אחד בונה לו חדרו לעצמו ואומר לעצמי אני מציל וכונס בדור שאין התורה חביבה על לומדיה.
ועתה שמעתי אחרי קול רעש גדול האומרים שהגיעו ימים שהתורה חביבה על התלמידים, ועם ד', רעבים גם צמאים נפשם חשקה בתורת ד', וילך מחיל אל חיל לשמוע דברי ד' זו הלכה. אבל מעת שפסקו מלהחזיק ישיבות במדינה זו, ומאז כל מבקשי ה' ית"ש נפוצים המה כצאן אשר אין להם רועה, לרעות את עם ד' המתאווים ללין בעומקא של הלכה ואמיתה של תורה.
וזה ימים רבים שהאנשים הגדולים ביראת השם אשר בפלך הלז, שמו פניהם עלי להיות מהמעוררים לדבר מצווה זו.
אמנם אנא נפשי יודעת מיעוט ערכי כי לא הגעתי למדה זו, לחוות דעתי ברבת בני עמנו. עפר אני תחת כפות רגלי עם ה' הקודש. איך אנענע ראשי לקבל עטרה שאינה הולמת אותי להוכיח ברבים את עם ה' ב"ה, אבל בשוב שרעפי בקרבי יקד כיקוד אש בלבי, בראותי שעכ"פ תפוג תורה ח"ו. ואם החרש נחרש כעת בנדון הזה אשר רפו ידים מן התורה, יכול להיות שברבות הימים יהיו אחב"י בלי מורה, כ"א אין גדיים אין תיישים, ודלתות בהמ"ד ינעלו ח"ו.
לא יכולתי להתאפק עוד לקול הנצבים עלי לאמר, קום נא ועורר לבב טהורי לב, ולא רציתי לעבור עוד על דברי חברי המפצירים בי בזה, וסבותי את לבי שלא לדחות עוד את דבריהם הנאמרים באמת מקירות לבבם. ואף גם זאת כדאמרי אנשי: כמשרת קטן הקורא לבהכ"נ, בן עתה באתי לקרוא ולעורר לבב אהב"י הנאהבים והנעימים, וישמעו אל האמת לכל אשר יקראוהו באמת. ואתם הדבקים בה' ובתורתו ית"ש, מאמינים בני מאמינים, כי תוה"ק חיות נפשותינו, והעולם משותת על הבל פינו והגיוננו בה. ובפרט מעת שגלינו מארצינו ואבדנו כל טוב אין לנו שיור רק למוד התורה. ואין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות וכו'. ואיך לא נבוש בראותינו כי תורת ה' נתונה בעפר ויושלך אמת ארצה. הבן: הקב"ה בוכה בכל יום ויום על עזבינו את תורתו ית"ש. אוי לו לבן המוריד עליו דמעות אביו בכל יום. ואף כי אבינו שבשמים ית"ש לעד, אשר הראה לנו אהבתו הנפלאה והנחיל לנו חמדתו הגנוזה, איטר הוא ית"ש השתעשע בה בכל יום. ואיך נקשה ערפנו ונחליף שעשועים בבכי ח"ו כי הקב"ה בוכה בכל יום על כל מי שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק.
והנה כל העדה כולם קדושים ומאמינים כי לא נברא האדם אלא עבור תכליתו, למען להיות לו חלק לעוה"ב. וימס לבבנו בזכרנו איבר חז"ל גמרו אומר, פרק הלק ד' צ"ט, שכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו נאמר כי דבר ד' בזה. וכן הוא בשו"ע יו"ד סי'ס רמ"ו. והנה סיפא דהאי קרא, היכרת תיכרת וכו', והיינו הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב, כדדרשינן התם בהאי קרא, וילפינן מינה על כל האפקורסין ומגלים פנים, שאין להם חלק לעוה"ב. וכן אלה מנה הר"ר חיים ויטאל בספר שערי הקדושה; שער ח' חלק ב', בין התחתוניות, שאע"פ שיש בידם כל המע"ט אין להם חלק לעוה"ב, אם אפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק.
אוי לנו מיום הדין על ביטולה של תורה! אי לזאת נברא עוה"ב ביוד, מפני שצדיקים מועטים אבל קרא כתיב ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, היינו שנזכה כלנו לתשובה שלמה. ובתחילת ברכת התשובה תקנו לנו אכה"ג השיבנו אבינו לתורתך קרבנו מלכנו וכו', דמאן דקריב לאורייתא קריב לקוב"ה ומאן דרחיק וכו'
אחינו ב"י אולי הגיעה השעה לגדור הפרצה ונשוב להחזיק בתורת ד' בכל כוחנו. ומי ומי המתנדבים ללמד את התלמידים, ומי ומי המתנדבים להיות תומכי דאורייתא במאודם, כל הקרוב הקרוב לתורת ה' יחיו חיי עולם, כי בצל הכסף בצל החכמה תחי' את בעלי'. ואני ראשון בין המתנדבים בלו"נ להיות בין המלמדים. ובחסד ה' הרועה אותי מעודי בהרווחה, בו בטחתי ובו חסיתי שימציא לי ברווח אל הספקת התלמידים כפי המצטרך להם.
והנה ידעתי שלא זכיתי למדת ענווה. אמנם דינא דגמרא בירושלמי סוף שביעית, ומובא גם בהרא"ש שם, שמי שאינו בקי רק במסכת אחת וראה שנוהגין בו כבוד יותר מזה מחויב הוא להודיע האמת. ואנכי שמעתי שנקרא עלי שם רבנו הגדול מרבן שמו בכל תפוצות ישראל מרנא ורבנא קדוש ישראל ואורו, הגאון מוהר"ר אליי נ"ע חסיד מווילנא. וזכיתי להקרא בשמו הטוב עלי לאמר תלמידו. וראיתי החובה לעצמי להודיע בישראל נאמנה, שחלילה לי לפגום בכבודו של הרב רבנו הגדול והקדוש נ"ע להקרא שמי עליו, וידעתי נאמנה שכל האומר כן אינו אלא טועה גמור, כי הגאון נ"ע משנתו סדורה לו להלכה ברורה לו בכל התורה כולה בלא שום ספיקא, גמיר במקרא במשנה בש"ס בבלי וירושלמי ומכילתא ספרא וספרי ותוספתא, מדרשים וזוהרים, וכל דברי תנאים ואמוראים הנמצאים, בכולם זכה להיות חלקו בהם, והכריע בין הספקות המתילדים בדבריהם, ולחדש בהם דברים להיות שומע ומוסיף בהם תילי תילים של הלכות ואגדות ומדרשים ורזי דרזין, ואיך אשים פני כחלמיש ולא אבוש להקרא בשם תלמידו, אחר שלא זכיתי לקבל מהודו אפילו מקצת, ואם גם במסי אחת לא זכיתי להיות בידי הלכה ברורה, כי הספקות מרובין והכרעות מועטין. ובקצת הימים אשר זכיתי לשמש אותו לא זכיתי ממנו אלא לידע צורתא דשמעתא אחר היגיעה, וע"ז ברית כרותה בכל אתר כהבטחת רז"ל 'יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. וגם ליגיעת רבנו הגדול נ"ע לא זכיתי, כי לא יושג ולא ישוער ולא יאומן יגיעת הרב הג' נ"ע, ומי שלא ראה גודל יגיעתו על דקדוק ודקדוק מן התורה עד שעמד להשיגה על בורי'.
ואחר הודיעי הדברים והאמת כל רואה יראה כי אינני קורא לחכמים הגדולים בישראל אלא בי לחפות פי עליהם, כי אם לצעירי צאן קדשים אשר אולי לא טעמו כלל טעם מתיקות עמקות התורה לאמיתה, אליהם פי קראתי לפנות אף אלי, אולי בדאי במימי, מי מערה, להרוות צמאים ולפקוח עיניהם להורות להם הדרך אשר ילכו בה, כי אבין לפי שכלי ויגיעתי לקלוט את הסולת מלא קומצי או לחם מלא חפני, ובמיעוט הזמן אשר החילותי נאספו אלי מעט צאן קדשים, שבח לית"ש שנכנס טעם התורה ברובם ככלם, וקבלו עליהם עול תורה באמת ב"ה. ואחרי אשר מלאני לבי לקפוץ בראש, להתנדב להיות בין המלמדים, וכמוני יעשו נא שאר אנשים אשר כגילי, ואף כי הגדולים ממני ישאו קו"ח בעצמם, ואשרי הגדולים שנשמעים לקטנים.
ואתם ב"י, זרע קדושים ברוכי ה', קבלו נא את האמת ממי שאמרו, וסופו אף האמת היקר מכל, שלא להניח חיי עולם הנטועים בתומכי עץ החיים הנטועים בלב ימים, אשר אם יחזיק בו האדם יעל מן המים הגדולים ואם יניח ידו מלהחזיק בו ח"ו ישטפוהו המים הגדולים ויאבדוהו לנצח ח"ו. הנמצא בעולם מי שיניח ידו מלהחזיק בו? כולנו אנחנו ב"י אין אנו נקראים חיים אלא בהחזיקנו בעץ החיים, אם הלומדים המקבלים עליהם עול התורה באמת כשור לעול וכחמור למשא, אם המחזיקים ותומכים מזה ומזה עמוד התורה שנתרופף, אשר עליהם נאמר: ברוך אשר יקים את ד"ת הזאת, וחכמים ותומכיה מאושרים, יהיו בשלום בחיים הנצחיים, וברוכים הם להש"י בבואם ובצאתם בברכת זבולון המוקדם לברכת ישכר, ואלו ואלו ידבקו בהאל חיים, ועליהם תבוא ברכת טוב. כפרי מעלליהם יאכלו בעה"ב, ויחדיו יצדקו לחזות בנועם ה'. אלו בצדקה יחזו פני ית"ש, ואלו בהקיץ ישבעו בשובע פני ית"ש, כי אנו אין לנו חיים אלא ע"י המשתמשים ביאור התורה, וע"י המחזיקין ונדבקים בה'. אך חזקו ונחזקה איש את רעהו, ויקוים בנו מקרא שכתוב: גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, במהרה בימינו, אמן וכי"ר.
הנה דברי הקורא ברוב הבושה, מדבר בגודל הכנעה לפני עם ה', ואין אני מאמין בעצמי שיגולגל זכות בזה ע"י, אמנם אינני מתיאש מזכות הרבים, אשען בהבטחת ית"ש כי לא תשכח תורת [ה] מפי זרע אמת.
יום א' עשרת ימי תשובה תקסי'ג לפי'ק פה וולאזין.
נאום חיים בלא"א מוה"ר יצחק זצלה"ה
מכתב זה נתפרסם ב"הפלסי', שנה שניה, חוברת שלישית (טבת תרסי'ב), בשם "לחוקרי קדמוניות", עם, 143-140, ובהערות העורך (שם): "המכתב הזה קבלנו מאת הרה"ג מוהר"ר זאב וואלף ראדונסקי שליט"א הגאב"ק פיסאצנא הכותב אלינו, כי העתיק לשון המכתב אות באות". אף אני מעתיק כאן את המכתב אות באות. גם במקום שנראה לי כאילו חלו שינויים בדפוס כגון שם השם, שלפעמים נכתב בה' ולפעמים בד, אני משאיר כמו שהוא. רק סימני ההפסק כנקודה וכפסיק והחלוקה לפסקות, הרשיתי לעצמי לשנות כדי להקל על הקורא. שום שינוי אחר, לא בכתיב ולא במלים שאינן נשלמות וקו רשום עליהן, לא התרתי לעצמי. המכתב נדפס גם ב"תולדות ר"ח מוואלוזין", מאת הרב מ. ש. שמוקלר ווילנא תרסי'ט, מעמ' 38, וב"מקורות לתולדות החנוך בישראל", מאת הר"ש אסף, כרך - ד', ירושלים תש"ג, עמ, ק"ע.
מכאן
http://www.daat.ac.il/daat/chinuch/mosdot/volozin-2.htm