לע"נ מו"ר אבי התעודה ומנחיל המורשה המסורה לנו מסיני, רבינו בעל משמר הלוי זיע"א, יהיה פרסום דברי אלה בס"ד, אשר כתבתים משכבר הימים.
לא,יט ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. ולהלן כא: וענתה השירה הזאת לפניו לעד וגו'.
ומבואר דבעצם כתיבת השירה ישנה כתיבת עדות לבני ישראל, והשירה עצמה היא העדות, אמנם להלן שם כ"ו, לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ד' א' והיה שם בך לעד, משמע דרק בהמצא ספר התורה בארון הברית ישנה לעדות, וצ"ב.
ונראה לומר בס"ד, עפ"י דברי המדרש דב"ר פ' וילך פ"ט, וז"ל, רבנן אמרי כיון שידע משה שהיה לו למות באותו היום מה עשה, א"ר ינאי כתב י"ג תורות י"ב לי"ב שבטים ואחת הניח בארון שאם יבקש לזייף דבר שיהיו מוצאים אותה שבארון.
והנה עה"פ לקוח את ספר התורה וגו', פירש"י, וז"ל: נחלקו בו חכמי ישראל בב"ב, יש מהם אומרים דף היה בולט מן הארון מבחוץ, ושם היה מונח, וי"א מצד הלוחות היה מונח בתוך הארון.
ולפי"ז יתכן דאף כי בעצם דברי השירה איכא עדות לבני ישראל, אבל כתב היכול להזדייף אינו נחשב לעדות כדאיתא בגיטין י"ט, ב', ורק ע"י אותו ספר תורה המונח בצד ארון הברית שהוא מקיים את הדברים שלא ינתנו לזיוף חשיבא עדות מעליא.
וחידוש נפלא נמצינו למדים בדברי הספורנו להלן פס' כה: ויעיד זה הספר שכל מה שימצא כתוב בספר התורה שימצאו ביד צדיק הדור, הן הן הדברים שנאמרו לו למשה מסיני בלי תוספת וחיסרון, ובזה לא יולד ספק עליהם, עכ"ל.
ושמעתי מפי הגרמ"מ הלוי שולזינגר שליט"א שככל הדברים האלה אמר מדעתו הגאון מהר"ז סורוצקין זצ"ל בהספדו בשרד אש את מרן הגרי"ז זי"ע בהיכל ישיבת עץ חיים בעיה"ק ירושלים ת"ו, והוסיף ברגשת לב, שבדורינו האחרון ס"ת זה היה מסור ביד מרן ז"ל שהוא שמר היטב עליו שלא יוכל להזדייף, וקם עם מרעים משחיתים שעמדו לבלע את הקודש.
והנה כתב הרמב"ם הל' ספר תורה י,יא: מי שיושב לפני ס"ת ישב בכובד ראש באימה ופחד שהוא העד הנאמן לכל באי עולם שנאמר והיה שם בך לעד. ולשון זה העתיק המחבר בשו"ע יו"ד רפב,א. ובביאור רבינו הגר"א כתב: כמ"ש בפ"ב דשבת ל,ב לענין רבו.
והנה אלו הם דברי השמועה שם: איני והאמר רב גידל אמר רב, כל ת"ח שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, אל תיקרי מור עובר אלא מר עובר, אל תיקרי שושנים אלא ששונים, ל"ק הא ברבה הא בתלמידא ואב"א הא והא ברבה וכו'. והנה בדברי הגמ' מבואר להדיא (לפי לישנא קמא-דנראה בד' הגר"א דעלה קאי) דזהו דין מסוים של מורא דתלמיד לרב, ולפי"ז צ"ב מה ענין זה לדין מורא ביושב לפני ס"ת.
ואשר נראה בזה בהקדם דברי הרמב"ם ביסוד הדין דכבוד ס"ת (שם בתחילת ה"י): מצוה ליחד לס"ת מקום ולכבדו ולהדרו יותר מדאי, דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר.
וחזינן שבדין כבוד ס"ת ישנם דינים הנובעים מצד היות הס"ת בבחינת ארון העדות, דבכלל הס"ת דברי לוחות הברית, והן הן לוחות העדות שמחמתן ישנו דין כבוד והידור מיוחד יותר מדאי בספר תורה, ומשום חלק העדות שבלוחות הוא מחויב בכבודן טפי.
ומעתה נראה דזהו ג"כ מוצא הדין של האימה והפחד בישבו לפני ס"ת, שהוא העד הנאמן לבאי עולם, דהיינו שהבחינה הזאת של עדות היא מחייבת גם בדיני מורא מיוחדים.
אמנם אם בס"ת בעלמא עסקינן, הרי הדין של כבוד ומורא הוא משום חלק העדות של עשרת הדברות הנמצא בו כמפורש בדברי הרמב"ם. ברם, תלמיד היושב לפני רבו המלמד לו את התורה שבעל פה במסורה, הרי אותו הרב הוא-באיזה בחינה-לוחות העדות, שהוא המנחיל לו את התורה כמסירתה בטהרתה, והוא המקיימה בבחינת עדות שלא תוכל להזדייף ע"י זדים הקמים עליה בכל דור ודור.
לכן שפיר השוה אבי התעודה רבינו הגר"א ז"ל את מורא התלמיד לרבו לאותו דין מורא מיוחד האמור בספר התורה, שביסודן תרווייהו משום והיה בך שם לעד.
וראה בברייתא דקנין תורה דמונה בין מ"ח קניני התורה 'ביראה', ופירש רש"י שזה קאי על מורא רבו. וצ"ב דבפשוטו הדין מורא הוי ביחס לדברי התורה עצמן, ומהיכי תיתי לפרשו על דין מורא הרב.
אכן לפי האמור, היינו הך, דהמורא רב מבוסס על המורא מנתינת ומסירת הדברי תורה כנתינתן מסיני בבחינת עדות.