פורום אוצר החכמה

פ"ה גזילה הי"ג
וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו, אינה גזל ומותר ליהנות בה, והלוקחה מן המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו שזה דין המלכים כולם ליקח כל ממון שמשיהם כשכועסין עליהם והרי המלך הפקיע שעבודו ונעשית חצר זו או שדה זו כהפקר וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה.

האם מצינו כן במקום אחר שהרמב"ם משתמש בלשון שעבוד אף שכוונתו לכאורה לבעלות?

הל' עבדים פ"ח הי"ז?

למיטב הבנתי, כוונתו כאן לשעבוד בדווקא, כי ממון שמשי המלך הוא בעצם בבעלות המלך רק משועבד לשימוש השמשים

בברכה המשולשת כתב:למיטב הבנתי, כוונתו כאן לשעבוד בדווקא, כי ממון שמשי המלך הוא בעצם בבעלות המלך רק משועבד לשימוש השמשים

מנין?

יעויין ביד פשוטה שם

ייש"כ עיינתי
ביד פשוטה מדייק דהרמב"ם מיירי רק בעבדיו ושמשיו ולא בשאר בני המדינה, אבל עדיין לא למדנו שממונם בבעלות המלך
ואפשר לומר להיפוך שממונם בבעלות הבעלים ולמלך יש רק שעבוד.

מה יהי' הדין כשהשמש הזקין ואינו יכול להמשיך בעבודתו, האם נאמר שיוצא נקי מנכסיו כיון שהם בבעלות המלך?

אינני זוכר היכן ראיתי, אך איתא בפוסקים שהמלך מחוייב להמשיך לטפל בו (לתת לו מעין פנסיה)

לגופו של ענין, מסתברא בעיניך שנכסיו נשארים ביד המלך והוא רק מקבל קצבה?
הרי מל' הרמב"ם כאן אינו משמע כן. דעד שכעס עליו מיקרי "שדהו וחצירו", ואין "הבעלים" מוציאין.

עכשיו מצאתי מש"כ בזה בס"ד בספרי

לא ראיתי שם מה שנוגע לנידון דידן

הבאתי את הכנסת הגדולה.

בברכה המשולשת כתב:הבאתי את הכנסת הגדולה.

הוא מדבר כשהמלך כעס
ולא קשור לדבריך "כי ממון שמשי המלך הוא בעצם בבעלות המלך רק משועבד לשימוש השמשים"